פנטסיה מקראית
תערוכה – אפרת
אפל
ארבעים וחמש יצירות של אומנים אירופאיים חשובים כרמברנט, ברויגל, ורונזה, טיציאן, דומיניקו ואחרים, הובאו משלושים ושלושה
מוזאונים ואוספים ציבוריים חשובים ברחבי העולם (ביניהם: המטרופוליטן בניו יורק,
הלובר בפריס ואף מוזיאונים רחוקים יותר, ומוכרים פחות), כדי להרכיב את תערוכת
"נופי קדם" החדשה, במוזיאון ישראל.
אוצרי
התערוכה, יגאל צלמונה וגיל פסח, חיפשו נושא מתאים וראוי לתערוכה ז'אנרית גדולה
ובעלת אפיל, שתתייחס גם לשנת המילניום. בחירתם היתה בציורים מתקופות הרנסנס
והברוק, המתארים סצינות מכתבי הקודש היהודיים והנוצריים. הסצינות כולן מתרחשות על
גבי תיאורי נוף מרהיבים, שונים ומגוונים להפליא.
התערוכה
משתרעת על פני ארבע מאות שנה, מן המאה ה-16, כשציור הנוף החל להיות מוכר כיישות
עצמאית, ועד לסוף המאה ה-19, כשהוא התנתק כליל מן הצורך להיות מלווה בדמויות
ובעלילות.
התנ"ך
והברית החדשה, סיפקו לציירים בני אותן מאות, הזדמנות לממש את הנטייה הזאת. מובן,
שאיש מן הציירים הללו לא ביקר בארץ הקודש. תיאורי הנוף לקוחים מן הדמיון או מן הגאוגרפיה
המקומית. בתיאורי הנוף המקומי, ביקשו האמנים לקרב את נושאי-הציור אל הצופים,
ולייצג רעיונות דתיים שהיו שרירים בימיהם, ושאינם מדייקים בהכרח בתיאור סיפורי
העבר. כך משופעת התערוכה בנופים אידיליים ופסטורליים האופיינים למקומות שונים
באירופה, מהם פנטסטיים וחלומיים, המשווים לדברים מימד אגדתי, ומהם תיאורי נוף
ממשיים.
נאמנותו
של הצייר, היתה נתונה לקהל היעד, שביקש לראות נוף מקומי ומוכר, או לעקרונות של סדר
והרמוניה ולקומפוזיציות מעניינות. לעיתים היה נאמן לדמיונו בלבד, או לאתגר ההתמודדות
עם תיאור מפורט ומרהיב של נוף. התוצאות מעניינות ופרועות, במיוחד מן המקום שבו אנו
נמצאים. מן הקומה הראשונה במוזיאון ישראל בירושלים שבה אנו נמצאים. אנו מתבוננים
בנופי הארץ, ונעים לאורכו המדהים של הפער הנמתח בין הנוף הנשקף מחלונינו, לבין משיחות
המכחול של ציירים אירופאיים.
המדבר
שלהם איננו צחיח – כדי לתאר סביבה קמאית, המבטאת בדידות ופרישות רוחנית, ציירו
האמנים שלא ראו מדבר מימיהם אזור פראי, מיוער ומסולע, וברקע הוסיפו לעיתים עיר
רחוקה, המדגישה עד כמה נידח המקום. כך נראה אליהו בציורו של רולנדט סוורי (פלמי,
1634) כשהעורבים מכלכלים אותו בנחל כרית הדומה לחבל תירול. סיפור הברחתו של ישו
למצרים, שהיה 'תירוץ' שכיח לציורי נוף, מופיע בכמה ציורים בתערוכה, ומתרחש בעיקר
ביערות אירופיים אופייניים. ירושלים נראית בציורים עטורת מבנים מן העת העתיקה
ומימי הביניים. היא צויירה מן הדמיון, או בהתאם לארכיטקטורה מקומית – כך בציור
"ישו ומריה מגדלנה" של קלוד לורן (צרפת, 1681).
