עיסוקו של מניטו בכלכלה ובצדק חברתי נובע מן הדרישה למימוש המוסרי של הפרט והחברה – המוסר עומד במרכז השיקולים הכלכליים. לפי מניטו השיקול המוסרי אמור להוביל את הכלכלה לפתרון הבעיות המוסריות האינהרנטיות להתנהלות הכלכלית, לקראת כלכלה שמבכרת את מרכזיות ערך האחווה על פני החירות והשוויון.
מרכזיותו של הצדק החברתי בימינו
הצירוף "צדק חברתי", לפני שהוא מתבטא בשיטה כלכלית, הוא קודם כול אמירה מוסרית-ערכית. במאמר זה אבקש להציג את הדרישה לצדק חברתי המצויה בתורה דרך דיון במוסר התורה, כפי שהוגדר בידי הרב יהודא לאון אשכנזי (להלן: מניטו). אצל מניטו, המוסר שבין אדם לחברו עומד ביסוד התורה וביסוד הזהות האנושית. לפיכך, העיסוק שלו בכלכלה ובצדק חברתי נובע מהדרישה למימוש המוסרי של הפרט והחברה. הצגת רעיונותיו של מניטו בעניין זה מוסיפה נדבך נוסף בדיון, העולה מפעם לפעם בשנים האחרונות, בנוגע לטיב התפיסה הכלכלית של התורה והערכים המרכזיים המכוונים אותה.
בשנים האחרונות, התווסף לדיון זה קול מרכזי הטוען שהמוסכמה, שהינה בת למעלה ממאה שנים, המזהה את המגמה הכלכלית של התורה עם סוציאליזם ובהמשך עם הדגם של מדינת רווחה, בטעות יסודו. לטענתם של המחזיקים בעמדה זו, אין להסיק מהיסודות החברתיים שבמערכת המצוות שהתורה בעד התערבות המדינה לטובת צמצום פערים חברתיים ובוודאי לא שהיא בעד צדק חלוקתי. היהדות, לדידם, מצדדת דווקא בערכים ועקרונות של כלכלת השוק החופשי, כגון: קידוש המימוש העצמי היצירתי, ביצור זכויות הקניין הפרטי והברכה שיש בעושר חומרי. הצדק והעזרה לנזקקים הם ערכים מוסריים חשובים, אך מימושם בא בעקבות המימוש הכלכלי ולא במקומו. כמו כן, על הצדק להתממש בעיקר במסגרת המשפחתית והקהילתית ולא המדינית.
אני מקווה שהדיון בדברי מניטו, שלא צידד בדווקא בדגם כלכלי מסוים, על הכלכלה ועל זיקתה למוסר יאתגר את הטענות ביחס לתפיסת הכלכלה של התורה.
אחת הטענות הרדיקליות שמנסח מניטו ביחס למוסר היא שהוא מהווה את תשתית הקיום האנושי. בניגוד להנחה הפילוסופית שהאדם כבר קיים, מניטו מדגיש שלפי התורה, כל עוד האדם איננו מוסרי הוא לא באמת קיים.
לפני שניגש לניתוח עצמו, אציין שמניטו ראה במימוש הצדק החברתי את אחת המשימות המרכזיות של תקופתנו. לפי תלמידו ועורך ספריו חיים רוטנברג, מניטו ראה בדרישה לצדק חברתי שלב מכריע בבניין הבית השלישי וטען שזהו השלב הבא בתהליך הגאולה. עם זאת, כאמור, הוא לא עסק במפורש ביישום דרישה זו באמצעות מודל חברתי-כלכלי מסוים, אלא דרך הדגשת העקרונות המוסריים שיש לאמץ כדי להתקדם לקראת מימוש זה. את הדיון שלו בכלכלה יש להבין אפוא על רקע תפיסה של מגמתה המוסרית של התורה לתיקון האדם, אשר לעולם הכלכלי יש חלק מרכזי בתוכה. אֶפתח בהצגת מוסר התורה לפי מניטו, ואמשיך לתאר כיצד הבעיה הכלכלית והצדק החברתי משתלבים בתוכו. לסיכום, אתייחס לשאלת טיבה של תפיסת הכלכלה של התורה.
