ציונות הדתית המתרופפת – בחירות 2019-­2020 / אשר כהן ומנחם לזר

 

בעשור האחרון עוברת הציונות הדתית תהליכים ושינויים משמעותיים המובילים להתרופפות המערכת המפלגתית הקשורה במפלגות המגזר. תחילתה של ההתרופפות בניסיון של הציונות הדתית להיערך מחדש כמפלגת מחנה פתוחה בבחירות 2013, ושיאה בבחירות 2019-­2020, עם הקמתו של הימין החדש וכישלונו; הקמתה של ימינה ופיצולה המידי; והקמתה המחודשת רגע לפני הבחירות הקרבות. 

 

פתח דבר: בין סברות לעובדות

כל מערכת בחירות מביאה בעקבותיה שיח ציבורי ובו מגוון רחב של סברות, הנחות, הערכות ודימויים מוטעים בנוגע לתוצאות הבחירות ולדפוסי ההצבעה במגזר הציוני הדתי. כך, לדוגמה, נפוץ הטיעון שהמאבק בין איחוד הימין והימין החדש באפריל היה מאבק פנימי בציונות הדתית ושהיקף המצביעים שאינם דתיים לימין החדש היה זניח ושולי. במקביל נפוצה העמדה שציונים דתיים רבים מצביעים עבור כחול לבן, וגורמים במפלגה אף טענו שמדובר בשני מנדטים. הערכות מוגזמות במיוחד נשמעות אודות הציונים הדתיים המצביעים לליכוד ולא נדיר לשמוע על הערכות המדברות גם על חמישה מנדטים ויותר. חלק מהטעויות נשען על מבט צר ומצומצם על ישובים מסוימים ועל קלפיות מסוימות מבלי להסתכל על התמונה הרחבה הכוללת מאות קלפיות בריכוזים הציונים הדתיים לגווניהם. נבהיר את הדברים במסע קצר של מספר דקות וקילומטרים ספורים בין ישובים דתיים.

כל מערכת בחירות מביאה בעקבותיה שיח ציבורי ובו מגוון רחב של סברות, הנחות, הערכות ודימויים מוטעים בנוגע לתוצאות הבחירות ולדפוסי ההצבעה במגזר הציוני הדתי. כך, לדוגמה, נפוץ הטיעון שהמאבק בין איחוד הימין והימין החדש באפריל היה מאבק פנימי בציונות הדתית ושהיקף המצביעים שאינם דתיים לימין החדש היה זניח ושולי. במקביל נפוצה העמדה שציונים דתיים רבים מצביעים עבור כחול לבן, וגורמים במפלגה אף טענו שמדובר בשני מנדטים. הערכות מוגזמות במיוחד נשמעות אודות הציונים הדתיים המצביעים לליכוד ולא נדיר לשמוע על הערכות המדברות גם על חמישה מנדטים ויותר.

ישיבת כרם ביבנה וקבוצת יבנה הסמוכות זו לזו מהוות סמלים ציונים דתיים ידועים: האחת היא אם ישיבות ההסדר והשנייה היא אם הקבוצות הדתיות. בהקשר לדפוסי ההצבעה בציונות הדתית הן מהוות שני מקרי קצה של הציונות הדתית: בבחירות אפריל 2019 בישיבת כרם ביבנה איחוד הימין הגיע ל-85% והמפלגה השנייה הייתה יהדות התורה עם 10%. הימין החדש הגיע ל-3% בלבד בעוד שהליכוד וכחול לבן לא זכו אפילו לקול בודד. בקבוצת יבנה התמונה הייתה הפוכה: כחול לבן הובילה עם 33.5%, המקרה היחיד מבין כלל הריכוזים הציונים הדתיים, כולל הקיבוצים הדתיים. הימין החדש השיג 23.6% והליכוד 11.6%. איחוד הימין הגיע רביעי בלבד עם קרוב ל-10%. כמובן ששתי קלפיות אלו רחוקות מלשקף את הציונות הדתית, אלא מהוות מקרי קצה של הרצף הציוני־דתי שרובו ככולו נמצא ביניהן.

נסיעה קצרה של מספר דקות מערבה תביא אותנו למושבים הדתיים בני דרום וניר גלים. בשניהם מספרות הקלפיות סיפור שונה הן בהשוואה לקבוצת יבנה והן בהשוואה לכרם ביבנה. בניר גלים התקיים קרב משולש צמוד: 27.7% לאיחוד הימין, 27.1% לימין החדש ו-25.4% לליכוד. כחול לבן הגיעה ל-5%. בבני דרום, לעומת זאת, הימין החדש ניצחה עם כ-35% לעומת 26% לאיחוד הימין. הליכוד עם 17% וכחול לבן עם 11%.

