פוטבול וציציות: חרדיות בין ישראל לארה"ב / יואל פינקלמן

 

not memberg

 

 

ד"ר יואל פינקלמן הוא מרצה בתוכנית ליהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן, והוא המחבר של הספר – Stricly Kosher Reading: Popular Literature and the Condition of Contemporary Orthodoxy.

בישראל, לכיפת הקטיפה השחורה יש הקשרים מאד חד משמעיים. באף אחד מהם אין זכר למגרש כדורסל, ולפעילות ספורטיבית אינטסיבית. מעבר לאוקיינוס האטלנטי עם זאת, השילוב הזה הופך להיות טבעי ופורה. מה ההבדל בין החרדיות הארצישראלית, לבין החרדיות שבארה"ב? מה גורם לקבוצה שכלפי חוץ מאוחדת לכאורה בהגדרתה החרדית להיות שונה כל כך במקום אחר? ד"ר יואל פינקלמן סוקר את ההבדלים העמוקים ומציע הסברים להבדלים הללו שבין שתי החברות החרדיות

טאצ'דאון[1]! על רקע גבעות ירוקות ושופעות, מציג הסרט נער אתלטי, כבן 15, מטיל את כדור הפוטבול המוארך, בעוד נער נוסף, לבוש במכנסיים אדומים קצרים וחבוש בכובע בייסבול אדום הפוך, תופס אותו תוך כדי ריצה. ציציותיהם של השחקנים מתנופפות ברוח. כאשר הנער תופס את הכדור וזוכה בששת הנקודות, שר הזמר החסידי מרדכי בן-דוד ברקע: "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים." ההקשר נותן פרשנות בלתי צפויה למילה 'גיבורים'.

מיד לאחר מכן, משתנה הסצנה. אנו רואים את אחד הרבנים משמש כחזן בבית-המדרש, עטוף בטלית, ובני-נוער במגבעות שחורות, חולצות לבנות ומכנסיים כהים מתפללים ברצינות ובכוונה. ילד נוסף שוקד על דף גמרא ביחד עם חברותא. "לימוד התורה הוא כה יפה, כה רציני… סדר ערב הוא דבר-מה מיוחד ביותר," מסביר ה'מרא דאתרא'. המשגיח הרוחני מסביר כי: "כאשר אנחנו במחנה הקיץ, יש לנו הזדמנות לחנך לא רק בכיתה, אלא גם במגרש הכדורסל". סמל המחנה מראה כדורסל מרחף מעל גמרא פתוחה.[2]

זהו סרט-התדמית למחנה-הקיץ האמריקני-החרדי 'אברהם חיים הלר' שבהרי הקטסקיל אשר בצפון מדינת ניו-יורק. אולם, יש להבין כי שילוב זה בין יראת-שמים וספורט אינו מגיע בחינם – אתר האינטרנט של המחנה מתגאה "בתאורת האצטדיון המקצועית, במתחמי הכדורסל וההוקי אשר שטחם עשרים דונם ובמגרשי הפוטבול והכדורעף." השתתפות של קיץ שלם במחנה עולה מעל ל-2,000 דולר לילד. זאת, מעבר לעשרות-אלפי הדולרים שההורים משלמים במהלך שנת הלימודים לבתי-ספר חרדיים פרטיים.

מחנה-קיץ כזה אינו יכול להתקיים במדינת ישראל. חלקים נרחבים בקהילה החרדית האמריקנית חוגגים בטבעיות את שילוב האמונות והתרבויות שבין תפילה, תלמוד-תורה, גבריות מצ'ואיסטית ותרבות הספורט האמריקנית. לעומת זאת, הקהילה החרדית הישראלית מתבדלת הרבה יותר מזו האמריקנית, ולא רק שאינה יכולה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית את המותרות הללו, היא אף מזהירה את בניה מן הסכנות הפיזיות והרוחניות הכרוכות בטיול הזול והפשוט בנחל יהודייה בעת חופשת בין-הזמנים.

