במצוות הצדקה נקרא האדם לפעול בניגוד לאינסטינקט הפשוט שלו, ולוותר על עמדה הישרדותית ביחב לרכושו למען האחר הזקוק לו. בתורתו של רבי נחמן מברסלב, "עבודת הצדקה" היא כזו שיש בה שינוי רדיקלי ויכולת להשתחרר מתבניות החשיבה והקיום בהן נאחז האדם, ולאמץ עמדה גמישה יותר. עבודת הצדקה מזמינה את האדם להיפתח אל מה שמעבר לו, ויכולה אף ללמד אותנו משהו על עבודת המידות שסביב מדיניותה החברתית-כלכלית של המדינה.
מושג הצדקה הוא מהמושגים המהותיים לקיום האנושי. החיים בתוך חברה ובין אחרים – משפחה, קהילה, או מדינה – מזמנים מפגש עם צרכי האחר, עם הקשיים שלו ועם דברים שהוא תובע ממני, באופן מודע או לא מודע. במסגרת הקיום החברתי תמיד יהיה אחד שיש לו ואחר שחסר, אחד שכרגע השעה משחקת לו וחברו שלעומתו נמצא בשעת קושי, ולכן תמיד יהיה מי שיזדקק לעזרת חברו. הדבר נכון ביחס לצרכים מסוגים שונים: חברתיים, רגשיים, גופניים, וכמובן שגם כלכליים. אין זה מקרה שצדקה היא נושא שמעסיק ברמה כלשהי כל אחד מאיתנו. הרכוש שלנו איננו מייצג רק את סך האמצעים הגשמיים השייכים לנו, אלא באופן עמוק עונה גם על הצורך ההישרדותי שלנו בביטחון, ובידיעה שיש לנו איך להתקיים בעולם ברמה הבסיסית ביותר. לפיכך, גם צדקה איננה רק מעבר של כסף מאדם לחברו, אלא יש בה ויתור מסוים על הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר שלנו, לטובת האחר שזקוק לנו ומנסה לשרוד גם הוא. במובן הזה, צדקה היא אקט הנוגע לכל מרחבי החיים שלנו, וקשורה באופן עמוק למהות החיים האנושיים.
בדברים הבאים ארצה להתבונן בתורה של ר' נחמן מברסלב, בה הוא עוסק במושג הצדקה, ומזמין אותנו באמצעותו לעבודה נפשית-פנימית. בהמשך התורה, לאחר העבודה האישית שר' נחמן מציע, הוא מרחיב את היריעה ומקשר את עבודת הצדקה גם לתפיסה תאולוגית רחבה יותר. דרך הרחבה זו, אנסה גם אני להרחיב את היריעה ולבחון מה יכולה "עבודת הצדקה" של ר' נחמן להציע לנו כחברה, ולא רק כפרטים. הפילוג שיש כיום בחברה הישראלית סביב שאלות הרווחה והגישות השונות אליה, מביאים אותי לנסות ולהציע מבט נוסף על סוגיות אלו.
האדם נקרא בעבודת הצדקה לפעול בניגוד לאינסטינקט הפשוט שלו, ורק אם הוא מצליח לשבר את הטבע שאחז בו עד כה ולתת נגד רצונו, הוא מקיים את עבודת הצדקה.
צדקה תציל מהתקבעות
בתורה ד' בחלק השני של הספר ליקוטי מוהר"ן, ר' נחמן חושף אותנו ל"עבודת הצדקה":
וְאֶת הָערְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְך" (מְלָכִים א י"ז) זֶה בְּחִינַת צְדָקָה. כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהִתְנַדֵּב לִצְדָקָה, אֲזַי צְרִיכִין לְשַׁבֵּר אֶת הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁלּוֹ לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת. וְזֶהוּ עִקָּר עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה, כִּי מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן בְּטִבְעוֹ וְנוֹתֵן צְדָקָה מֵחֲמַת רַחֲמָנוּת שֶׁבְּטִבְעוֹ אֵין זֶה עֲבוֹדָה […] רַק עִקָּר הָעֲבוֹדָה לְשַׁבֵּר הָאַכְזָרִיּוּת לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת, וְזֶה בְּחִינַת: "וְאֶת הָערְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְך", כִּי הָעוֹרֵב הוּא בְּטִבְעוֹ אַכְזָרִי, וְנִתְהַפֵּך לְרַחֲמָנוּת לְכַלְכֵּל אֶת אֵלִיָּהוּ. כְּמוֹ כֵן, צְרִיכִין בִּצְדָקָה כַּנַּ"ל.