העולה מכאן הוא שכל ניסיון לבחון את דפוסי ההצבעה בציונות הדתית חייב להימנע ממבט צר על ישוב מסוים או עיר כזו או אחרת, אלא עליו לבחון את הדברים במבט כולל על מגוון הריכוזים הציונים הדתיים.

 

מערכת מפלגתית בתהליך התרופפות

תהליך התרופפות המערכת המפלגתית (de-alignment), מושג משדה המחקר של מערכות מפלגתיות, מתאר מציאות המתאפיינת במספר היבטים: חוסר יציבות של התוצאות; קושי הולך וגדל לחזות את תוצאות הבחירות; ניכור והיחלשות הקשר בין בוחרים למפלגות; ירידה ברמת ההזדהות המפלגתית; ניידות גוברת של מצביעים בין המפלגות; שינויים תכופים בהתארגנות הפוליטית המשתקפים בהקמת מפלגות חדשות ובהיעלמותן המהירה; ולבסוף, ירידה באחוזי ההשתתפות.

המחקר בהקשר זה מתמקד כמעט תמיד במבט־על וכולל על המערכת המפלגתית בכללותה, כשתשומת הלב מופנית לכוחות המרכזיים במערכת המפלגתית. כך, לדוגמה, ביישומם של המושגים בישראל הופנתה תשומת הלב למערכות הבחירות של שנות השבעים ולעלייתה של הליכוד לעומת ירידתה של המערך והופעתה של מפלגת ד"ש. ב-2006 הופנתה תשומת הלב לעלייתה המטאורית של קדימה למעמד מפלגת שלטון לעומת אובדן דרמטי בכוחה של הליכוד. במערכות הבחירות של 2019 בולטת במיוחד מפלגת כחול־לבן כרשימה חדשה שמיד עם הופעתה הפכה למתמודדת על השלטון.

מאמר זה יעשה שימוש בתכונות המאפיינות מערכת מפלגתית רופפת בהקשר הצר והמוגדר יותר של הציונות הדתית כמחנה חברתי, אידיאולוגי ופוליטי מוגדר ומובחן בחברה. הציונות הדתית מחליפה את החברה בכללותה כמוקד להתייחסות, והמערכת המפלגתית הקשורה לציונות הדתית מחליפה את המערכת המפלגתית הכוללת.

בעשור השני של המאה ה-21 עברה הציונות הדתית תהליכים מואצים ושינויים משמעותיים שניתן לאפיין אותם כמערכת רופפת: ראשיתם של השינויים בניסיון להיערכות מחדש כמפלגת מחנה פתוחה שהגיע להישג מרשים במיוחד של 12 מושבים בבחירות 2013; בבחירות 2015 דעכה ההצלחה עם ירידה ל-8 מנדטים ובמקביל קמה מפלגת יחד בראשות אלי ישי שאליו הצטרפו גם ציונים דתיים; התחזקות תהליך ההתרופפות המערכת הציונית הדתית ניכרה בהקמת הימין החדש וכישלונה, והקמת איחוד מפלגות הימין עם עוצמה יהודית באפריל 2019; בהקמה מחדש של רשימת ימינה ופיצולה המהיר בספטמבר 2019; ולבסוף, הקמתה מחדש של ימינה ברגע האחרון לפני הגשת הרשימות לקראת הבחירות הקרבות במרץ 2020.

 

רקע היסטורי: ממפלגת מחנה לפיזור פוליטי וייצוג רב מפלגתי – 1955-­2009

 

תקופת מפלגת המחנה 1955-­1977

ההיסטוריה הפוליטית של הציונות הדתית עד לעשור השני של המאה ה-21 מחולקת לשתי תקופות עיקריות: האחת, תקופת מפלגת המחנה בשנים 1955-­1977; השנייה, תקופת הפיזור הפוליטי והייצוג הרב־מפלגתי בשנים 1981­-2009.