במאמר זה, אני רוצה להציע הסבר סוציולוגי להבדלים הקיימים בין התרבות החרדית, המתבדלת, שבישראל, לעומת זו החרדית-האמריקנית, המעורה יותר בתרבות הסובבת.[3] מובן הוא כי הכללה זו אינה נכונה בנוגע לכל פרט ולכל תופעה. אלו המכונים ה"חרדים החדשים", המשתייכים למפלגת "טוב" בישראל, לדוגמה, אשר רכשו השכלה מקצועית גבוהה ועובדים במקצועות חופשיים, או בעבודה מסודרת במעמד הבינייםנוטים למודל האמריקני, בעוד קבוצות חסידיות מתבדלות, דוגמת קריית-יואל שבמדינת ניו-יורק, מתקרבות לרמת ההיבדלות הישראלית. אך, ככלל, היא נכונה, ללא ספק. יש הטוענים כי אין זה ראוי כלל לכנות את האוכלוסייה המתנגדית-הליטאית החיה בצפון-אמריקה כ'חרדית' אלא כ'yeshivish' (ישיבתית); ויש בזה מן האמת.

הדוגמאות להבדלים בין שתי התרבויות החרדיות נעות בין הנשגב למגוחך. חינוך, למשל. אם בהתלהבות ואם לאו, עומדים כמעט כל בתי-הספר החרדיים היסודיים והתיכוניים שבצפון-אמריקה, הן אלו המיועדים לבנים, הן אלו המיועדים לבנות, בדרישות הממשלתיות לחינוך כללי, ומציעים תכנית לימודים עמוקה ורחבה יותר מזו המכונה בארץ בשם: 'לימודי ליבה'. אמנם, גברים צעירים מוכוונים ללמוד בישיבה ובכולל כמה שנים לאחר התיכון, ובכל זאת השכלה גבוהה בקולג' היא בגדר אפשרות של ממש. ישיבות רבות עובדות בשיתוף-פעולה עם קולג'ים מקומיים כדי לאפשר לבחורים שכבר למדו כמה שנים בבית-המדרש לרכוש בשעות הערב תואר בתחומים כגון ראיית חשבון, פסיכולוגיה או מנהל-עסקים. קהילות 'ישיבתיות' רבות מעודדות נשים צעירות לרכוש השכלה מקצועית, ובנות אדוקות מהוות מיעוט ניכר בין מגוון הסטודנטים בקמפוס של הקולג' ברובע קווינס בניו-יורק, למשל, שם הן לומדות להיות דיאטניות, מרפאות בעיסוק או לעסוק בכל במקצוע אחר המאפשר לאישה צעירה להתפרנס בכבוד תוך שהיא מגדלת משפחה.

לעומת זאת, בישראל, התכניות להשכלה גבוהה לנשים חרדיות, חדשות עדיין, ואף יותר מהן, חדשות הן התכניות מסוג זה המיועדות לגברים. מובן עוד, כי בארץ הן מתקיימות בנפרד ממוסדות לחילונים, ולרוב, אף בקמפוסים נפרדים לבני שני המינים, המבודדים את הסטודנטים החרדים מהאווירה הסטודנטיאלית בקמפוסים החילוניים.

אולם, חלק מן הפתיחות החרדית היחסית נוגעת פחות בשאלות אידאולוגיות כבדות דוגמת היחס בין תלמוד תורה ללימודים כלליים ולפרנסה, וקשורות יותר במרקם החיים היום-יומיים, זה המכונה אצל פייר בורדייה בשם: "ההביטוס של כל תרבות". הנערים בסרט-התדמית לבושים בבגדי ספורט אופנתיים ועדכניים: ממכנסיים קצרים בגודל ענק עד לנעלי ספורט הנושאות את שמם של המותגים היוקרתיים ביותר. הם מרגישים לא פחות נוח בבגדי המותגים של'Nike' ו-'Under Armour' במגרש מאשר בשחור-לבן החרדי הקלאסי בתפילות ובסדר ערב.

