בעוד השיח האורתודוקסי בארצות הברית עסוק בשאלת היחס בין אורתודוקסיה למודרניות, החברה הדתית בישראל מתחבטת בעיקר בקונפליקט שבין הלכה ופוסטמודרניזם. הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי כותבת על ההבדלים בין שתי נקודות המבט הללו, וטוענת כי עולם דתי משמעותי חייב לכלול בקרבו את שתיהן יחד
לא מזמן הוזמנתי במקביל לשני כנסים: האחד בארץ, האחר בארצות הברית. בשניהם נתבקשתי לעסוק בנושא "הלכה ו-". בשני הכנסים התנהל שיח שבמרכזו הונחה ההלכה כמושא לדיון כאוב. בכנס שהתקיים בארץ, הנושא שאיחד בין הדוברים היה הלכה בעידן הפוסטמודרני. אולם בכנס בארצות הברית הוצבה שאלה אחרת: האם יש בנמצא הלכה אורתודוקסית מודרנית? שתי השאלות לגיטימיות, אך מדובר בשאלות שונות מן היסוד. לא במקרה הנושא שנדון בארץ עסק בפוסטמודרניזם, ואילו בארצות הברית נסב הדיון סביב האורתודוקסיה המודרנית. בחירת נושא היא תגובה לסדר יום. בעוד שבארצות הברית הנושא שעל סדר היום הוא מעמדה של התפיסה האורתודוקסית-מודרנית, הרי שבישראל התהייה הקיומית היא על השילוב שבין פוסטמודרניזם והלכה. להלן אנסה לתאר את תובנות העומק המאפיינות את ההבדלים שבין הצרכים וההתמודדויות השונות בארץ ובארצות הברית. אקדים ואומר שכיוון שאני תושבת ישראל ואיני תושבת ארצות הברית, אלא רק "אורחת לרגע", ייתכן שאחטא באי-דיוקים, ואין בדבריי אלא ניסיון לשרטט בקווים גסים את נקודות המבט השונות.
ארצות הברית: להכיר בערכים מן החוץ
כאשר שואלים על הלכה ואורתודוקסיה מודרנית, מתכוונים לשאול האם ההלכה מסוגלת להכיל אל קרבה את השינויים הסוציולוגיים שעוברים על חלקים מן החברה הדתית. האם ההלכה יכולה להכיר בערכים המוסריים שרכשנו "מן החוץ"? המיקוד המרכזי הוא בקונפליקט שבין מוסר והלכה: האם ניתן לבנות גשר בין פירות המודרנה לבין האורתודוקסיה, הניסיון לחיות על פי ההלכה ולשמור על המסורת?
אחד הקשיים הבולטים של האדם המודרני הוא ההתמודדות עם העמדה הלא-שוויונית של התורה. כך, למשל, בתחום היחס לנשים. ההלכה מבחינה בין איש לאישה, ויש לכך ביטוי בברכות השחר ובמצוות רבות שהנשים אינן מצוות בהן כמו הגברים. נוסף על כך, נשים לא נספרות למניין ולכל דבר שבקדושה. הן אינן יורשות, הן פסולות מלהעיד ומלדון, ויש גם המפקפקים בכשירותן למלא תפקידים ציבוריים. גם מעשה הקידושין ומבנה המשפחה אינם סימטריים, ועוד כהנה וכהנה שינויים והבדלים שבסופו של דבר מעמידים כל רב שמנסה להגן על עמדת ההלכה בעמדה מאוד לא נוחה של התפתלות. כאשר נקודת המוצא היא שאנו מקבלים עלינו את ההלכה על כל פרטיה וצדדיה, מתוך אמונה שזו מצוות ה', ובוודאי אין ביכולתנו ואין ברצוננו לשנות דברים יסודיים בהלכה, השאלה המרכזית היא האם המניע המרכזי לשינוי ההלכתי, תחושת אי-הנחת לנוכח חוסר השוויון, הוא מניע פסול, שכן הוא פוסח על העמדה ההלכתית הכוללת המבחינה בין גברים לנשים, עמדה שיש לה חיזוקים וראיות רבות מתוך הדיונים ההלכתיים. בעומק נשאלת השאלה עד כמה האינטואיציה המוסרית החזקה, שהיא חלק מתפיסת העולם שלנו וכוללת רעיונות של שוויון ושל זכויות הפרט, היא עמדה שיש לתת לה ביטוי בפסיקת ההלכה. אם יתברר שהתורה חתרה להציג מודל לא-שוויוני, וכי זהו אחד מיסודות התורה, אולי אין מנוס מלהשאיר על כנה את הדיכוטומיה שנוצרה בקרב רוב הנשים בין החיים לבין הדת.