החוקר פרופ' אליעזר דון־יחיא טבע את המונח "מפלגת מחנה", מפלגה המזוהה באופן ברור ומובהק עם מחנה חברתי, תרבותי ואידאולוגי מוגדר ומובחן בחברה בכמה היבטים: א. הרכב הנהגתה שכולה מהציונות הדתית; ב. הרכב בוחריה שרובם המכריע ציונים־דתיים ודפוסי הצבעה שבמסגרתם רק מיעוט מהציונים הדתיים מצביעים למפלגות אחרות; ג. מסריה האידיאולוגיים ואופני תפקודה; ד. היעדר מפלגה המציגה עצמה כחלופה הפונה לציונים הדתיים ושזוכה להצלחה. מפלגת מחנה מתמקדת במאמץ לשמר ולקדם את האינטרסים ואת האידאולוגיה של המחנה.

בשנים 1955-­1977 תפקדה המפד"ל בכל המישורים כמפלגת מחנה, שמרה על יציבות אלקטורלית וזכתה ב־10-­12 מושבים בכנסת. מהערכת שיעורם הדמוגרפי של הציונים הדתיים ניכר שרובם המכריע הצביעו עבורה. בחינת הקלפיות בקיבוצים ובמושבים הדתיים, כמו גם בשכונות הדתיות בערים מבהירה זאת באופן ברור. במערכת המפלגתית לא קמה חלופה של ממש שפנתה במישרין לבוחרים הציונים הדתיים, והזיהוי בין המפלגה לבוחרים היה ברור ועקבי. להבהרת הדברים נחזור לקלפיות שהצגנו בפתח הדברים בבחירות ב-1977, הבחירות האחרונות של המפד"ל כמפלגת מחנה.

בשנים 1955-­1977 תפקדה המפד"ל בכל המישורים כמפלגת מחנה, שמרה על יציבות אלקטורלית וזכתה ב־10-­12 מושבים בכנסת. מהערכת שיעורם הדמוגרפי של הציונים הדתיים ניכר שרובם המכריע הצביעו עבורה. בחינת הקלפיות בקיבוצים ובמושבים הדתיים, כמו גם בשכונות הדתיות בערים מבהירה זאת באופן ברור. במערכת המפלגתית לא קמה חלופה של ממש שפנתה במישרין לבוחרים הציונים הדתיים, והזיהוי בין המפלגה לבוחרים היה ברור ועקבי. להבהרת הדברים נחזור לקלפיות שהצגנו בפתח הדברים בבחירות ב-1977, הבחירות האחרונות של המפד"ל כמפלגת מחנה.

הראינו לעיל את הפערים העצומים בין קבוצת יבנה לישיבת כרם ביבנה שב-2019 משקפות מקרי קצה מנוגדים של הציונות הדתית. ומה קרה באותם מקומות ב-1977? בקבוצת יבנה הגיעה המפד"ל ל-69% ובישיבת כרם ביבנה ל-77%. גם אז ניכרו הבדלים מובהקים בין השתיים: ביבנה זכתה הליכוד ל-19% ובישיבת כרם ביבנה היו אלו המפלגות החרדיות שזכו ב-20%. אולם אי אפשר שלא לראות שבשתיהן זכתה המפד"ל כמפלגת מחנה ברוב המכריע של הקולות. בבני דרום ובניר גלים הסמוכים, שני מושבים שבהם ב-2019 מפלגת ימינה זכתה רק ברוב קטן של פחות מ-60%, ב-1977 המפד"ל זכתה בהם ב-78% וב-88%.

יציבות זו של המפד"ל לא הייתה מובנת מאליה לאור העובדה שבמחנה הציוני הדתי ניכרו מגמות פיצול, דוגמת הפיצול בין שתי המפלגות הוותיקות הפועל המזרחי והמזרחי, ובין הסיעות שהרכיבו את הפועל המזרחי. מפלגת המחנה התגברה על מגמות הפיצול באמצעות "סיעתיות ממוסדת", כלומר באמצעות מבנה פנימי של סיעות שאופיינו ברמת ארגון ומיסוד גבוהה, כשהמפלגה משמשת מעין פדרציה של מפלגות משנה.

הסוציולוגי פרופ' מנחם פרידמן הוסיף על כך את ההסבר שיציבותה של המפד"ל כמפלגת מחנה מובנת למרות פוטנציאל הפיצול, על רקע "טראומת הסחף", שבמרכזה עומדים החשש והדאגה הנובעים מהיות חברי המפלגה מיעוט דתי בתנאים חברתיים פוליטיים בקרב רוב לא־דתי ובמערכת שנשלטה על ידי מפלגה דומיננטית, מפא"י, שהייתה בעלת אופי חילוני. הדאגה והחשש נבעו הן מהליכה לאיבוד של בני הדור הצעיר בהשפעת הסביבה, והן מאובדן היכולת להשפיע על זהותה היהודית של המדינה. החשש מפני הסכנה היה אפוא החישוק המאחד של מפלגת המחנה למרות היותה הטרוגנית ומגוונת.