אליהו הנביא בורח מאחאב, כאשר הקב"ה אומר לו להסתתר בנחל כרית שם הוא ידאג לו למים ולאוכל. בנוסף, הכתוב מתאר שאלו המצווים להאכילו הם העורבים. ר' נחמן קורא את הפסוקים ברגישות, ושם לב להתרחשות מוזרה: העורב – אשר בסיפורי עם שונים ובהקשרים כאלו ואחרים מייצג את האכזריות והרוע – דווקא הוא זה שמצווה לדאוג לאליהו. הוא מסיק מכך כי "עבודת הצדקה", כלומר ההתרחשות הפנימית אשר צריכה להתלוות לנתינה, היא כזו שיש בה שינוי רדיקלי ויכולת להתגבר על האכזריות הטבעית הקיימת בנו. לפיו, צדקה שאין בה אתכפיא כזו, שבאה לאדם באופן טבעי, עשויה להיות חשובה, אך היא איננה ביטוי של "עבודת הצדקה" המדוברת. כמו העורב, כך גם האדם נקרא בעבודת הצדקה לפעול בניגוד לאינסטינקט הפשוט שלו, ורק אם הוא מצליח לשבר את הטבע שאחז בו עד כה ולתת נגד רצונו, הוא מקיים את עבודת הצדקה. ממילא, עבודת צדקה שכזו דורשת התכווננות פנימית ומוכנות לעבור שינוי, ואין בנתינה מרכושנו לאחר כדי לצאת ידי חובה ביחס אליה.
בשלב הבא ר' נחמן נהיה אף רדיקלי יותר, כאשר הוא טוען שעבודת הצדקה איננה מצטמצמת רק לאקט של נתינת רכושך לאחר, אלא משמשת כאבטיפוס לכל שינוי והתחלה של דרך חדשה בעבודת ה':
וּבְחִינָה זוֹ, דְּהַיְנוּ הַתְחָלַת הַצְּדָקָה הִיא קָשָׁה וּכְבֵדָה מְאֹד, כִּי כָל הָעֲבוֹדוֹת וְכָל הַתְּשׁוּבוֹת כָּל מַה שֶּׁרוֹצִין לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה עֻבְדָּא בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כַּמָּה קָלִין שֶׁל אוֹי וַאֲבוֹי וְכַמָּה גְּנִיחוֹת […] צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת קדֶם שֶׁעוֹשִׂין אֵיזֶה עֻבְדָּא וְעִקָּר בַּהַתְחָלָה, שֶׁאָז קָשֶׁה מְאֹד, כִּי כָל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת […] צְדָקָה הִיא תָּמִיד הַתְחָלָה בִּבְחִינַת (דְּבָרִים ט"ו) "פָּתוֹחַ תִּפְתַּח" שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ פֶּתַח וְהַתְחָלָה הַצְּדָקָה הִיא פּוֹתַחַת יוֹתֵר וְיוֹתֵר וּמַרְחֶבֶת הַפֶּתַח יוֹתֵר כִּי כָל דָּבָר וְדָבָר מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶך וְאוֹתוֹ הָעֲבוֹדָה צְרִיכִין לִפְתּחַ שָׁם פֶּתַח לִכָּנֵס בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶך […] וּסְגֻלַּת כּחַ הַצְּדָקָה לְהַרְחִיב וְלִפְתּחַ הַפֶּתַח יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
מתוך דבריו ניתן ללמוד שכל ההתחלות בעבודת ה' הן קשות ודורשות מאמץ, ובכוחה של הצדקה לפתוח פתחים ולאפשר את התזוזה הראשונית לעבר שינוי והתחדשות. יותר מזה, אפילו היכן שהאדם כבר הצליח להתחיל להיות במגמת שינוי, עבודת הצדקה מסייעת בהרחבת הפתח שנוצר.
