פורצת הגדר / הרב ד"ר עידו פכטר

 

אלינה פלחטי הי"ד נרצחה באכזריות במסיבת הנובה והובאה לקבורה יותר משלושה שבועות לאחר מכן בבית שאן. אך בשל העובדה שלא סיימה הליך גיור בצה"ל נקברה מחוץ לגדר. לאחר מאבק ממושך של משפחתה, בסיוע תנועת נאמני תורה ועבודה, וחוות דעת הלכתיות מרבנים בכירים, הוסרה הגדר בבית העלמין ואלינה הוכנסה פנימה. זהו סיפורו של המקרה התקדימי ופסקי ההלכה שמאחוריו

רק ב־30 באוקטובר, יותר משלושה שבועות לאחר הטבח של שבעה באוקטובר, זוהתה גופתה של אלינה פלחטי ז"ל, בת 21 בסך הכל, שהשתתפה במסיבת הנובה ונרצחה באכזריות באותו יום נורא. את הטלפון הראשון על אירוע הקבורה שלה קיבלתי כיומיים לאחר שאלינה נקברה בחלקת הלא־יהודים, מחוץ לגדר, בבית העלמין בבית שאן.

על הקו היתה אישה, שהכירה גבר שליווה את משפחתה של אלינה מהיום הראשון. היא סיפרה לי ממקור שני את מה שהיא ידעה על האירוע, ואמרה שהמשפחה פגועה ומזועזעת. אלינה נולדה לאב יהודי ולאמא לא־יהודייה. אחיה עבר הליך גיור מלא וגם אלינה התחילה תהליך גיור במהלך שירותה הצבאי אך הפסיקה אותו באמצעו. עם זאת, אמה העידה שהיא המשיכה להדליק נרות שבת. אלינה נרצחה במסיבת הנובה וגופתה נשרפה. כשהביאו את גופתה לקבורה טמנו אותה בבית העלמין בבית שאן מחוץ לגדר, בחלקה המיועדת ללא־יהודים. חלקה זו נפרדת מבית העלמין המרכזי לא רק בכניסה נפרדת ובגדר חוצצת אלא היא שוכנת במפלס נפרד. גם כיוון הקבורה שונה בה, באופן המבדיל את הקברים מקברי היהודים שבתוך בית העלמין המרכזי.

לטענת המשפחה הם זכו ליחס מזלזל מצד הפקיד שטיפל בקבורה. הם לא הבינו למה קוברים את אלינה בחוץ ולמה לא נערך לה טקס יהודי רגיל. בתוך סערת הרגשות שהציפה אותם, כשהציעו לאחיה של אלינה לומר קדיש הוא סירב. אמה של אלינה, אולגה, סיפרה לאחר מכן שבמודעת האבל אפילו לא היה כתוב שהם יושבים שבעה. רק נכתב שהם מקבלים אורחים. כעת, סיפרה האישה, משפחתה של אלינה יושבת שבעה ובוכה. לא רק שהבת שלהם נרצחה באכזריות; הם חשים שמדינת ישראל גם דחתה אותם.

שמעתי את המקרה והזדעזעתי. אלינה שירתה בצבא ונרצחה לאחר שחרורה על עצם היותה יהודיה שחיה במדינת ישראל. היא מהרוגי מלכות. היא מזרע ישראל וגם התחילה תהליך גיור. איננו יודעים מדוע הפסיקה אותו ואם הייתה משלימה אותו בעתיד. ברור בכל מקרה שהיא ביקשה לכרוך את גורלה בגורל העם היהודי היושב בציון. האם לא ראוי לה להיקבר בתוך בית העלמין כדין שאר הנרצחים בטבח הנורא? האם צריך להעביר את המשפחה המסכנה מסכת של התעללות נפשית, כפי שנעשה לה?

אלינה שירתה בצבא ונרצחה לאחר שחרורה על עצם היותה יהודיה שחיה במדינת ישראל. היא מהרוגי מלכות. היא מזרע ישראל וגם התחילה תהליך גיור

יתירה מכך, אילו אלינה היתה נופלת בעת היותה חיילת היא הייתה נקברת בתוך עלמין צבאי יהודי. המדיניות של הרבנות הצבאית היא לקבור חיילים לא־יהודים בתוך חלקת בית העלמין היהודי. הפרדה נעשית בתוך הקרקע, מבלי שרואים סימן מבחוץ. מדוע שישתנה דינה של אלינה, המוגדרת כנרצחת פעולות איבה, מדין חיילים הנופלים במערכה? מדוע מה שטוב לרבנות הצבאית לא טוב לרבנות האזרחית במדינת ישראל?[1]

גב הלכתי

נתבקשתי לסייע. יצרתי קשר עם האדם שמלווה את המשפחה ובהמשך שוחחתי מספר פעמים גם עם אולגה, אמה של אלינה, ואחיה. די מהר הבנתי שהמשפחה איננה מעוניינת בהזזת הקבר. הספיקה להם קבורה אחת. מה שכן הם מבקשים זה תיקון היחס ובעיקר שמקרים כאלה לא יישנו.

