תלמידי תיכון יהודים בצרפת מגלים חוסר ידע ובקיאות אודות מדינת ישראל והציונות. עובדה זו משפיעה על יחסם למדינה, ועל יכולתם להתמודד עם ביקורת עליה, מבית ומחוץ. עם העליה, הביקורת כלפי היהודי הצרפתי משתנה, אך אינה חולפת. מהם הבעיות והקשיים השונים, כיצד נתמודד איתם וכיצד נהיה ערים להם? מכתב פתוח למחנכים, לתלמידים ולצעירים יוצאי צרפת
החינוך היהודי בצרפת מנחיל כיום באופן משמעותי את אהבת מדינת ישראל לתלמידיו, אך קיים בו חוסר בחינוך ציוני משמעותי. תלמידי בתי הספר אמנם בטוחים ביכולתם להגדיר את המילה ציונות, אך כאשר הם מתבקשים לעשות זאת רובם מגדירים את הציונות כ"אהבת מדינת ישראל" ומתקשים לקלוע להגדרה המדויקת של בית לאומי או אוטונומיה פוליטית יהודית בארץ ישראל. בסקר שערכתי בין התלמידות שלי, גיליתי למשל שלא כולן יכולות אפילו לבחור במדויק את תאריך הקמתה של מדינת ישראל גם כאשר מוצגות ארבע אפשרויות. אף על פי שמתפקידם של המורים להכיר ולהבין, אף באופן מינימלי, את ההיסטוריה של מדינת ישראל, באופן שיאפשר להסביר ולהגן על לגיטימיות קיומה, רבים מהם אף לא אוחזים גם בידע זה.
לימוד היסטוריה נטול הקשר שכזה הוא חסר טעם, והתוצאה היא זהות ציונית "שיכורה" – כרוכה ברגשות עזים, אך כמעט חסרת בסיס, כוללת בלבול וכעס כלפי המבקרים את המדינה, ואף קושי וחוסר יכולת לנהל דיון אינטלקטואלי ומושכל עם ישראלים אחרים עם העליה.
מקור הבעיה טמון מספר גורמים עיקריים. ראשית, חלק מן המורים אינם מוסמכים בתחומים אלה. נושאים הנוגעים למדינת ישראל ולציונות נלמדים בדרך כלל כחלק מתכנית הלימודים במקצועות הקודש, ומורים רבים בתחומים אלה אף לא למדו לימודים אקדמאיים. חלק משמעותי נוסף בבעיה הוא שמורים ללימודי קודש מקבלים שכר נמוך משמעותית – במיוחד אם הם אינם בעלי הכשרה רבנית ואין לצפות מהם שיחד עם זאת אף יקדישו מזמנם להרחבת השכלתם על מדינת ישראל ללא תגמול הולם. בנוסף מורים רבים חוששים שתלמידיהם אינם בקיאים מספיק אף בהיסטוריה צרפתית, ואינם מעוניינים להקשות עוד על תכנית הלימודים בהוספת קורסים אינטנסיביים נוספים. לבסוף, הן למורים והן לתלמידים שליטה מוגבלת בשפה העברית, עובדה המהווה את המחסום המשמעותי ביותר להבנת התרבות הישראלית.
הפועל היוצא מבעיות אלו הוא כי התגובה המקובלת לכל ביקורת על מדינת ישראל מסתכמת בטענה "הם אנטישמיים" והתשובה הרווחת לטענות אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא כי למדינת ישראל הצבא המוסרי בעולם. כך מלמדים את תלמידי התיכון להתייחס למדינת ישראל כהורים שלא מסוגלים לראות כל רע או לשמוע כל ביקורת על בנם, בלי תלות במעשיו של הילד עצמו. אמנם התקשורת הצרפתית אינה הוגנת, בלשון המעטה, כלפי מדינת ישראל, וטענותיה יכולות אף להיות מופרכות. עם זאת, הטיעון הפשטני הרואה את מדינת ישראל כמושלמת, אינו תקף, ולצערנו גם אינו האמת.