עם זאת, ר' נחמן מותיר אותנו עם שאלה ביחס להתחלות – מדוע הן כל כך קשות, ודורשות מאמץ ויגיעה ("קלין של אוי ואבוי")? ובנוסף, מדוע דווקא עבודת הצדקה היא זו שבכוחה לאפשר התחלות, לפתוח ולהרחיב פתחים?
האדם האכזרי איננו בהכרח זה שפוגע באחרים, אלא זה שעסוק רק בהישרדות ובשמירה על עצמו, וממילא הוא לא פתוח למפגש עם משהו אחר – מידה, אדם או הקב"ה.
נראה לי שאת התשובות לשאלות אלו ניתן לקבל מתוך דבריו של ר' נחמן בתחילת התורה. ראינו שעבודת הצדקה היא היכולת להפוך אכזריות לרחמנות, כאשר לפי ר' נחמן מי שנתינת הצדקה היא טבעית לו והוא רוצה לתת, לא משיג את "עבודת הצדקה". ההיפוך – המעבר ממידה אחת לחברתה – והשינוי, אלו הם מאפייני עבודת הצדקה.
להבנתי, האכזריות עליה ר' נחמן מדבר איננה רוע לב בדווקא, אלא סגירות של אדם בתוך עולמו, השקפתו ומצבו הנוכחי ללא פתיחות לאפשרויות קיום אחרות ולשינוי עמדות. המוכר והידוע מעניק לנו בטחון, מובנוּת ויציבות, וממילא כל מחשבה על שינוי, התחלה או פתיחות למשהו שונה ממי וממה שאנו כעת, מערערת אותנו ומרעידה מעט את הקרקע המרגיעה עליה אנו רגילים להלך. האדם האכזרי איננו בהכרח זה שפוגע באחרים, אלא זה שעסוק רק בהישרדות ובשמירה על עצמו, וממילא הוא לא פתוח למפגש עם משהו אחר – מידה, אדם או הקב"ה.
כשמבינים את הדברים כך, מובן יותר מדוע דווקא עבודת הצדקה היא הבסיס לכל התחלה ושינוי. כפי שתיארתי בפתיחת המאמר, אין כמו רכושו של אדם כדי להעניק לו בטחון ויציבות בעולם. ברגע שהאדם נותן, הוא מוותר ולו במעט על העמדה ההישרדותית שלו, למען האחר הזקוק לו. האדם הנותן מסכים לשהות באי הודאות ובחוסר היציבות, כל זאת כדי לאפשר גם לאחר להתקיים. מי שמסוגל לצאת מהמקום ההישרדותי ביותר, ממילא גם יוכל להרשות לעצמו להתחדש – במידות, בדעות, במעשים ובעבודת ה'. עבודת הצדקה מאפשרת לאדם לשחרר את תבניות החשיבה והקיום בהן נאחז עד כה מתוך עמדה הישרדותית המחפשת ודאות, ולאמץ עמדה גמישה יותר, פתוחה לשינוי ולחידוש וקשובה למה שיש גם לאחר להציע.
אם כן, "עבודת הצדקה" דורשת מהאדם שינוי רדיקלי. הרב שג"ר בפירושו לתורה זו, קורא להתרחשות הפנימית שאמורה להתלוות לעבודת הצדקה "היפוך הלב":
רבי נחמן, ובדומה לו גם אדמו"ר הזקן […] מתארים כיצד מתן הצדקה מחולל לידה מחדש, בעקבות היפוך הלב הנוצר מכוח ההתגברות העצמית שבנתינת משהו מרכושי שלי לזולת […] בנקודה זו מגיע הצורך להכריע הכרעה בסיסית וראשונית, לעשות את היפוך הלב, שמטבעו דואג לקיום הבסיסי שלי ולא לצרכיו של הזולת.
לדידו, עבודת הצדקה איננה מחוללת שינוי נקודתי בלבד, אלא מובילה לשינוי פרדיגמה מהותי: כאשר הנטיה הפשוטה של האדם היא להיות קנאי לרכושו באופן טוטאלי, ופתאום הוא נדרש לדאוג גם לזולת ולרחם עליו. ממילא, שינוי שכזה בתבניות ההכרה ההישרדותיות, מהווה פתח לתנועות ותנודות המאפשרות לאדם לצאת מקיבעונות קודמים ולהשתנות במגוון תחומים.