פניתי למספר בעלי תפקידים שאני מכיר ברבנות ובמועצות הדתיות. הבנתי מהם שהיה זה אפשרי וגם מתבקש לפתור את הסוגיה בצורה אחרת ומכובדת. גם בדיון שנערך לאחר זמן בכנסת, בוועדת עלייה וקליטה, הודה חבר מועצת הרבנות הראשית, הרב אליעזר שמחה וייס, שנעשתה "פשלה" בטיפול בקבורתה של אלינה. לזכותו ייאמר שהוא התקשר למשפחה כדי להתנצל.

אבל חשתי שהמקרה צריך להיות מטופל באופן יסודי יותר. בפנייה לרבנות הראשית הובהר לנו שהמדיניות שלה היא לקבור את אותם חללים לא־יהודים "בחלקה מיוחדת בתוך בית הקברות" (נוסח מכתבו של הרב יעקב רוז'ה לרב שאול פרבר מכ"ז בתשרי תשפ"ד). זהו ניסוח מעורפל. בפועל, כפי שקרה במקרה של אלינה, החלקה המיוחדת הזו היא מחוץ לגדר.

הבנתי שאני זקוק לגב הלכתי כדי לפעול. פניתי לרב חיים אמסלם, המקדיש את כל עתותיו לנושא הגיור, בבקשה שיכתוב תשובה הלכתית בעניין. הרב אמסלם פסק ללא עוררין שאת אלינה היה צריך לקבור בתוך בית העלמין היהודי. הרב אמסלם שלח את תשובתו לרב אליהו אבירז'ל, לשעבר ראש אבות בתי הדין בירושלים, שנתן את הסכמתו. גם הרב אליעזר מלמד נתן את הסכמתו לפסק זה.

כצעד ראשון, שלחתי את הפסק למשפחת פלחטי, כדי שיידעו שמבחינה הלכתית אכן נהגו בהם שלא כדין, ושלכל הפחות יידעו שיש רבנים גדולים שעומדים לצידם והם לא עומדים לבד מול המערכת הרבנית. בהמשך הגענו עם הפסק הזה גם לוועדת העלייה והקליטה של הכנסת, שם נערך דיון מיוחד בעניין קבורתה של אלינה, ובמהלכו נתנו גם לאולגה לשאת דברים וגם לרב אמסלם. רק בשלב הזה, בעקבות הדיון בוועדת הכנסת, המקרה הגיע לידיעת התקשורת ועורר (כצפוי) סערה.

בעקבות הדיון ארגנתי טקס אזכרה מתוקן על קברה של אלינה. עלינו מספר מצומצם של אנשים, ובהם חברי הכנסת אלעזר שטרן ועודד פורר שתמכו במשפחה לאורך הדרך, הוריה של אלינה ועוד מספר אנשים מהאזור, אל הקבר בבית שאן כדי לומר קדיש, תפילת אל מלא רחמים ופרקי תהילים. גם ביקשנו מחילה מעל הקבר מאלינה ומשפחתה על העוול שנעשה להם. תכננו לערוך טקס נוסף ביום השלושים לקבורתה של אלינה והזמנו את הציבור הרחב להגיע לקברה.

בינתיים, נראה שהסערה הציבורית הגדולה שהתעוררה הפעילה לחץ על המועצה הדתית בבית שאן, שהשתכנעה להוריד את הגדר בין בית העלמין לחלקה שבה קבורה אלינה. הבשורה הזו הביאה מעט נחמה למשפחתה של אלינה, שחשה שאלינה קיבלה הכרה כיהודייה.

טקס על הקבר

מאות אנשים מבית שאן, מהיישובים מסביב ומכל רחבי הארץ, גדשו את בית העלמין בטקס השלושים שערכנו על קברה של אלינה, שהפעם היה בתוך בית העלמין. ראש העיר, ג'קי לוי, חברי כנסת שטרן ופורר, רבנים, פעילי ציבור, משפחה, חברים וקהל רב שביקש לתת חיבוק לאלינה ומשפחתה, נכחו. במהלך הטקס נשאתי את הדברים הבאים:

"אני רוצה לדבר על גדרות, כי הגדר היא גם הסיפור הגדול של המלחמה הגדולה שבה אנו נמצאים כעת, וגם של הסיפור הפרטי שלנו, כאן בבית שאן, כשאנו עומדים על קברה של אלינה ז"ל. 