האירועים
המתוארים בציור מקבלים גם הם גוון שונה: חציית ים סוף בציורו המיוחד של ין הרלם
(הולנדי, 1594) מוצגת כמחזה כמעט סוריאליסטי, כשבני ישראל מזכירים אקרובטים בקרקס.
וסיפור מציאת משה (ורונזה, איטלקי, 1581) מצוייר כמעין תיאטרון רחוב לסצינה הוכנסו
דמויות חריגות ככלבים וגמדים, והוא ממוקם במסגרת של ארכיטקטורה אשלייתית.
תופעה
מעניינת נוספת, המוצגת בתערוכה, היא דיוקנאות של בני זמנם של הציירים אשר צויירו
כדמויות מן הכתובים, למשל: בני זוג הולנדים אשר צויירו על ידי פרדיננד בול
(הולנדי, 1650) בדמותם של רבקה ויצחק, אשר נתפסו כסמל מופת לחיי נישואין.
ככלל,
התערוכה עוסקת באופן ייחודי ומעורר מחשבה, בקשר שבין הנוף לבין הנרטיב המתואר על גביו.
ההתייחסות לנוף איננה כאל רקע לתמונה, כי אם כאל מהות תוכנית וסימלית, העומדת בפני
עצמה. הנוף בציורים הוא מרכיב פרשני מרכזי. בראש ובראשונה, מהווה הטבע, בנוכחותו
העוצמתית, ביטוי מוחשי להשגחה האלוהית המצויה בכל. עצים מלאי עלווה מייצגים את
השגחה העוטפת את ישו המוברח למצרים (יאן ברויגל האב, 1595), שמיים שחורים יבטאו את
חטא האהבה האסורה בין לוט לבנותיו (לוקס קרנך האב, 1528), ותכנים מיסטיים ושל
התגלות מתבטאים במשחק הטבע עם האור. בציורו של רמברנט מבטא האור תחושת תקווה
ובטחון בהשגחה האלוהית.
תערוכת
"נופי קדם" מעלה באופן מעניין בעייניי את סוגיית האמן כבורא, כיוצר
מציאות, במיוחד משום שהציורים עצמם עוסקים בנרטיבים של בריאה ושל שליטה אלוהית.
אלוהים ברא את אדם וחוה ואת גן העדן, הביא את המבול וחולל ניסים. הוא שולט בכל.
האמן נשאר, אמנם, נאמן לפרטי הסיפור המקראי, אך נוטל לידיו את החרות לשלוט במושגי
היופי ולא להצמד למציאות החיצונית.
ציורי
הנוף הפסטורלי, הם ביטוי לכך שהציירים אינם צריכים לחקות את המציאות הפגומה
והנתונה לחסדי המקריות, אלא מוכשרים לברוא עולם מושלם על ידי צירוף מראות טבע
שונים לאחדות אחת, על פי עקרונות של סדר, איזון והרמוניה. בדרך זו יכולים היו
הציירים גם לבטא געגועים ל'תור זהב' קדום, שבו היה העולם מקום מלא אושר, ובכך
להעניק לו מחדש סוג של חיים. גישה זו התאימה במיוחד לנושאים דתיים, מפני שהסדר
והארגון השולטים בנוף מבטאים את ההשגחה האלוהית, ומכיוון שהמציאות התנ"כית
הייתה מעין תור זהב אליו ערגו אותם ציירים.
כך
גן העדן, מקום יצירת האדם, הוא גם המקום בו ניתנה לציירים ההזדמנות המובהקת ליצור
את הנופים היפים ביותר שיכלו להעלות על דעתם. בציורו של ברויגל , למשל, אקט הפיתוי
(בין חווה לאדם) בקושי נראה בתוך אותו יער שבעלי החיים, הציפורים, והעצים הרבים
שבו, מפגינים בהחלט את כשרונו של הצייר.
המסר
שעולה מציורי התערוכה הוא כפול: מסר בדבר כוחה האדיר של ההשגחה העליונה (הגלומה
בטבע), ומסר "חתרני" במובן שהטבע מבטא גם את "ההשגחה
האמנית" שבוראת עבור הצופה בה, יקום פנטסטי.