לא מזמן הוזמנתי במקביל לשני כנסים: האחד בארץ, האחר בארצות הברית. בשניהם נתבקשתי לעסוק בנושא "הלכה ו-". בשני הכנסים התנהל שיח שבמרכזו הונחה ההלכה כמושא לדיון כאוב. בכנס שהתקיים בארץ, הנושא שאיחד בין הדוברים היה הלכה בעידן הפוסטמודרני. אולם בכנס בארצות הברית הוצבה שאלה אחרת: האם יש בנמצא הלכה אורתודוקסית מודרנית? שתי השאלות לגיטימיות, אך מדובר בשאלות שונות מן היסוד. לא במקרה הנושא שנדון בארץ עסק בפוסטמודרניזם, ואילו בארצות הברית נסב הדיון סביב האורתודוקסיה המודרנית. בחירת נושא היא תגובה לסדר יום. בעוד שבארצות הברית הנושא שעל סדר היום הוא מעמדה של התפיסה האורתודוקסית-מודרנית, הרי שבישראל התהייה הקיומית היא על השילוב שבין פוסטמודרניזם והלכה
כמובן שהקונפליקט המתואר כאן אינו ייחודי רק ליחס כלפי נשים בהלכה, ואפילו לא ליחס כלפי גויים. הדברים נוגעים גם לרצון לכלול במעשה ההלכתי שיקולים של אמפתיה אנושית בסיסית כלפי השואלים, ולניסיון לסלול דרך שתכיר בהם כשיקולים הלכתיים של ממש. כך, למשל, אחת הטרדות הגדולות היא השאלה כיצד לגשר בין עמדת ההלכה ביחס ללהט"בים לבין ההבנה שלנוכח עמדת התורה, לפחות לחלקם אין פתרון מעשי לצורך האנושי הבסיסי שלהם. דוגמאות אחרות יש למכביר: האם וכיצד נעודד בנות לעסוק בספורט או בשירה? מה תעשינה נשים שכיסוי הראש גורם להן למיגרנות? מה להשיב לכוהן בעל מוגבלות שאינו יכול לעמוד על רגליו כשהוא מבקש לברך ברכת כוהנים?
סביב השאלות הללו, שהן שאלות עומק ואתגרים שההלכה אמורה ומתבקשת להתייחס אליהן, נחלק העולם הדתי היהודי בין תנועות וזרמים שונים. הקונפליקטים הללו מתקיימים בעוצמה הגבוהה ביותר בקהילה האורתודוקסית-מודרנית בארצות הברית, המבדלת עצמה מהקונסרבטיבים והרפורמים מצד אחד, ומתנועות שמרניות יותר מצד שני.
ישראל: שולחן ערוך בצבעים
בישראל, כאמור, השאלה הבוערת מתייחסת ליחס שבין הלכה ופוסטמודרניזם. הפוסטמודרנה היא תופעה אנושית שמופיעה בתגובה למודרנה. היא מתאפיינת ב"קץ האידיאולוגיות", בזניחת הרעיונות הגדולים המניחים את עליונותו של הסובייקט הרציונלי. התרופפות האמון באדם הביאה ניהיליזם ואי-רציונליות. התפיסה הפוסטמודרנית רואה ברעיונות הגדולים, המטא-נרטיבים, רעיונות שקריים שביקשו לסמא את עיני ההמון. במקומם הונח הבסיס לפלורליזם, לריבוי קולות ולקריאות שונות של המציאות על פי נרטיבים מגוונים. הדגש על הנרטיב ועל החוויה האישית פינה מקום לאינדיבידואליזם. הפוסטמודרנה אם כן טלטלה את מערכת הערכים והחליפה את המשקפיים שדרכן בני אדם קוראים את העולם.
בישראל, שאלת התואר שתקבל אישה למדנית היא שאלה זניחה, בעוד שבארצות הברית מדובר בשאלה עקרונית מאוד. אפשר לראות בהבחנה שהצעתי מקור והסבר ראשוני לכך.
המתח שנוצר בין פוסטמודרניזם והלכה מעורר את שאלות היסוד הקשות ביותר. האם אפשר להציג אידיאה דתית מסודרת בעולם שבו אין מקום לאידיאולוגיות? האם הרעיון של עם סגולה אינו סותר את האתוס הפלורליסטי? האם הציווי להשמיד עבודה זרה לא סותר את עקרון הסובלנות? האם האינדיבידואליזם לא עומד בסתירה ללאומיות ולקהילתיות? והאם יש מקום בהלכה לנרטיבים ולגישות שונות? האם יש מקום לדרך אישית בעבודת ה'?