אינני יודע כמה זוכרים זאת, אבל בימים שלפני שבעה באוקטובר כל עם ישראל רב והתקוטט על גדר. מחיצה שהוצבה בכיכר דיזנגוף בתפילת יום הכיפורים הביאה להתכתשויות ואלימות בין יהודים, אחים. אלה היו בעד ואלה היו נגד ואף אחד לא הסכים לוותר. כך המחיצה של התפילה הפכה לסמל של הגדר שהצבנו בינינו ובין עצמנו במשך חודשים רבים – בין מגזרים ומחנות שונים בתוך החברה הישראלית. 

כשאנו מציבים גדרות בתוכנו מתרחקים איש מרעהו, ומסתכסכים הגדרות שמחוצה לנו, שמגינות עלינו נחלשות. האנרגיה השלילית שאנו מפנים כלפי פנים מחלישה את עמידתנו כלפי חוץ

הריב הבא היה אמור לפרוץ במוצאי שמחת תורה, בהקפות שניות, ששוב ביקשו לעשות בהפרדה, עם מחיצה ועם גדר גבוהה בלב הציבור הישראלי. כולם היו במתח לראות מה יקרה במוצאי החג. האם שוב נראה את מראות יום הכיפורים? האם שוב יהודים יפגעו איש ברעהו?

אבל אז, בבוקר שמחת תורה, פרצה המלחמה. אלפי מחבלים פרצו את הגדר שמפרידה בינינו ובין רצועת עזה וטבחו בנו. בין הנרצחים באותה שבת הייתה אלינה, שנהרגה רק משום שהייתה יהודייה. עם ישראל כולו נכנס למצב חירום. מאות אלפי חיילים גוייסו. התפילות התקצרו וההקפות השניות שנועדו למוצאי החג בוטלו. ברגע אחד הפכנו לעם אחד. הגדר שנפרצה מכיוון אויבינו הפילה את הגדרות שבנינו בתוכנו במשך חודשים ארוכים. 

אולי לא תמיד קל להבין זאת אבל יש בהחלט קשר בין הגדרות – בין גובה הגדר שאנו מציבים בתוכנו ובין עוצמת הגדר שמגינה עלינו מאויבינו. חז"ל מספרים במדרש שבימי דוד המלך עם ישראל עבד את א-לוהים, ובכל זאת כשיצאו למלחמות אנשים מתו. לעומת זאת, בימי אחאב, מלך ישראל, שהיה רשע, ודורו עבד אלילים, כשיצאו למלחמה אף חייל לא נפל. מדוע? חז"ל עונים שבימי דוד אנשים סיפרו לשון הרע אחד על השני. לא הייתה אחדות. אנשים הסתכלו בעין צרה איש על חברו, ולכן אנשים נפלו במלחמה. לעומת זאת, בימי אחאב, למרות שעבדו אלילים, העם היה מאוחד. לא היו בתוכו מחיצות, ולכן כולם שבו בשלום משדה הקרב.

אולי אנחנו לא בדיוק יודעים להסביר זאת אבל בהחלט יש קשר בין האחדות שבתוכנו ובין הביטחון מפני אויבינו. כשאנו מציבים גדרות בתוכנו, מתרחקים איש מרעהו, רבים ומסתכסכים, הגדרות שמחוצה לנו, שמגינות עלינו, נחלשות. האנרגיה השלילית שאנו מפנים כלפי פנים מחלישה את עמידתנו כלפי חוץ, מול שונאינו. ההפך קורה כשאנו מסירים את הגדרות שבתוכנו, מתקרבים ומתייחסים בכבוד איש אל רעהו. אז גדרות הביטחון שמחוצה לנו מתחזקות. העוצמה הגדולה שלנו מתבטאת אז כלפי חוץ, מול אויבינו. איננו מכלים את הכוחות שלנו על מריבות ומלחמות אחים, בתוכנו.

שבעה באוקטובר הוא רגע השינוי של הגדר הישראלית. אם עד אז בנינו אותה בתוכנו, מאותו יום אנו שבים לבנות אותה מסביבנו.

גם הסיפור הקטן שלנו כאן סובב סביב גדר. אלינה נרצחה כי נחשבה ליהודייה על ידי אויבינו. במותה היא גם הצילה יהודים רבים במרכז הארץ. אילו לא היתה המסיבה בנובה, המחבלים היו שועטים צפונה אל ערי המרכז, ואפשר רק לדמיין מה היה קורה אז. אף על פי כן, החליטו לקבור את אלינה מחוץ לגדר. שוב גדר. שוב גדר שבאה ואמרה לה 'את לא באמת משלנו'. את לא יכולה להיקבר איתנו. 