 

תקופת הפיזור הפוליטי 1981-­2009

על רקע זה מובנת התרסקות המפד"ל כמפלגת מחנה דווקא במערכת הבחירות בשנת 1981 לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. מפלגת הליכוד, בייחוד בראשות מנחם בגין ולאור הרכב בוחרים המתבסס על רוב מסורתי, נתפסה כבעלת יחס חיובי למסורת הדתית ולערכיה. החשש והדאגה מפני הסכנה בפגיעה בערכי הציונות הדתית ובאינטרסים שלה פחתו באופן דרמטי. לכך נוספה, במונחיו של פרידמן, "תחושת הביטחון והעליונות" שאפפה את בני הדור השני של תקופת המדינה, והתבטאה בעיקר בקרב פעילי גוש אמונים בשנות השבעים. דווקא לאחר עליית הליכוד התאפשר למחנה הציוני הדתי על גווניו להביא לידי ביטוי מפלגתי את מגמות הפיצול שהיו בתוכו ללא החשש שמא יפגע הפיצול במחנה ובערכיו. ואכן תופעת מפלגת המחנה נעלמה באופן חד ומהיר והחלה תקופת הפיצול והפיזור הפוליטי.

בעוד שבשנת 1977 השיגה המפד"ל, כמפלגת מחנה, 12 מושבים, בבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981 השיגה 6 בלבד. בכך איבדה במובהק את תכונות היסוד של מפלגת המחנה: ראשית, היא איבדה מחצית מכוחה, ומכאן ואילך לא הצליחה לזכות בתמיכת רוב המשתייכים למחנה; שנית, במערכת המפלגתית הופיעו מפלגות שהציגו את עצמן כחלופה וזכו להצלחה: מפלגת התחיה שבה שולבו נציגי גוש אמונים שזכתה ב-3 מושבים, ותמ"י שהוקמה על ידי פורש המפד"ל אהרן אבוחצירא וזכתה ב-3 מושבים. בתוך כך ניכר מעבר קולות ציונים דתיים לליכוד, תופעה שתתבסס עם השנים.

מכאן ואילך, בכל מערכות הבחירות הופיעו חלופות מפלגתיות שפנו באופן בולט לציבור הציוני-דתי ושהציגו עצמן כחלופה למפד"ל. מלבד שני מקרים חריגים, בשנים 1996 ו-2006, בכל מערכות הבחירות האחרות בתקופה זו לא קיבלה המפד"ל יותר מ-6 מושבים.

כאמור, בשנת 1996 זכתה המפד"ל ב-9 מושבים, ובשנת 2006 זכתה ב-9 מושבים במסגרת רשימה משותפת עם האיחוד הלאומי, מפלגה שהורכבה בעיקר מפורשי המפד"ל בעשור הקודם. כיצד ניתן להסביר עליות חריגות אלו? בשני המקרים מדובר במערכות בחירות שהתקיימו בעקבות משבר קשה וחריף שהיה בו כדי ללכד לזמן מוגבל את הבוחרים הציונים הדתיים: בחירות 1996 התקיימו כמחצית השנה לאחר רצח רבין, כשבמחנה הציוני הדתי ניכרו תחושות רדיפה בעקבות ההאשמות שהופנו כלפי המחנה בכללותו. על כך נוספו הנהגת הבחירה הישירה לראשות הממשלה וההצבעה בשני פתקים שהביאה למעבר קולות מהמפלגות הגדולות לקטנות. בחירות 2006 התקיימו לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות, מהמשברים הקשים ביותר שעברה הציונות הדתית. מקרים חריגים אלה מהבחינה האלקטורלית מאששים את טענתו של פרידמן: ההישגים האלקטורליים החריגים יחסית בשתי מערכות הבחירות הושגו בתקופות הסמוכות מאוד לאירועים בעלי אופי משברי, שהיה בהם כדי לעורר מחדש את תחושת הסכנה והדאגה לערכי המחנה הציוני הדתי ולמעמדו.