המוסר קודם לקיום
אחת הטענות הרדיקליות ביותר שמנסח מניטו ביחס למוסר היא שהוא מהווה את תשתית הקיום האנושי. בניגוד להנחה הפילוסופית שהאדם כבר קיים (למשל במילותיו של דקארט "אני חושב משמע אני קיים" או בסיסמה "קיום קודם למהות" של סארטר), מניטו מדגיש שלפי התורה, כל עוד האדם איננו מוסרי הוא לא באמת קיים. אמנם טענה זו נוגדת את החוויה הקיומית הטבעית, אבל לפי מניטו המוסר דורש מאיתנו להתעלות מעל החוויה הטבעית אל ההכרה שאנו ברואים ושממילא קיומנו תלוי בבורא. תכליתה של מתנת החיים שניתנה לנו היא שנרוויח את הזכות להתקיים בעצמנו על ידי המאמץ המוסרי במהלך חיינו. הכישלון של כל השיטות המוסריות לתת למוסר תוקף אוניברסלי נובע, לפי מניטו, מהמחשבה שהאדם קיים מלכתחילה ולא זוכה בקיומו באמצעות המוסר:
עבור שיטות אלה, הבעיה המוסרית היא שאלת תכלית הפעילות האנושית, או במילים אחרות: מהי הדרך הטובה ביותר עבור האדם למלא את הזמן שבין לידתו למותו? כאילו כל המאמץ המתמשך בחיים תכליתו להינצל מן השעמום […] על פי התורה, לעומת זאת, האדם הנברא אינו קיים בזכות עצמו, ותכלית המאמץ המוסרי היא להקנות לו את הזכות לקיומו. החיים שלנו מתקיימים בזמן מתמשך, על מנת להעניק לנו את השהות הנחוצה לפרוע את החוב הרובץ עלינו מרגע לידתנו ומעצם בריאתנו. במובן הזה, מקור החיוב המוסרי הוא בהכרה שנבראנו.
אחד המישורים המרכזיים להצלחת המוסריות ומשוואת האחווה הוא המישור הכלכלי, משום ש"המרקם שממנו מורכבים הקשרים הכלכליים הוא אותו מרקם שעליו מבוססים היחסים בין אדם לחברו".
כדי להסביר מהו המאמץ המוסרי הנדרש מהאדם כדי לזכות בקיומו מניטו בחר במושגיו של הרב אשלג – קבלה והשפעה (או נתינה). כאמור, השלב הראשוני וההכרחי של קיומי הוא שאני נברא, כלומר אני מקבל את קיומי מהבורא. הרצון לקבל הוא הכרחי לאדם כדי לחיות, אבל מנקודת מבט מוסרית הוא יכול להוביל את האדם למה שהרב אשלג מכנה "לקבל על מנת לקבל" – יצר הרע בלשון חז"ל ואגואיזם בפסיכולוגיה. המאמץ המוסרי של האדם הוא להגיע למדרגה שהוא "מקבל על מנת להשפיע", קרי הקיום שלו הוא למען השפעה ונתינה – לזולת ולבוראו. בלשונו של מניטו:
זוהי בסופו של דבר תמצית מודעותו הפסיכולוגית של היהודי. מצד אחד היהודי השלם הוא אדם בעל תיאבון עז ורצון לקבל החזק ביותר האפשרי (שכן רק בכך הוא יכול באמת להיות עבד הבורא). מן הצד האחר אותו יהודי הוא בעל יכולת להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע, זאת ברגע שהוא מקבל את כל הנאותיו אך ורק כדי לגרום נחת רוח לבורא שבראו ושרצה לתת לו את כל הטוב.
ההתמודדות הפסיכולוגית של האדם הפרטי היא אפוא גם ההתמודדות המוסרית שלו, אך בנקודה זו היא נקשרת ליחסי האדם עם זולתו, ולא רק עם עצמו.
משוואת האחווה – המוסר שבין אדם לחברו
כשם שההצלחה המוסרית היא הקריטריון לזכייה בקיום עבור האדם הפרטי, כך ההצלחה המוסרית שבין אדם לחברו היא הקריטריון להצלחת האנושות כולה. ההצלחה של ההיסטוריה האנושית היא אפוא השלום בין בני האדם, שלפי מניטו מעיד על קבלת אמונת התורה שכל בני האדם נבראו בידי בורא אחד:
למעשה, כל מפגש עם האחר הוא מפגש עם הבורא […] אם זה נהג האוטובוס, הדוור, פקיד הבנק, השכן או בני המשפחה, בכל פגישה עם אדם אחֵר אנו פוגשים את הבורא שבו […] מאחורי החיצוניות של ה"אֲחֵרִיוּת" המוסרית הזו קיימת התופעה המופלאה הזו האומרת שהתנהגות האדם עם רעהו, היא ראי להתנהגות אותו אדם כלפי בוראו.
אם אצל הרב אשלג ההתמודדות עם הדילמה המוסרית של הרצון לקבל היא בפנייה אל מוסר אלטרואיסטי של השפעה לזולת, מניטו קובע שהאקט המוסרי הבסיסי הוא דווקא צמצום עצמי ופינוי מקום לזולת. הצמצום העצמי הוא, לפי מניטו, ההתמודדות הראשונית הנדרשת עם הרצון שלי לקבל – צמצומו כדי שלא אבצע עוול מוסרי כלפי האחר. כשאני מצמצם את עצמי לנוכח הזולת אני למעשה מגלה את אמונתי שהוא נברא שווה ערך אליי, ולכן אני מכיר בייחודו ובזכותו לממש את רצונותיו בעולם כמוני. נוסף על הצמצום, מניטו גם מדבר על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" המבטאת את ממד ההשפעה בשפה של הרב אשלג.