שתי הקהילות גם יחד מחויבות במידה שווה לתורה ולקיום המצוות ושתיהן רואות את עצמן כנושאות הלפיד של המסורת היהודית האותנטית, אך בפועל הן נמצאות במקום שונה מאוד על גבי הציר הנע בין היבדלות לפתיחות – מה יכול להסביר את ההבדל?

ההנחה המקובלת אומרת שההבדל נעוץ בצבא. גברים חרדים ישראלים חייבים להתגונן מאיום הגיוס, ועובדה זו דוחפת אותם אל הכולל לזמן ממושך ומרחיקה אותם מההשכלה הגבוהה ומשוק העבודה. כיוון שבארצות-הברית החרדים אינם מאוימים בגיוס לצבא, הם משוחררים הרבה יותר לצאת ממסגרת הכולל.

ללא ספק, יש בזה מן האמת,. אולם, אני רוצה לדון בעניין מנקודת-מבט סוציו-אקונומית רחבה יותר. מנקודת-מבט זו, ישנם שלשה הבדלים עיקריים בין מצבם של החרדים בישראל ובארצות-הברית: ראשונה, הפרדת הדת מהמדינה בארה"ב לעומת השילוב ביניהם בארץ; שנייה, החרדים בצפון-אמריקה מהווים אחוז מזערי מן האוכלוסייה הכוללת, בעוד בארץ הם מהווים לא רק קהילה, אלא מגזר שלם בעל השפעה משמעותית על כל תחומי החיים הציבוריים; ושלישית, אופייה הלא-יהודי של התרבות הציבורית בארצות-הברית שונה מהאופי היהודי אך הלא-חרדי של התרבות הציבורית במדינת ישראל. שלשת ההבדלים הללו מספקים הסברים משכנעים להבדלים בין התרבויות החרדיות השונות.

החוקה בארצות-הברית מפרידה בין דת למדינה. לא רק שהממשלה אינה מזוהה עם דת כלשהי, אלא שהיא אינה רשאית אפילו לברר את זהותו הדתית של האדם במפקדי-אוכלוסין. לרוב, הממשלה הפדרלית, כמו זו של מדינות וערים, מתייחסת לפרט כפרט, ואינה מכירה בקהילות או בקבוצות דתיות כבעלות זכויות או חובות מיוחדים. עקב כך, ממשלות בצפון-אמריקה אינן מספקות תקציבים למוסדות דת דוגמת בתי-ספר יהודיים, בתי-כנסת או מקוואות, וממשלות אינן מממנות אפילו את הלימודים הכלליים בבתי-ספר יהודיים (ישנם אמנם כמה יוצאים מן הכלל הזה במחוזות מסוימים בקנדה), אף כאשר הן מחייבות את אותם הלימודים הכלליים. ממשלות מציעות תשלומי רווחה למשפחות עניות, ויהודים חרדים אכן עושים שימוש בתקציבים אלה, אך תשלומי הרווחה הללו אינם מספיקים לשם ניהול קהילה יהודית, ולו הדלה והענייה ביותר. פוליטיקאים יהודים וחרדים – אם דרך 'אגודת ישראל' ואם דרך ועדות החינוך של ערים מקומיות – מפעילים לחץ כדי לקבל תקציבים ממשלתיים נוספים למטרות יהודיות, אך הם זוכים להצלחה חלקית בלבד.