בעשור הראשון של המאה ה-21 תמונת המצב הייתה יציבה יחסית והשתקפה בשלוש תופעות: א. המפד"ל התמודדה בקביעות בניסיון לחזור למעמדה כמפלגת מחנה ללא הצלחה; ב. בכל פעם התמודדה מפלגת האיחוד הלאומי בהרכבים משתנים כחלופה פוליטית למפד"ל; ג. הליכוד מהווה חלופה קבועה למצביעים ציוניים דתיים בהיקף משמעותי.

מ-2013 מתחיל תהליך התרופפות במובן זה שאף מערכת בחירות לא דומה לקודמתה ורוב המאפיינים של התרופפות המערכת מופיעים בהקשר לציונות הדתית ולמפלגותיה.

 

משהו חדש מתחיל: הניסיון להיערכות מחדש כמפלגת מחנה פתוחה 2013-­2015

לאור ההסברים שהוצגו לעיל, ולאור התהליכים שהצביעו בבירור על דעיכה הדרגתית של גישת מפלגת המחנה, מתעוררת השאלה: כיצד הצליחה מפלגת הבית היהודי בהנהגת נפתלי בנט ב-2013 במקום שבו כשלה המפד"ל פעם אחר פעם מאז המהפך בשנת 1977 ?התהייה על הגורמים להצלחת הבית היהודי בבחירות 2013 מתחזקת לאור הנסיבות שבהן התקיימו הבחירות: לאחר ארבע שנות שלטון הליכוד, ובהיעדר כל סימן לתהליך מדיני בעל השלכות מעשיות, לא ניתן להצביע על אירועים או על תהליכים מיוחדים בעלי אופי משברי שהיה בהם כדי לעורר חשש ודאגה במחנה. חברי הכנסת הציונים הדתיים ברשימת הליכוד ב-2009 ולקראת בחירות 2013 היו אמורים להפיג חששות אפשריים כאלה. על כך יש להוסיף מגמות פיצול הולכות וגוברות בין זרמים שונים – חרדים־לאומיים בקוטב האחד, דתיים־ליברליים בקוטב הנגדי ורוב דומם של מיינסטרים ציוני־דתי ביניהם.

את התארגנותה ופעילותה של הבית היהודי ב-2013, ובעיקר את הצלחתה יש להבין על רקע הניסיון להיערך מחדש כמפלגת מחנה פתוחה. היא מהווה דגם ביניים המשלב בין שתי הגישות המנוגדות בציונות הדתית: מפלגת מחנה מול השתלבות וייצוג רב־מפלגתי. מפלגת מחנה פתוחה דומה למפלגת המחנה בשלושה היבטים עיקריים: (א) היא מזוהה במידה משמעותית עם מחנה חברתי, תרבותי ואידיאולוגי מובחן, אך הזיהוי כבר אינו ברור וחד־משמעי כמו במפלגת מחנה קלאסית; (ב) גם אם את רוב תמיכתה היא מקבלת מהציונות הדתית, כבר לא מדובר בהכרח ברוב בולט כמו במפלגת מחנה, ורבים מתומכיה מגיעים מחוץ לציונות הדתית; (ג) ניכרת דומיננטיות ברורה לציונות הדתית בהרכב המועמדים, אולם לא בלעדיות כמו בעבר.

פתיחותה של המפלגה משלבת רכיבים מובהקים מגישת ההשתלבות והייצוג הרב־מפלגתי: (א) ניכרת פתיחות עקרונית ומעשית כלפי מי שאינו משתייך למחנה ברמת הייצוג האלקטוראלי שמשתקפת בשילוב או בניסיון לשילוב מועמדים לא־דתיים ברשימה, מה שלא התקיים בתקופת מפלגת המחנה; (ב) ברמת המסרים, בעוד שמפלגת מחנה עשויה לשלם בעיקר מס שפתיים בדמות הצהרות וסיסמאות של פתיחות, הרי במפלגת מחנה פתוחה המסר של פתיחת השורות יהיה בולט, מודגש ומרכזי יותר; (ג) ולבסוף, ברמת התוצאות, מפלגת מחנה פתוחה תתאפיין בהשגת תמיכה משמעותית של מצביעים שאינם משתייכים לציונות הדתית. גם אם מצביעיה שאינם משתייכים למחנה מהווים מיעוט, עתה מדובר במיעוט ניכר ובעל תרומה משמעותית להצלחת המפלגה.