אבל עם ישראל לא ויתר. חברי כנסת, ראש העיר, התקשורת, הציבור הרחב, ומעל כולם אמא של אלינה, אולגה, צעקו ואמרו 'לא'. אלינה היא משלנו. היא חלק מאיתנו, בשר מבשרנו. והמועצה הדתית בבית שאן שמעה ונענתה, ובמהלך מהיר הורידה את הגדר. שוב גדר הוסרה, ואלינה שבה אלינו, אל הלב היהודי־ישראלי.

מדוע זה הצליח? אני מאמין שלצד המאבק הציבורי היה כאן משהו רוחני. כי על פי היהדות א-לוהים קשוב הכי הרבה לגרים. שלושים ושש פעמים בתורה – יותר מכל מצווה אחת – אנו מצווים לאהוב את הגר. והסיבה מפתיעה: אין זה בגלל שאנחנו בעלי הבית החזקים ועלינו לחמול על הגר, שהגיע מבחוץ. על פי התורה עלינו לאהוב את הגר כי כולם גרים! כולנו היינו גרים בארץ מצרים וכולנו טעמנו את טעם הזרות. לכן אסור לנו להתנשא על הגרים, לא להתעמר בהם, וגם לא לדחות אותם. כולנו גרים! לכן חובה עלינו לאהוב את הגר, אחינו הוא.

אני מאמין שהעצב הרגיש הזה, שעומד בבסיס זהותנו היהודית, הוא שאִפשר לכך שהקול של כולנו יישמע. הוא שהוביל לכך שהגדר תוסר – כאן ובעוד הרבה מקומות בארץ. וכן, יש קשר בין הגדרות. הגדר שנפרצה בשביעי באוקטובר בינינו ובין אויבינו הזכירה לכולנו היכן עלינו לשים גדרות והיכן לא. במותה, אלינה ציוותה עלינו לבל נשים גדרות בינינו. במיוחד לא בינינו ובין הגר. לא שמים גדר בפני הגר. שמים גדר אל מול האויבים. ככל שנסיר גדרות בתוכנו – כך ננצח את אויבינו.

בשעה זו עלינו להתפלל בראש ובראשונה לעילוי נשמתה הטהורה והקדושה של אלינה. אנו אומרים לה ולכל משפחתה: אחותנו את. לא ישימו עוד גדר בינינו וביניכם. אנו מתפללים שיהיה לכם את הכוח להתגבר על האסון הנורא שפקד אתכם ולזכות בנחמה. אנחנו תמיד נהיה איתכם. 

ואנו מתפללים גם עבור עם ישראל. שנלמד את הלקח ושלא נציב עוד גדרות בינינו. שנמשיך לדבר ואפילו להתווכח, אבל מבלי שנציב מחיצה אטומה בינינו. שנלמד היכן באמת צריך להציב גדרות והיכן צריך להסיר אותן. שלא ננקוט עוד בדרך של הרחקה אלא בדרך של קירוב. שנאיר פנים לכל אדם, שנכניס אורחים לביתנו ואל ליבנו ושלא נוציא אף איש מעמנו מחוץ לגדרות וקירות שאנו בונים בעולמנו הממשי וגם הנפשי. 

אולי בזכות אלינה הקדושה, נזכה לכך.

ת.נ.צ.ב.ה."

תיקון לעתיד

חלפו חודשים. בעקבות המקרה של אלינה ומקרים נוספים הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק המבקשת לקבוע שנרצחי פעולות איבה שאינם מוכרים יהודים על פי ההלכה יוכלו להיקבר בתוך בית עלמין יהודי, אם המשפחה חפצה בכך. הצעה זו טרם אושרה. בכל מקרה, ניכר שבמקרים האלה הרבנות הצבאית הקדימה בכמה צעדים את הרבנות האזרחית ופתרה ברגישות ואחריות מקרים מעין אלה.

אני מקווה שבעקבות המקרה של אלינה בפרט ומאורעות שבעה באוקטובר בכלל, מועצות דתיות ישכילו להתנהג ביתר רגישות כלפי משפחות שאיבדו את יקיריהן בפעולות איבה, ושהרבנות ככלל תשכיל לאמץ גישות הלכתיות המקרבות גרים ומחבקות אותם ולא מרחיקות אותם. אבל לדעתי גם עולם ההלכה נזקק כאן לתיקון. במקום לחפש את הגדרות בתוכנו הוא צריך יותר לעסוק בגדרות המקיפות אותנו. ואם אנשים נרצחים על עצם היותם חלק מאיתנו כך גם עלינו להתייחס אליהם, בקבורה ובכל עניין אחר. הלוואי וגישתם של רבני המערב, כגון הרב אמסלם והרב אברז'ל, וכן של הרב מלמד, תתקבל כמדיניות ההלכתית המרכזית של מדינת ישראל.

________________________________________________

*הרב ד"ר עידו פכטר הוא ראש תחום רבנים וקהילות בתנועת נאמני תורה ועבודה