בישראל, הדת והמדינה משולבות יחדיו. הממשלה בונה מקוואות ונותנת מלגות לאברכים. מערכות בתי-הספר החרדיים – החינוך העצמאי, מעיין החינוך התורני, ואפילו מוסדות-פטור שאינם קשורים לרשת כלשהיא– ממומנים בעיקר על-ידי משרד החינוך. בתי-הספר החרדיים זוכים לאוטונומיה מרבית בכל הנוגע לתכנים הנלמדים, אף-על-פי שהם מתעלמים תכופות מדרישות הממשלה בנוגע ללימודי הליבה. פוליטיקאים חרדים נבחרים תוך צפייה מפורשת מהם כי ידאגו למקסימום תקציבים בעבור מוסדות חרדיים, מבתי-ספר ועד לדיור ציבורי. חרף התמונה המצטיירת מהרכב הקואליציה הנוכחית בה הם אינם שותפים, פעמים רבות שהפוליטיקאים החרדים היוו לשון-מאזניים בדיונים על הרכבת קואליציות, דבר אשר הגביר את השפעתן של המפלגות החרדיות.

נוסף על כך, מספרם הקטן מאוד של יהודים חרדיים ביחס לאוכלוסייה הכוללת מגביל את היכולת של הקהילה לדרוש תקציבים ולקבלם.[4] חרדיים אמריקניים חייבים לעבוד. יתרה מזו, כדי לשלם את עשרות-אלפי הדולרים בעבור בתי-ספר יהודיים פרטיים – מעבר להוצאות הרגילות של משפחה ברוכת-ילדים – החרדים בארצות-הברית חייבים לעבוד כיזמי עסקים או במקצועות חופשיים או משרות "צווארון לבן" , כאלו הדורשים, על-פי-רוב, השכלה. משום כך, הקהילה החרדית האמריקנית אינה יכולה להרשות לעצמה בני-נוער החסרים ידיעות בסיסיות במתמטיקה ובאנגלית, ועליה לדחוף, בהכרח, לפחות חלק מן המתבגרים לעבר תואר אקדמי.

לתהליך זה יש, מטבע הדברים, השלכות: כמובן, אוריינות והשכלה מהוות בעצמן חלק מתהליכי החִברות והפתיחות התרבותית, אך הן גם פותחות את הדלת בפני תהליך רחב יותר של חיבור אישי, משפחתי, וקהילתי, לתרבות הסובבת. נוסף על כך, אותה השכלה מעלה את רמת ההכנסה ומאפשרת למשפחות רבות לממן פעילות-קיץ יקרה כמו אותו מחנה לימודי-ספורטיבי. התרבות הסובבת מאיימת על קהילות חרדיות, אך כאשר הממשלה אינה מממנת את החיים היהודיים, דוחף ההכרח הכלכלי את החרדים מן המובלעת שבה הם חיים אל עולם ההשכלה ושוק העבודה. בישראל, שבה מימון ממשלתי אכן מאפשר את קיום אורח-החיים החרדי – הדחף לכך פחוּת.

נוסף על כך, כאשר תקציבים ממשלתיים עוברים דרך פוליטיקאים, עסקנים ומוסדות ציבור, אזי היחיד הופך להיות תלוי הרבה יותר באותם גורמים. במקרה כזה, יש לו הרבה מה להפסיד אם יעורר מחלקת או יחרוג מן המוסכמות המקובלות, מפני שאם הוא או משפחתו ייתפשו כ"בעייתיים" וכמי שאינם עומדים באמות-המידה של קובעי המדיניות הקהילתיים, הם עלולים לאבד את מעמדים החברתי ואת גישתם למשאבי הקהילה. בניגוד לכך, יחידים ומשפחות חרדיות העובדים לפרנסתם מחוץ למובלעת החרדית מוצאים את עצמם תלויים פחות במוסדות הקהילה. בשתי הקהילות גם יחד, הקבלה למוסדות חינוך ושוק השידוכים התחרותי הופכים להיות דרכים למַשטר את הקהילה, אך חרדי אמריקני חופשי יותר מהשפעתם של מוסדות המשטור. בנסיבות אלה, קהילות חרדיות ישראלית הן בדרך-כלל אחידות יותר ומגוונות פחות; זאת, בעוד בתוך הקהילה החרדית האמריקנית ניתן למצוא מגוון רחב יותר, הכולל אף גוונים של אפור הנעים בין חרדיות לאורתודוקסיה מודרנית (לדוגמה, ניתן למצוא לא מעט מגבעות שחורות במוסדות של האורתודוקסיה המודרנית, כגון ה'ישיבה-יוניברסיטי').