ההיסטוריה של מדינת ישראל, שהיא ברובה מקור וסיבה לגאווה, מורכבת למדי, וכך גם האופן שבו ישראלים רבים מתייחסים אליה. המנהיגים והדמויות ההיסטוריות השונות שלנו במדינת ישראל הן דמויות מורכבות, וכאשר אנו מציינים ומשבחים אותם כיום על כל הטוב שהשיגו למען המדינה ולמעננו, אנו שוכחים לעתים להכיר וללמוד גם מן הטעויות שנעשו. גם את המובן מאליו אנו שוכחים ללמד – אין זה אנטישמי להיות ביקורתי כלפי מדינת ישראל. ביקורת הוגנת מתקבלת בברכה, במיוחד כשזו נעשית בצורה מכובדת.
שאלות זהות
שתי שאלות זהות משמעותיות עבור יהודי צרפת עולות לרוב בהקשר זה, של הדיון על מדינת ישראל והיחס אליה. הראשונה היא השאלה האם כאשר אדם מגדיר עצמו כיהודי צרפתי, הוא יותר צרפתי או יותר יהודי, ובמילים אחרות, האם יש לי את הזכות לזהות צרפתית ולזהות ישראלית גם יחד. התשובה הפשוטה שלנו היא כי אפשר להיות צרפתי ויהודי גם יחד, ולשתי הזהויות ערך חשוב, אפילו באותה מידה.
ברוח שאלות אלה, יש אף מי ששואלים אותנו, עולים מצרפת ויהודים צרפתים כאחד, "אם מחר יהיו צרפת וישראל במצב מלחמה, באיזה צד נבחר?" שאלה לא מעודנת או מתוחכמת, ואף לא ריאלית, כיוון שכיום אין סיכוי מציאותי כלשהו שהרפובליקה הצרפתית תפלוש למדינת ישראל, או שלמדינת ישראל יהיו שאיפות אימפריאליסטיות מרחיקות לכת כל כך, אך לעומת שאלה זו, שאלה חשובה ובעלת משמעות אמיתית עבור יהודי צרפתי תהיה "בהינתן שני ערכים בעלי חשיבות שווה שמתנגשים, באיזה ערך תבחר?". לשמחתנו, כיום צרפת ומדינת ישראל חולקות ערכים רבים שאינם מתחרים, ולעתים רחוקות ישנה התנגשות של ערכים בהם אוחז בעל זהות יהודית-צרפתית.
יש ליצור לכתחילה זהות חזקה, המכירה גם בעושר התרבות הצרפתית ובקהילות היהודיות המתקיימות במרחב תרבותי זה, לצד זהות ציונית איתנה. זהות שכזו סופה שתיצור עולה שגאה במה שהוא יכול להביא לשולחן הישראליות כעולה מצרפת.
השאלה השנייה עוסקת בדרך כלל במיעוט הערבי במדינת ישראל, ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה העיקרית שיהודי צרפתי נתקל בה כאשר הוא נשאל שאלה זו היא, שכאמור, תולדות מדינת ישראל לא נלמדות בבתי הספר היהודיים באופן שווה לדרך בה נלמדת למשל ההיסטוריה של צרפת. לעתים רחוקות עוסקים במקורות ראשוניים ומנתחים אותם, הציונות נלמדת באופן מנותק מהקשר ומהיסטוריה ונקודות מבט שונות אינן מוצגות בצורה הוגנת כראוי.
לימוד היסטוריה נטול הקשר שכזה הוא חסר טעם, והתוצאה היא זהות ציונית "שיכורה" – כרוכה ברגשות עזים, אך כמעט חסרת בסיס, כוללת בלבול וכעס כלפי המבקרים את המדינה, ואף קושי וחוסר יכולת לנהל דיון אינטלקטואלי ומושכל עם ישראלים אחרים עם העליה, וחלק מתלמידי בתי הספר היהודיים צפויים ללא ספק לעלות לישראל. התוצאה היא שתלמידי בתי הספר אינם מסוגלים להגן על מדינת ישראל, ועל הלגיטימיות שלה מנקודת מבט היסטורית-אינטלקטואלית.