מטבע לחסד
עד כאן ר' נחמן מדבר ברמת המיקרו של הפרט העומד מול עצמו ומול א-לוקיו. כעת הוא מרחיב את המבט על עבודת הצדקה, ומסביר שיש לה קשר לתפיסה תאולוגית רחבה יותר:
כִּי יֵשׁ חַיּוֹת רָעוֹת דּוֹרְסִים וְטוֹרְפִים, וְהֵם חַכְמֵי הַטֶּבַע שֶׁמַּרְאִין בְּחָכְמָתָם הַמֻּטְעֵית שֶׁהַכּל עַל פִּי הַטֶּבַע וּכְאִלּוּ אֵין שׁוּם רָצוֹן, חַס וְשָׁלוֹם וַאֲפִלּוּ הָאוֹתוֹת נוֹרָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְשִׂימִים הַכּל בְּתוֹך דֶּרֶך הַטֶּבַע […] וּצְדָקָה מוֹעִיל לָזֶה […] כִּי עִקָּר עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה הִיא בִּבְחִינַת: וְאֶת הָערְבִים צִוִּיתִי וְכוּ כַּנַּ"ל דְּהַיְנוּ מַה שֶׁצְּרִיכִים בַּהַתְחָלָה לְשַׁבֵּר הָאַכְזָרִיּוּת לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת וּמִזֶּה בְּעַצְמוֹ מִתְגַּבֵּר בְּחִינַת הָרָצוֹן […] מֵאַחַר שֶׁמִּתְגַּבֵּר וּמְהַפֵּך אַכְזָרִיּוּת שֶׁבְּטִבְעוֹ לְרַחֲמָנוּת עַל יְדֵי זֶה נִתְהַפֵּך הָרגֶז לְרָצוֹן […] וַאֲזַי כְּשֶׁנִּתְגַּלֶּה הָרָצוֹן […] יְכוֹלִין לְקַבֵּל הַחֶסֶד.
חכמי הטבע לפי ר' נחמן הם אותם האנשים אשר מתבוננים במציאות בעין רציונאלית בלבד, וטוענים שכל המתרחש בה הוא טבעי ופועל על פי חוקיות מסודרת וברורה. לתפיסתם, אין מה לדבר על א-לוקים או על כל מה שלא עולה בקנה אחד עם השכל האנושי, וממילא אין שום אפשרות שיש רצון חיצוני למציאות אשר משפיע עליה, מכוון ומשגיח. כנגד תפיסה כזו, המשועבדת לטבע ושוללת את מעורבות האל בבריאה , מציע ר' נחמן את "עבודת הצדקה". להבנתו, התפיסה המלומדת של אותם חכמי טבע, שורשה באותה אכזריות בה עסקנו קודם. ההבנה שרק מה שנתפס בכלי ההכרה שלי הוא שקיים והחשיבה שאת הכל אוכל להבין בשכל אנושי, נובעת מתודעה הישרדותית שמעניקה בטחון, ודאות ויציבות מחד, אך גם נשארת סגורה בעצמה, ואטומה לאחר האנושי והא-לוקי מאידך.
בהיבט התאולוגי, עבודת הצדקה שוברת את המוסכמות הרציונאליות ומזמינה את האדם להיפתח אל מה שמעבר לו – אל הרצון הא-לוקי שאיננו כפוף לטבע, ואל האפשרות שהאל יעניק לו בחסד ומתוך אהבה. לשיטתו של ר' נחמן, עבודת הצדקה איננה רק פתח של האדם הפרטי לעבר שינויים ומפגשים עם האחר, אלא משקפיים בהן ניתן להביט על העולם ולהיחשף לנוכחות הא-לוקית הקיימת במציאות, אותה הטבע מאיים להסתיר ולכסות.