התערוכה,
אם כן, מרשימה באוסף הנדיר שהגיע לכאן, ובהצגה המעניינת שלו, שניכרת בה מחשבה
מקורית. על יופיים הקלאסי של הציורים קשה להתווכח. אז מדוע לא התמכרתי גם אני
לתחושת הפנטזיה? מדוע לא נפלתי לידיהם האיתנות של אומני אירופה, המייטיבות כל כך
להאדיר את המראות?
במיוחד
בתערוכה שמדגישה את הנוף כמוטיב מרכזי בבניית התכנים, התקשיתי להתעלם מן ה'נוף'
שסבב אותי בזמן הצפייה: הפרסומים על התערוכה עוד בטרם נולדה, כבר הפכו את התערוכה
לסמל סטטוס ולניואנס חשוב בכל שיחת סלון, והחלו, כפי הנראה, להזרים את הקהל
בהמוניו. עובדה זו מעוררת, כמובן, קודם כל שמחה, שכן תורים ארוכים של צרכני תרבות
בדרכם למוזיאון חביבים עלי עשרת מונים מן התורים המשתרכים במוצאי שבתות לפתיחת
דלתות הקניון.
עם
זאת השמחה בעיניי איננה שלמה: יש משהו מרגיז בנהירה הזו לתערוכה – נהירה שאני
מייחסת למסע פרסום מאסיבי ולבחירת נושא המעורר יראת כבוד ודורש "נוכחות
חובה", באופן מוניפולטיבי כמעט: "ציורי המקרא של גדולי הציירים מוצגות
כאן ואתה עדיין לא ראית?".
קשה
לי שלא להתייחס ל'חד פעמיות' שבה מתגאה המוזיאון גם כאל סוג של גימיק. אכן, זוהי הזדמנות
נדירה לראות "על אמת" תמונות של גדולי הציירים ממוזיאונים בעולם. ובכל
זאת ישנן יצירות חדשות של אמנים בני זמננו, שהן לא פחות מרגשות אבל לא זוכות לאותה
תשומת לב. דווקא להן הייתי מצמידה ניחוחות ותארים של ראשוניות ושל חד פעמיות נדמה
לי כי אותן מוטיבציות מסחריות ושיווקיות, המעוניינות לחזור על ההצלחה המסחררת של
'שכרון צבאים', מוכרות הפעם את הקלאסיקה בעטיפת 'תערוכת המילניום'.
לדעתי,
כדאי לקהל הרחב, זה אשר לא מרבה להגיע למשכני אמנויות להעז ולראות דברים חדשים
שטרם נתקל בהם במקום לחזור לולראות אמנות קלאסית שכדוגמתה כבר ראה בעבר. מדיניותו
של המוזיאון צריכה גם היא לעודד מגמה זו: נכון לעכשיו התערוכות המוצגות בחללים
הסמוכים לזה של 'נופי קדם' זוכות למבקרים מועטים בלבד.
לכן,
אם בדעתכם לבקר במוזיאון אל תפסחו על תערוכת "נופי קדם" המרשימה (אם כי
הייתי ממליצה על עריכת עבודת בילוש לגבי הזמן המתאים לבקר בה), אולם דאגו להקדיש זמן
גם לתערוכות נוספות מרגשות וייחודיות לא פחות: "מסגרת הזמן – מאה שנות צילום
בארץ ישראל" – אשר מתחקה אחר צילומים מאז סוף המאה ה-19 ועד ימינו, "זמן
הווה חמש" הנמצאת בבניין לאומנות המאה העשרים והמציגה אומנות עכשווית
קונספטואלית, ואת "חפץ לב", המציגה ציורים, רישומים, הדפסים, צילומים
ועבודות וידאו של אמנים ישראלים צעירים שהמוזיאון חפץ לרכוש את עבודותיהם לאוסף
האומנות הישראלית שלו.
לקפה
טוב יש טעם של קפה- ובכל זאת כל אחד אוהב את הקפה שלו אחרת. .. לכו, טעמו ותשפטו.