ישנן גם מובנים שבהם התרבות הישראלית הכללית מאיימת על רגישויות חרדיות יותר מזו שבצפון-אמריקה. בשני המקרים, התרבות הכללית אינה עומדת באמות-המידה החרדיות, בלשון המעטה: ההוויה הציבורית אינה שומרת שבת, האוכל אינו תמיד כשר ונשים אינן מתלבשות לפי כללי הצניעות החרדיים. גם יהודים חרדיים משתדלים להישאר בתוך המובלעת פנימה. אולם, התרבות האמריקנית אינה יותר מאשר תרבות אמריקנית כללית. הפרדת הדת מהמדינה הופכת את המרחב הציבורי למה שפרופ' יעקב כץ כינה בשם: "החברה הניטרלית". סמלים נוצריים, כמו חגיגת חג המולד כחג לאומי, אמנם חודרים לתוכו, אך לרוב מקבלת התרבות האמריקנית בזרועות פחותות, יותר או פחות, את בני כל המסורות הדתיות, כמו גם את אלה החסרים מסורת דתית. יהודים – כולל אלו אשר ניתן לזהות את יהדותם במבט ראשון – מתקבלים בברכה בשוק העבודה: רופאים אורתודוקסים עובדים בבתי-החולים הנחשבים ביותר ורואי-חשבון חרדיים מועסקים במשרדים יוקרתיים.

משמעות הדברים היא כי ביכולתם של החרדים לצאת אל תוך הציבוריות האמריקנית, למצוא שם את מה שהם מחפשים, ולאחר מכן – לשוב לחיק המובלעת המגוננת. כיוון שהשטח הציבורי אינו יהודי, יש לו משמעות אידאולוגית פחותה בהרבה: אם קניון נפתח בשבת, היהודי החרדי יכול לקנות שם ביום שני או שלישי ללא בעיה כלשהי; כאשר נציגי 'אגודת ישראל' מגיעים לביתו של המושל או לבית-הלבן יכבדו אותם באוכל כשר, אך אין להם כל סיבה להתעקש על כשרותו של האוכל המוגש שם בזמנים אחרים; החיים הציבוריים האמריקניים הם של ה"גויים", ואינם צריכים להפריע "לנו". זה אינו העסק שלנו, אלא אם כן הוא משפיע עלינו ישירות.

לעומת התרבות האמריקאית, התרבות הישראלית החילונית מאיימת במיוחד על השקפת עולמו של יהודי חרדי. בישראל, , החיים הציבוריים הם יהודיים באופיים והכוחות הדומיננטיים הם חילוניים, או לא-דתיים, במובהק. בעיניים חרדיות, אין לך כפירה גדולה מזו. ימי פתיחת הקניון (או המכולות בתל-אביב) מהווים סוגיה חשובה גם בעיני יהודי חרדי שאינו מתכוון לערוך שם את קניותיו.

בארצות-הברית, יכול ילד ללכת לצפות במשחק בייסבול מקצועי. ייתכן שיש בזה אלמנט של 'ביטול תורה' וייתכן שלא כל הנשים באצטדיון תהיינה לבושות לפי תקנון 'בית יעקב' – אך אחרי הכול, הוא אך מבקר זמני בסביבה לא לו. זה אינו ה"אני", אלא בילוי בלבד.[5] הילד החרדי שילך למשחק כדורסל של מכבי תל-אביב יפגוש – אף אם אינו מעונין בכך – בהיפוך תרבותי של משמעות חג החנוכה – היפוך, שיש בו, למעשה, מן הכפירה: בשיח החרדי, חנוכה הוא חגו של הנס אשר בו הביא הקב"ה להפסדם של ה"זדים" בקרב אל מול "עוסקי תורתך"; בשיח הציוני, חוגגים בחנוכה את ניצחון המכבים כסמל ליהודי החדש, השרירי.