ביטוי נוסף של המתח בין הטבע לחסד הא-לוקי בו עוסק ר' נחמן, הוא נושא הפרנסה. רבים מאיתנו עסוקים בשאלת האיזון בין העבודה לרצונות אחרים – משפחה, תחביבים, או לימוד תורה. ר' נחמן מציע שגם בעניין הזה עבודת הצדקה יכולה לשמש כפתרון:
אַך הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל הַצְּדָקָה גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד כִּי הַצְּדָקָה מוֹעֶלֶת תָּמִיד כִּי צָרְכֵי הַגּוּף הֵם רַבִּים מְאֹד וַאֲפִלּוּ הַהֶכְרֵחִיּוֹת הֵם רַבִּים וּגְדוֹלִים מְאֹד אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים וְדִירוֹת שֶׁיְּכוֹלִין לְבַלּוֹת יָמָיו וְשָׁנָיו אֲפִלּוּ עַל הַהֶכְרֵחִיּוֹת לְבַד וְהֵם מוֹנְעִין אֶת הָאָדָם מְאֹד מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וְאַף עַל פִּי שֶׁגַּם הֵם בְּעַצְמָן הֵם גַּם כֵּן עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך […] אַף עַל פִּי כֵן אִם הָיָה שׁוֹפֵעַ עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, לא הָיִינוּ צְרִיכִים לְכָל […] וּמֵאַחַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַך הָיָה יָכוֹל לִבְרא עוֹלָמוֹת כָּאֵלּוּ בְּלִי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא כְּלָל רַק עַל יְדֵי חַסְדּוֹ בְּוַדַּאי הוּא יָכוֹל לְהַחֲיוֹת וּלְקַיֵּם הָעוֹלָמוֹת רַק עַל יְדֵי חַסְדּוֹ וְלא הָיִינוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת כְּלָל שׁוּם עֵסֶק וּמְלָאכָה […] כִּי צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת דַּוְקָא מֵחֲמַת שֶׁהַחֶסֶד נִתְעַכֵּב אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעוֹ עָלֵינוּ אֲבָל אִם הָיָה מַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ הַחֶסֶד לא הָיִינוּ צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת כְּלָל.
הצרכים החומריים של האדם הם רבים מאוד, ובקו המחשבה הרציונאלי – המזוהה עם חכמי הטבע – האדם יכול היה להקדיש את כל זמנו רק כדי לתת להם מענה. במבט כזה על המציאות, האדם ירצה לעבוד כל הזמן ולהשיג עוד ועוד כסף, כדי לאפשר לעצמו את ה"הכרחיות", כלומר את תנאי החיים הגשמיים שבלעדיהם הוא לא יכול להתקיים. במבט של טבע, ככל שאעבוד יותר יהיה לי יותר, ולמעשה הכל תלוי בכוחי ובעוצם ידי בלי שום כח אחר שמשפיע על הדברים.
ר' נחמן לא שולל את החשיבות של עמל הפרנסה וההתעסקות בצרכים הגשמיים, ואפילו אומר ש"גם הן בעצמן עבודתו יתברך", אך מזהה את ההתעסקות האינטנסיבית מדי בהם כנובעת מחוסר נתינת המקום לחסד הא-לוקי עליו דיברנו לעיל. לדבריו, תבנית החשיבה האנושית שתופסת את הדברים בדרך של סיבה ותוצאה, מעשה ולאחריו גמול , נובעת מכך שהחסד הא-לוקי איננו מופיע בעולמנו באופן ישיר. לעומת זאת, אם האל היה משפיע עלינו מחסדו ולא מעכב אותו אצלו, היינו מבינים שאפשר להתקיים ממנו ולקבל מענה לצרכינו האנושיים גם ללא העמל שלנו. אם ה' יכול לברוא עולמות מכח חסדו, הרי שהוא גם יכול להחיות אותם בכח זה, כאשר העשייה האנושית שלנו לא היתה הכרחית. בנקודה הזאת נכנסת עבודת הצדקה, ומאפשרת לנו לקבל שפע דווקא ע"י ויתור על הרכוש אותו עמלנו להשיג. שפע זה יושג בצינורות החסד, ולא בהגיון של הטבע האנושי:
הַיְנוּ שֶׁתִּתֵּן צְדָקָה וְהַכָּתוּב מַבְטִיחֲך, שֶׁהַהֶפְסֵד שֶׁאַתָּה מַפְסִיד ממָמוֹנְך שֶׁפִּזַּרְתָּ לִצְדָקָה, תַּרְוִיחַ וְתִמְצָאֶנּוּ בְּרב הַיָּמִים.