אולם, כדי שמוסריות אמיתית תתקיים בין אדם לחברו מניטו מוסיף תנאי נוסף – הדדיות. כשם שאני מתייחס לאחר במוסריות, כך הוא חייב גם להתייחס אליי. המוסריות המתוקנת היא, בלשונו של מניטו, "משוואת האחווה"– מצב שבו שני הצדדים רואים בזולת אח. אם רק צד אחד מתייחס לחברו במוסריות, הרי שאין זו מוסריות אמיתית.
המוסר והבעיה הכלכלית
את העקרונות הכלליים של המוסר שפרשנו לעיל מיישם מניטו בדיוניו בנוגע לכלכלה ולצדק חברתי. למעשה, לדידו, אחד המישורים המרכזיים להצלחת המוסריות ומשוואת האחווה הוא המישור הכלכלי, משום ש"המרקם שממנו מורכבים הקשרים הכלכליים הוא אותו מרקם שעליו מבוססים היחסים בין אדם לחברו". בבסיס ההתנהלות הכלכלית שלי עומדת השאלה כיצד אני מתייחס לאחר, ולכן "שני היבטים אלו – הכלכלי והמוסרי – לא רק קשורים זה בזה אלא אחד הם". לפי הבנה זו, המנוע של הכלכלה הוא ה"רצון לקבל". אותו רצון הוא גם "שורש הבעיה הכלכלית בעולם", כיוון שהוא הבסיס לאנוכיות שעלולה להוביל אותנו להשיג הנאות על חשבון אחרים. המוסר הוא זה שצריך לעמוד אפוא בראש התנהלותנו הכלכלית.
לעומת הגישה ששׂמה את המימוש של צלם אלוהים שבאדם במרכז הפעילות הכלכלית, מניטו שׂם במרכז הכלכלה את המימוש המוסרי הפרטי וההגעה למצב חברתי שבו "כל אחד יקבל את חלקו".
השאלה מהו מרכז הכובד הערכי של הכלכלה לפי התורה היא שאלה מרכזית בדיון על טיבה של הכלכלה היהודית וטיבו של הצדק החברתי הניבט ממצוותיה. לפי המצדדים בקרבה לכלכלת השוק החופשי, מרכז הכובד הכלכלי הוא מימוש צלם האלוהים שבאדם, המתבטא בחובה ליהנות מהבריאה ובאחריות לפתח אותה ולשמור עליה בעזרת כישרונותיו היצירתיים. מסיבה זו הקניין הפרטי הוא ראוי ואף העושר ראוי (אם הושג ביושר), כי על בסיסם אפשר לכונן כלכלת שפע שיש בה דאגה כלכלית למי שנזקק. לעומת זאת הגישה של מניטו מניחה את מרכז הכובד הכלכלי במקום אחר, כפי שהוא מציין:
הבעיה הכלכלית אינה רק בעיה של חלוקת משאבים […] למעשה, כל דבר שנכנס למעגל הכלכלי נגוע בחשש גזל, גניבה או הונאה. דוגמה, חקלאי עבד שנה שלמה והשקיע ממיטב כספו וזמנו בגידול פירות. כאשר הוא בא למכור את הפירות, התברר לו שהמחיר נמוך משום שיש עודפים בשוק. הוא נאלץ למכור במחיר נמוך משום שעליו להחזיר הלוואות ולפרנס את משפחתו […] אי אפשר לומר שמבחינה מוסרית הכול כשורה. הפילוסופים המרכסיסטים הטיבו להוכיח שכך קורה בכל אינטראקציה כלכלית, בכל החלפת סחורה, ביחסי עובד־מעביד וכו׳. עמדת התורה די קרובה לניתוחים ולאבחנות שלהם, אולם הפתרון שונה לחלוטין.
אי הצדק עורב לכל אינטראקציה כלכלית, ולפי מניטו התורה ערה לכך שיש פה בעיה מוסרית. לעומת הגישה ששׂמה את המימוש של צלם אלוהים שבאדם במרכז הפעילות הכלכלית, מניטו שׂם במרכז הכלכלה את המימוש המוסרי הפרטי וההגעה למצב חברתי שבו "כל אחד יקבל את חלקו". המדגישים את חשיבות השוק החופשי והקניין הפרטי, למעשה רואים במוסר מעין גורם מאזן לחופש הכלכלי המאפשר את המימוש היצרני של האדם. לעומת זאת, אצל מניטו המוסר עומד במרכז השיקולים הכלכליים, כך שהשיקול המוסרי אמור להוביל את הכלכלה לפתרון הבעיות המוסריות האינהרנטיות להתנהלות הכלכלית. לעומת הטוענים שערך האחריות הוא הערך המרכזי עליו מושתתת תפיסת הכלכלה של התורה, מניטו כנראה יבחר באחווה.