קיימות אירוניות ודוגמאות נגד. המציאות אינה תואמת אף-פעם הבחנה חד-משמעית בין אלו המתבדלים יותר ואלו שפחות. המרחב הציבורי הישראלי אף הוא דוחף את החרדים, או לכל הפחות חלק מהם, לעבר התערות בציבוריות הישראלית, גם מפני שבמרחב זה נערך הוויכוח וגם מפני ששם ניתן למצוא עבודה ופרנסה. הרבנות הראשית – הנמצאת כרגע תחת השפעה חרדית – מושכת רבנים חרדים רבים לשורותיה, הן מפני שזו דרך לדחוף את הציבוריות הישראלית לכיוונים חרדיים יותר, הן מפני שעבודה במסגרת זו מספקת לרבנים פרנסה טובה. רבנים אלו מוצאים את עצמם במגע עם הציבור הרחב. כמו כן, בצוותי ההוראה של בתי-ספר ציוניים-דתיים רבים ישנן נשים חרדיות צעירות, העוזבות את המובלעת החרדית כדי להשפיע על תלמידים צעירים וכדי לזכות במשכורת סבירה ובתנאי העסקה טובים לאם עובדת.[6]

ניידות חברתית, תחבורה מהירה וטכנולוגיות תקשורתיות תומכות בהשפעה הדדית בין הקהילות שמשני עברי האוקיאנוס. נערים ונערות חרדיים אמריקניים רבים באים ללמוד בישיבה ובסמינר בארץ, לשנה או ליותר; חלקם נשארים או שבים כדי לבנות פה בית בשכונות כמו רמת בית-שמש, טלז-סטון או מעלות דפנה. הם מביאים איתם חלק מהרגישויות ודפוסי ההתנהגות האמריקניים ונותנים רוח גבית ל"חרדים החדשים" הישראלים. ולהפך: ישנם בתי-ספר חרדיים בארצות-הברית אשר למדו מעמיתיהם בישראל להפחית את שעות הלימודים הכלליים וישנן קהילות ההופכות את חיי הכולל למוסכמה רחבה יותר. חרדים אמריקנים מחו ומוחים נגד תכניותיה של ממשלת ישראל הנוכחית לגייס חרדים לצבא ולדרוש לימודי ליבה בבתי-הספר החרדיים, אף שבארצות-הברית, מקבלים ילדיהם, לעתים קרובות, יותר השכלה כללית מזו שמתוכנן לדרוש בישראל.

ייתכן כי שינויים אלה היו מתרחשים גם ללא ההשפעה ההדדית הזאת. בעת שהמגזר החרדי הישראלי נעשה גדול יותר ועני יותר, צפוי כי תהיה פנייה לעבר השכלה כללית אף ללא ההשפעה האמריקנית; כמו כן, כאשר הקהילה החרדית האמריקנית נעשית גדולה ומבוססת יותר, יש ביכולתה לראות את חיי הכולל כאפשרות ממשית לטווח ארוך יותר.

השוואה קצרה זו בין החרדיות האמריקנית לזו הישראלית חושפת את הטעות הקיימת בגישה הרווחת, הגורסת כי התרבות החרדית היא אחידה ובלתי משתנה. יש הרבה יותר מזרם חרדי אחד: כל אחד מהזרמים נוצר על בסיס רקע סוציו-אקונומי שונה וכל אחד מהם נע בתגובה לשינויים פנימיים וחיצוניים. מנקודת-המבט האישית שלי, השפעה רבה יותר של החרדיות האמריקנית על זו הישראלית תוביל את עם ישראל ומדינת ישראל לכיוונים בריאים יותר. אך, כמובן, מקבלי ההחלטות אינם שואלים כל-כך לדעתי.