לפי ר' נחמן עבודת הצדקה מאפשרת להרפות מהרדיפה האינסופית אחר כסף ורכוש, כל זאת מכח האמונה והאמון בכך שהאחר הא-לוקי נוכח במציאות וחזק יותר מההתנהלות הטבעית של הדברים.
"עבודת הצדקה" של ר' נחמן רלוונטית גם ואולי דווקא ביחס לכספים אותם האדם מחויב לתת מעצם היותו אזרח המדינה, בלא קשר לרצונו ולבחירתו האישית.
צדקה ומדינת הרווחה
נראה שדבריו של ר' נחמן אשר נכתבו לפני כ200 שנה, רלוונטיים מאוד למציאות החיים שלנו כיום, כאשר גישת "חכמי הטבע" תופסת מקום ונוכחות משמעותית בשיח החברתי-כלכלי. אנו שומעים יותר ויותר את הקול המבקש לתת חופש, לא לבלום את כוחות השוק, כל זאת מתוך תודעה שמה ששלי שייך לי בלבד, ושכוחי ועוצם ידי הם העושים את החיל הזה. למול גישה זו, אני מבקש להנכיח את קולו של ר' נחמן, אשר רואה דווקא בנתינה לאחר פתח לקבלת שפע, ואת היציאה מתפיסה טבעית-רציונאלית כהזדמנות למפגש עם החסד הא-לוקי אשר איננו תלוי בתנאי המציאות.
ר' נחמן, כפי שהראיתי עד כה, ראה בעבודת הצדקה הזמנה לעבודה פנימית ומצע להשקפה תאולוגית הנותנת מקום לנוכחות א-לוקית במציאות. אמנם, הוא נמנע מלהתעסק במושג הצדקה בהקשר כלכלי רחב יותר, וכחלק מתפיסה מדינית-חברתית. במקום בו הוא עצר, אני אנסה לצעוד ברוח הדברים צעד נוסף, ולהציע אפשרות להשתמש בעבודת הצדקה גם במציאות חיינו העכשווית, וכחלק מהמדיניות הכלכלית בתוכה אנו חיים.
באופן פשוט, נראה שעבודת הצדקה של ר' נחמן מחזקת את ידיהם של אלו הרואים בצדקה ובנתינה לאחר דבר שחייב להגיע מבחירה חופשית, ללא התערבות וכפיה מצד גורם חיצוני. לשיטתם, רק כאשר אדם עומד מול השייך לו ומתגבר בבחירתו על האכזריות הקוראת לו לאי-נתינה, מתקיימת עבודת הצדקה. לעומת זאת, אם האדם נכפה לתת ולא בחר בכך, הרי שאין פה שום תהליך פנימי, או עבודה אישית של האדם, מהם יכול לצמוח שינוי אמיתי.
אולם נראה לי שבקריאה רגישה ומדויקת של הדברים, התמונה שונה, ואף הפוכה. היחס הראשוני של ר' נחמן למושג צדקה וההקשר מתוכו הדברים מגיעים, הוא של מצווה המופיעה בתורה. מצוות הצדקה, כשמה כן היא, מעשה בו האדם מצוּוה, והוא נדרש לקיימו גם אם איננו חפץ בכך, כפי שמופיע בשולחן ערוך: "מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה […]".
העבודה אותה דורש מאיתנו ר' נחמן היא רדיקלית, כאשר היא מבקשת לגעת באזורים בהם אנחנו נאטמים במיוחד, ולפתוח גם אותם אל רחמים, אל מבט שחומל על האחר ושמח בנתינה אליו, ובכך גם אל החסד הא-לוקי.
בדומה למדיניות כלכלית-חברתית הכופה על האדם, באמצעות מיסוי, לתת מרכושו לאחר, כך גם ההלכה היהודית מצווה את האדם להעניק צדקה. בהנחה שהאדם רואה עצמו מחויב לתורה ולחוקיה באופן מלא, הרי שגם הצדקה, בדומה למיסים או ליתר הכספים אותם המדינה לוקחת מהפרט לטובת האחר החלש, היא אקט מחייב בו אין התחשבות ברצון הפרט. יתרה מזאת, ר' נחמן, כדרכו ברוב התורות, פותח וסוגר גם את תורה ד תנינא עם ציטוט מהמקרא. הציטוט במקרה שלנו הוא ממצוות ביכורים, אשר גם היא כמו מצוות הצדקה מחייבת את האדם, גם אם איננו מזדהה איתה, וגם לגביה נושא הבחירה איננו משחק תפקיד. וכך כותב הרמב"ם:
מצות עשה להביא בכורים למקדש […] הבכורים אין להם שיעור מן התורה אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים.