המוקד אינו צריך להיות דווקא עליה לארץ. זהות יהודית, וערכי אחדות העם היהודי שהם חלק בלתי נפרד מן החינוך היהודי בצרפת, באים לידי ביטוי בחינוך לציונות, אך מלבד זאת יש ליצור לכתחילה זהות חזקה, המכירה גם בעושר התרבות הצרפתית ובקהילות היהודיות המתקיימות במרחב תרבותי זה, לצד זהות ציונית איתנה. זהות שכזו סופה שתיצור עולה שגאה במה שהוא יכול להביא לשולחן הישראליות כעולה מצרפת. עולה שמסוגל להצטרף ותרום לדיון החברתי-תרבותי בישראל. עולה מעין זה יהיה בעל הכרות מעמיקה יותר הן עם החברה אליה בחר להצטרף, והן עם החברה שהכריע לצמצם את היותו חלק ממנה, לפחות ברמה היום-יומית. לעולה כזה יהיו הכלים הדרושים כדי לעזור לו לנסות ולעצב את החברה בה היה רוצה לחיות כישראלי, כיהודי, כצרפתי וכל שאר ההיבטים המרכיבים את זהותו.
אחד המשפטים אליהם פחות שמים לב כאשר קוראים או מלמדים את הצהרת בלפור, כחלק מלימודי ההיסטוריה של הציונות והלגיטימיות המשפטית והבינלאומית שלה, הוא "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". המשפט אותו הדגשתי, עולה בראשי לעתים קרובות כאשר אני מדברת עם צברים על העליה מצרפת. משפט שמתאר, ומכיר, ביהודים שראו ערך רב בציונות אך לא ראו את עצמם עולים ארצה. בהקשרי העליה אני נזכרת במשפט זה, כיוון שעל מנת שהעליה של יהודי צרפתי תצליח, גם צברים צריכים ללמוד לקבל אותו עם מלוא זהותו הצרפתית.
אתגר שילוב הזהויות
שני סטריאוטיפים שאינם מדויקים או הוגנים, מקובלים בשיח הישראלי אודות העליה מצרפת. הראשון הוא היא התפיסה שיהודי צרפת נמלטים מאנטישמיות ומחפשים מקלט בארץ ישראל, והשני הוא שיהודי צרפת כולם עשירים, 'סנובים' מכדי להשתלב, ואף תורמים לעליית מחירי הנדל"ן בישראל (סטראוטיפ שלישי הוא שהצרפתים השתלטו על נתניה, אם כי אולי דווקא הוא נכון…). שני הסטראוטיפים הללו מקשים על השתלבותו של העולה מצרפת.
ישראלים צברים רבים, מבלי משים, מתייחסים לעליה מצרפת כעליה של "אין ברירה", וכאילו אין ליהודי צרפת לאן ללכת, אך עולי צרפת, ברובם, אינם עולים בשל בריחה מאנטישמיות, וכלל אינם בורחים. רבים מהם עוזבים איכות חיים גבוהה. העולים מגיעים מתוך אותם ערכים של אהבת המדינה ואחדות העם היהודי, ועל אף הקשיים התרבותיים והכלכליים עמם יתמודדו רבים מרגע העליה על המטוס לישראל.
גם הסטראוטיפ השני אינו מדויק – הנתונים כיום שופכים אור על המספרים הגדולים של העולים שחיים אף מתחת לקו העוני כתוצאה מעלייתם ארצה, ובכל זאת הם מתמידים ומתעקשים לגדל את ילדיהם כישראלים ולנסות להשתלב ולהצליח בחברה הישראלית. חלק מן העולים הללו מגיעים מן הפריפריה הצרפתית וללא גב כלכלי איתן. רבים מהם אכן פונים לעזרה, וזוכים לסיוע מוגבל מארגונים ישראלים, כאשר עבור רבים מהם, הפניה נתקלת בחומה של חוסר הבנה – נראה שבקרב הצברים רבים לא מבינים שיכול להיות שישנם עולים צרפתים שחיים בעוני וזקוקים לעזרה. בשל כך ישנם עולים שהקימו ארגונים שמטרתם סיוע לעמיתיהם.