ההתנגשות העזה יותר בין הלכה ופוסטמודרניזם מצויה בצורך לגבש עצמאות וזהות מחשבתית אל מול עולם ההלכה הקשוח, שמצטייר כתכתיב מגבוה, כמנגנון שמחייב קבלת עול ומרות של חכמי כל הדורות, כאשר המושג 'אמונת חכמים' הוא מושג מכונן בטרמינולוגיה ההלכתית. ריבוי הנרטיבים אינו הולם את הבהירות ואת החדות ההלכתית, ובפרט את היותה של ההלכה אחידה וחד-משמעית. לכאורה אין בהלכה את הגמישות הנדרשת לאדם הפוסטמודרני.
ודוק, מתוך הקונפליקט הזה לא צומחות קהילות מאוגדות ומסודרות. צומחת מתוכו תנועת מחאה שנוגעת לעצם קבלת העול. כך, למשל, נשים מסתערות על הלכות נידה ומנסות לברור מתוכן את מה שהתורה קבעה, מה שהוא דבר האלוהים, ולזנוח חלקים אחרים שנראים להן כאוסף חומרות שאינן לוקחות בחשבון את המצוקות האנושיות האישיות שלהן ושל בני זוגן. התגובה הישראלית הדתית לפוסטמודרנה היא פירוק ההלכה האחידה ותשומת לב מיוחדת לרכיביה המגוונים: מה מדאורייתא, מה מדרבנן, מהי חומרה ומהו הידור, תוך ברירה וניסיון להציע הלכה מרובדת, שמיועדת מצד אחד ל"מיטיבי לכת", ומצד שני למתנדנדים, לאלו שעומדים על סף כפירה ברעיון כולו. החתירה של מי שמתמודד עם עולם פוסטמודרני היא להציג מנעד הלכתי רחב שאין בו נכון ולא נכון, אלא שולחן ערוך צבוע בצבעים שונים, כמו במסלולי ההליכה של החברה להגנת הטבע. המרקם החברתי הדתי מושפע מכך, ולמעשה, התפוררו המושגים של "דתי" ו"לא דתי", ונותרו על כנן אין-ספור אפשרויות לקרבת אלוהים. לכן, החברה הישראלית הרבה יותר מגוונת מבחינה דתית ומכילה הרבה צורות של חיים דתיים, גם אם יש מחלוקות קשות בין הפוסקים השונים.
נקודות מבט משלימות
בשבועות האחרונים יצא מסמך של ה-OU, מסמך שנועד ביסודו לקהילות האורתודוקסיות באמריקה, ואוסר על נשים רבניות לכהן בתפקידים בקהילה. המסמך ממחיש את ההבדלים בין המתרחש בארץ לבין המתרחש בארצות הברית. בארצות הברית, הדיון המרכזי בעניינן של נשים נסוב סביב האפשרות לשוויון בין נשים וגברים. על כן, המיקוד הוא בשאלה אם נשים תתפקדנה במשרות בבתי כנסת, והאם הן תקבלנה סמיכה או לא.
מי שיכתוב בגוגל בעברית את המילים "סמיכה" או "הסמכה" ו"נשים" יקבל בעיקר תוצאות שנוגעות לאפשרות של נשים לעשות שכיבות סמיכה. לעומת זאת, בוויקיפדיה האמריקנית יש ערך שלם על הנושא, ועוד כמה מאות תוצאות בגוגל. בישראל, שאלת התואר שתקבל אישה למדנית היא שאלה זניחה, בעוד שבארצות הברית מדובר בשאלה עקרונית מאוד. אפשר לראות בהבחנה שהצעתי מקור והסבר ראשוני לכך.
בישראל, עיקר הטרדה נגזר מן הפוסטמודרנה, ועל כן השאלות העקרוניות הן שאלות של זהות. העידן הפוסטמודרני ומהפכת חופש המידע ונגישותו צמצמו במידה רבה את חשיבותם של מוסדות רשמיים, של בעלי סמכות, של משטר ושררה. אנשים שואבים מידע מן האינטרנט ומאתגרים באמצעותו את בעלי המקצוע הרשמיים. כך, לדוגמה, התערערה סמכותם של הרופאים, ובמקביל עלו כוחה של הרפואה האלטרנטיבית ויכולתו של הפציינט לאתגר את הרופא באמצעות מידע הנלקט מן המרשתת. פוליטיקאים מתקשרים עם בוחריהם באמצעות הפייסבוק. התפרקות המוסדות ממילא הרחיקה את שאלת הכותרת והתפקיד שיינתן לנשים מלומדות. ואולי ראוי להעיר שכך היה הדבר בעולם הרבנות מאז ומעולם: רבנים בעלי מעמד והכרה ציבורית לא היו דווקא הרבנים שקיבלו הכשרה מדוקדקת ועברו את בחינות ההסמכה. לתפקיד הבכיר ביותר, "גדול הדור", אין בחינות הסמכה ואין מינוי רשמי. מאז ומתמיד הנהיגו את עולם הרבנות אלו שהציבור בחר להפנות אליהם את שאלותיו, אלו שהדור ראה בהם מנהיגים, ולאו דווקא המוסמכים ובעלי המינויים הפורמליים. התופעה הזו לא החלישה את העולם הרבני ולא פגעה בחשיבותו בחיי האומה, גם אם היא פגעה פה ושם בממסד הרבנות הרשמי.