אם כן, יוצא שעבודת הצדקה של ר' נחמן שייכת גם, ואולי דווקא, במקומות בהם לאדם אין בחירה אם לתת או לא. ר' נחמן לא מתעלם מכך שלאדם יש חובות מסוימים, ואיננו בורח מכך שהאדם יצטרך בסופו של דבר לתת צדקה, אם ירצה ואם לאו, ובכל זאת הוא רואה בה פתח להתרחשויות גדולות ומשמעותיות. שינויים בעולמו הפנימי של האדם, הכרה באחר על דעותיו וצרכיו ומבט תאולוגי המכיר בנס, כל אלו מתאפשרים לדעתו דרך מבט אחר על אותה נתינת צדקה בה האדם מחויב. בחזרה לגישות השונות ביחס למדיניות הרווחה, כעת נראה לומר ש"עבודת הצדקה" של ר' נחמן רלוונטית גם ואולי דווקא ביחס לכספים אותם האדם מחויב לתת מעצם היותו אזרח המדינה, בלא קשר לרצונו ולבחירתו האישית.
בעין אנושית פשוטה, אני חושב שהרבה יותר קל כאשר הנתינה היא באופן ישיר – אני יודע למי נתתי, וגם המקבל מצדו יודע שאני זה שהענקתי לו. במובן הזה, מיסים הם "מתן בסתר", בלי מקבל ישיר וממשי ובלי שאני חווה את עצמי כנותן. בנוסף, גם התחושה שבחרתי למי לתת מקלה והופכת את הנתינה לפשוטה יותר. לעומת זאת, ביחס לנתינה שיש בה ממד עקיף וכפיה, קשה לצאת מאותה אכזריות עליה ר' נחמן מדבר, ולהיפתח לתודעת רחמים. נראה לי שהעבודה אותה דורש מאיתנו ר' נחמן היא רדיקלית, כאשר היא מבקשת לגעת באזורים בהם אנחנו נאטמים במיוחד, ולפתוח גם אותם אל רחמים, אל מבט שחומל על האחר ושמח בנתינה אליו, ובכך גם אל החסד הא-לוקי.
סיכום
הרצון לכתוב את המאמר נולד מזיקה לשני מרחבים משמעותיים בחיי האישיים – הרוחני והמקצועי. במרחב הרוחני, אהבתי הגדולה לר' נחמן ולתורה הספציפית הזאת בה יש הזמנה להתחדשות, שינוי ופתיחות, הם אבני יסוד מבחינתי כאדם וכעובד ה'. במרחב המקצועי, כעובד סוציאלי אני נפגש יום-יום עם עולם הרווחה – על הכואב שבו, הקשה והתובע. המפגש הזה מציב אותי באופן קבוע לנוכח המקומות בתוכי בהם אני נאטם אל מול האחר, מתוך הרצון הכל כך אנושי לשרוד ולחוש ביטחון. ולצד זאת, אני גם מקבל את ההזדמנות לעבור מאכזריות לרחמים ולהיפתח אל הזולת הזקוק ליד תומכת. החיכוך השגרתי מבחינתי עם עוני, מצוקה ומחסור מייצר בתוכי תנועות שונות ואף סותרות לפעמים, אך דורש ממני בכל רגע לשאול את עצמי את השאלות בהן ר' נחמן דן בתורה בה עסקתי: מה יש בה, בצדקה, הדורש מאיתנו כל כך הרבה, מכווץ לעיתים ומלוּוה בגמגומים? מה באמת האחר צריך ממני, והאם אנו מסוגלים להפך את ליבנו ולהרפות מההיאחזות בטבע, ולו לרגעים?
_______________________________________________________________________
*גלעד כהן הוא עובד סוציאלי M.S.W, מטפל במתמודדי נפש וקב"ן במילואים. לומד ומלמד תורה במסגרות שונות במרחבי החסידות והנפש. נשוי לנטע ואב לשתי מתוקות.