קשיים נוספים הם קשיי השפה – העולים מצרפת סופגים לעתים קרובות ביקורת על כך שהם מדברים צרפתית ביניהם, על אף שעולים ממדינות אחרות עושים את אותו הדבר, כאשר מדובר בעולים דוברי אנגלית ישראלים רבים מבינים אותם. פער השפה יוצרים שינוי אף במערכות היחסים בין הורים לילדים, כאשר הורים רבים מסתמכים על ילדיהם עבור צרכים שונים, וחלקם אף מאבדים למשל את היכולת לסייע לילדיהם בבית הספר ובלימודים.
ישראלים צברים רבים, מבלי משים, מתייחסים לעליה מצרפת כעליה של "אין ברירה", וכאילו אין ליהודי צרפת לאן ללכת, אך עולי צרפת, ברובם, אינם עולים בשל בריחה מאנטישמיות, וכלל אינם בורחים. רבים מהם עוזבים איכות חיים גבוהה.
השפה העברית היא ללא ספק המפתח להשתלבות תרבותית, אך גם למידת השפה אינה משנה את תרבותו של העולה. עולה מצרפת אולי לומד עברית, אבל אופן השיחה, המחשבה או ההתייחסות שלו נראה זר ואולי "פלספני" עבור ישראלים-צברים. העולה ש"שובר את השיניים" בשפה חדשה נותר לפעמים בודד, והחזרה לשיחה בצרפתית בין העולים אינה מפתיעה.
מקום נוסף בו פוגשים העולים דעות קדומות הוא כאשר הם מגיעים לשרת במסגרת שירות צבאי או לאומי. בנוסף לקושי, בייחוד לחיילים בודדים המנותקים ממשפחתם, להלם התרבות המשמעותי אף יותר בצבא ולפערי השפה נתקלים העולים בתפיסות מוטעות אודותיהם. יש מי שסובר שהצעירים העולים מצרפת עצלנים, לא משקיעים או מתמקדים בדברים חיצוניים וחומריים, ולא ערכיים. כך למשל לעתים קרובות לא מוצגות לבנות השירות ממוצא צרפתי כל האופציות האפשריות לשירות לאומי והן מופנות באופן ישיר לעבודות מזכירות שונות, לא מכיוון שהן אינן מסוגלות לדברים אחרים, אלא בשל דעות קדומות של הרכזות.
הפתרונות לבעיות אלו רבים ומסובכים, אולם גם כאן תשתית הפתרון היא בפדגוגיה ובחינוך – איך, וממי, לומדים ישראלים-צברים להתייחס לעולים. לשמחתנו, עולים רבים מצאו דרך לשלב את שתי הזהויות שלהם ופועלים כדי לבנות גשר בין העולים הצרפתים לצברים. אני מקווה כי אנשים אלה יילכו ויתרבו, ימשיכו להוות דוגמה לעולים הצרפתים כאשר הם מסייעים להם בהשתלבות בישראל, וימשיכו להציב את הסטנדרט עבור ישראלים, לא רק בשאלה כיצד יש להתייחס לעולי צרפת, אלא כיצד ניתן לשלב את שתי הזהויות בחן.
*הדסה ראשוולב עלתה לארץ בשנת 2018. היא מלמדת גמרא לנשים בקהילה הצרפתית וכותבת טור דעה בעיתון הצרפתי Actualité Juive. כיום היא תלמידה בישיבת 'דרישה' בכפר עציון, יוזמת ומנהלת פרויקט התנדבות עם נשים במעגל הזנות, ובבית החולים לוינשטיין.