כניסתן של נשים לעולם הרבנות בארץ לא נעשית מכוחה של ההכרה הממסדית, אלא בעקבות מענה לצרכים הטבעיים ולמשאלות הלב של הקהילה, על גבריה ונשותיה. הרכות היחסית של התהליך בארץ פותחת פתח לאפשרויות מגוונות לנשים, להתנסות גם בתפקידים שלא היו קיימים בעולם הגברי, ולהתקדם למחוזות שלא שערום אבותינו. העיסוק המתמיד בשאלות של זהות מחייב גם פעילות רבנית שחותרת לתווך בין המציאות לבין המקורות. לכן, בישראל יש כמה וכמה תכניות הלכה לנשים, רק חלק קטן מהן מסמיך נשים. כל השאר נותנים להן היתרי הוראה כאלה ואחרים. ממילא, אותן נשים תצטרכנה להוכיח את עצמן בעולם, עם סמיכה ובלי סמיכה, עם תפקיד או בלי תפקיד.
אין זה אומר שבישראל הנושא של לימוד תורה לנשים אינו עולה לסדר היום; אולם הוא מטופל בדרך שונה. ובעוד שבארצות הברית, אם נשים שלומדות הלכה לא תדענה שהן יכולות לקבל על כך תעודה ולהשתלב בתפקיד משמעותי, עולם הלימוד שלהן יאבד מזוהרו, הרי שבארץ הלימוד נעשה בלי הבטחות גדולות, ואת בוגרות התכניות ללימוד הלכה אנו מוצאים לאחר מכן בפרויקטים שונים, ולא בהכרח כמובילות קהילה.
התהליכים ההלכתיים בישראל ללא ספק משפיעים על יהודי ארצות הברית, ולהפך. מדובר בהשפעה מבורכת, מפני ששתי נקודות המבט על העולם היהודי ועל ההלכה – הפוסטמודרנית והאורתודוקסית-מודרנית – חשובות ומשלימות זו את זו. בעוד שבארץ דברים מתרחשים בעשייה שמתחת לפני השטח, בארצות הברית הדברים מצויים במתח ובחזית. המערכה בארצות הברית קשה יותר, אבל לפעמים צריך גם לקיים דיון ישיר בשאלות הקשות, ולא רק להתנהל אל מולן, כפי שהדבר נעשה בישראל
אגב הנושא של לימוד תורה לנשים, כאן המקום להעיר שהמרכז היהודי בארצות הברית אינו מנותק מן הנעשה בארץ. הקשרים בין הארץ לבין ארצות הברית נוצרים באמצעות קבוצות רבנים משותפות, דיונים בפורומים כאלה ואחרים, נסיעות מכאן לשם ומשם לכאן, שיתופי פעולה וכנסים משותפים. ואף על פי שהתשתית החברתית והפוליטיקה הרבנית שונה, לא מדובר בשני עמים או בשני יקומים נפרדים. לכן, התהליכים ההלכתיים בישראל ללא ספק משפיעים על יהודי ארצות הברית, ולהפך. מדובר בהשפעה מבורכת, מפני ששתי נקודות המבט על העולם היהודי ועל ההלכה – הפוסטמודרנית והאורתודוקסית-מודרנית – חשובות ומשלימות זו את זו. בעוד שבארץ דברים מתרחשים בעשייה שמתחת לפני השטח, בארצות הברית הדברים מצויים במתח ובחזית. המערכה בארצות הברית קשה יותר, אבל לפעמים צריך גם לקיים דיון ישיר בשאלות הקשות, ולא רק להתנהל אל מולן, כפי שהדבר נעשה בישראל. לפעמים לא די בתשובות האישיות ובמציאת פתרונות הביניים, אלא יש צורך בקביעות נחרצות ובהכרעות, שסותרות את האופי הפוסטמודרני של הדיונים כאן. שתי הצורות הללו נחוצות לבניית עולם יהודי-דתי עשיר ועמוק שמתמודד באומץ עם רוח הזמן.
*הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא ראשת בתי המדרש במכללת הרצוג ודיקנית הסטודנטיות במכללה. מלמדת גמרא והלכה במסגרות שונות בארץ ובארצות הברית. נשואה ואם לשבעה