אחווה וצדק חברתי
גישה המעמידה במרכז הבמה את ערך האחריות למעשה ממוקדת בפרט – הן באחריותו לפרנס את עצמו והן באחריותו לדאוג לאחרים. לעומת זאת, גישת המוסר והאחווה מעמידה במרכז את האחר ואת היחסים עימו. לפי מניטו, הדבר מתבטא בפירוש בהלכות הצדקה המחייבות לתת לאדם הנזקק "די מחסורו": "ההתחשבות בצורכי הנצרך היא חלק מן המצווה. אין כאן עניין טכני, מתמטי, לפי נוסחאות קבועות מראש, אלא צריך להבין את נפש הנצרך ואת צרכיה האמִתיים. כך באה לידי ביטוי אמִתי משוואת האחווה". הצדקה לפיכך מכוונת כלפי האחר ומתחשבת בצרכיו הספציפיים, ולכן יישומה על פי התנאים הייחודיים של הנזקק מחייבת היכרות וזיקה של אחווה. מניטו רואה את הכישלון של המהפכה הצרפתית שחרטה על דגלה "חירות, שוויון ואחווה" דווקא בהזנחה של הערך האחרון בסיסמה זו. לדידו, החירות כערך הראשון במעלה מונעת את ההגעה לאחווה כי המיקוד הוא קודם כול ב"אני" ואז אין מקום ל"אחר". לעומת זאת, האחווה היא הבסיס שעליו אפשר לקיים הן את החירות והן את השוויון.
הביקורת של מניטו גם על הסוציאליזם וגם על הקפיטליזם היא על הדגשת ערך אחד בלבד – שוויון או חירות – וביטול הערכים האחרים מפניו.
יישום המוסר במישור החברתי: איחוד המידות
ראינו כיצד תפיסת הכלכלה של מניטו תואמת את הייעוד המוסרי של האדם לפי התורה, ולכן המבט על האינטראקציה הכלכלית משתלב במסגרת המאמץ להביא ליחסים מוסריים בין איש לרעהו. מכאן מובן מדוע ראה מניטו בצדק חברתי שלב הכרחי בכינון החברה בארץ ישראל, שהרי זהו אחד המובנים המרכזיים של התיקון המוסרי שהתורה דורשת מהאדם. אולם כמו שנרמז על ידו בציטוט שלעיל, הפתרון של התורה שונה מהפתרון המרקסיסטי.
ההבדל המרכזי נובע מהבנה אחרת של המושג "צדק חברתי": אם במישור הערכים הצדק החברתי הסוציאליסטי מתבטא בשוויון, אזי שלפי מניטו, צדק חברתי מתבטא ביכולת לאחד בין הערכים השונים, מה שהוא מכנה "איחוד המידות". הביקורת שלו גם על הסוציאליזם וגם על הקפיטליזם היא על הדגשת ערך אחד בלבד – שוויון או חירות – וביטול הערכים האחרים מפניו. לפי התורה, התנהלות כלכלית וחברתית בת-קיימא היא כזו שבה מתאמצים לתת מקום לכל הערכים, שהרי מקור כולם הוא בבורא. היישום של צדק חברתי הוא אפוא ההוכחה "שניתן לאחד את כל הערכים האלוקיים בפועל, במציאות".
על פי עיקרון זה, היישום של תפיסת התורה בכלכלה (ואולי בכלל) לא יכול להיצמד לשום שיטה באופן נוקשה, כי הן מביאות לידי ביטוי רק ערך אחד מרכזי ולא את כל מכלול הערכים. מבחינה מעשית, לפעמים יהיה נכון להכריע לטובת חירות הפרט ולפעמים לטובת השוויון, בהתאם למציאות. לצד זאת, נראה לי שקריאת הכיוון הערכית העולה מדברי מניטו היא לעיצוב מדיניות כלכלית-חברתית שבמרכזה הדאגה המוסרית והחובה המוסרית כלפי הזולת. כזו שמדד ההצלחה הכלכלי שלה הוא לא איכות חיים, אלא מימוש הצדק החברתי.
___________________________________________________________________________
*זיו גורן, נשוי לשני ואבא לדוד חי. דוקטורנט במחשבת ישראל, כותב על מיסטיקה ואתיקה בהגותו של הרב יהודא אשכנזי (מניטו). מורה ומנחה בבתי מדרש ליהדות חברה וסביבה