דגם מפלגת המחנה הפתוחה, כדגם ביניים המשלב בין שתי האפשרויות המנוגדות, הפך בבחירות 2013 למענה הולם ומתוחכם למגמות המנוגדות במחנה הציוני הדתי: מחד גיסא, ההיבטים של מפלגת מחנה שכנעו את הדוגלים בגישת מפלגת המחנה שתמיד נותרה לה אחיזה בציונות הדתית. מאידך גיסא, הפתיחות הבולטת נתנה מענה לאלה שנטו למגמת ההשתלבות והייצוג הרב־מפלגתי שהלכה והתפתחה בציונות הדתית. על רקע זה הצליחה מפלגת הבית היהודי במאבקה מול מגמת הייצוג הרב־מפלגתי שעיקר כוחה ניכר בתקופה זו מכיוון הליכוד.

הדימוי ש-12 המנדטים של הבית היהודי ב-2013 הגיעו כתוצאה מחזרתם הביתה של ציונים־דתיים רבים מוטעה מן היסוד. מבחינת הקלפיות המובהקות של הציונות הדתית – בקיבוצים, במושבים, בישובים הקהילתיים הדתיים ובריכוזים העירוניים – עולים ממצאים חד־משמעיים: בקלפיות אלו כוחה של הבית היהודי כלל לא עולה ובאותם מקומות שניכרת עלייה, מדובר בעלייה של אחוזים בודדים שאינם יכולים להסביר עליה מ-7 מנדטים ל-12 מנדטים. 7 המנדטים המשותפים של הבית היהודי והאיחוד הלאומי מ-2009 הפכו ל-12 מנדטים בזכות מצביעים בהיקף של כ-5 מנדטים שהגיעו מחוץ למגזר הציוני־דתי.

אולם הניסיון למנף את ההצלחה של דגם מפלגת המחנה הפתוחה נבלם והבית היהודי ירד ל-8 מנדטים בשנת 2015. בין שתי מערכות הבחירות התפרצו שוב ושוב ויכוחים פנימיים במפלגה, בעיקר בסוגיות דת ומדינה. דוגמה מובהקת לכך היו הבחירות לרבנות הראשית שבהן נציגי הזרמים השונים פיזרו את תמיכתם בין מועמדים שונים, מה שהביא בסופו של דבר לבחירתם של מועמדי המפלגות החרדיות.

ציינו לעיל שאחד מסימני ההתרופפות במערכת מפלגתית הוא הניסיון להתארגנויות פוליטיות חדשות. לקראת בחירות 2015 הוקמה רשימה חדשה וייחודית יחסית ששיקפה שיתוף פעולה בין שלושה גורמים: אלי ישי שעזב את ש"ס עם חזרתו להנהגה של אריה דרעי, יוני שטבון שפרש מרשימת הבית היהודי כנציגו של חלק מהאגף החרדי־לאומי ועוצמה יהודית. המפלגה השיגה כ-3% ולא צלחה את אחוז החסימה הגבוה, 3.25%, שהונהג באותה מערכת בחירות לראשונה.

 

שיאה של התרופפות המערכת – בחירות 2019

 

אפריל 2019 – איחוד הימין מול ימין חדש

ציינו לעיל את הניסיונות להתארגנויות פוליטיות חדשות כביטוי חשוב של התרופפות המערכת המפלגתית. אם ב-2015 השתקף מאפיין זה בהקמת יחד כמפלגה חדשה, לקראת אפריל 2019 התחזק מאפיין זה במידה רבה. הפעם הונהגה ההתארגנות החדשה על ידי נפתלי בנט עצמו, שעמד בראש הבית היהודי בניסיונות הקודמים להיערכות כמפלגת מחנה פתוחה. במידה רבה היה ברור שהקמת הימין החדש שיקפה את תחושתו של בנט שלא ניתן להמשיך את ההיערכות מחדש כמפלגה פתוחה במסגרת הבית היהודי. הימין החדש הוצגה כמפלגה כלל־ישראלית מעורבת לחילוניים, למסורתיים ולדתיים. איחוד הימין, מנגד, כלל את הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית.

באיחוד הימין שהשיגה 5 מנדטים תמכו 159,468 מצביעים שהם 3.7% מהקולות. הימין החדש לא צלחה את אחוז החסימה כשתמכו בה 138,598 מצביעים המהווים 3.22% מהקולות, כ-1440 קולות חסרים בלבד.

בטבלה להלן מרוכזות 286 קלפיות שבהן התמיכה באיחוד הימין ובימין החדש במשותף הייתה גבוהה מ-35%. הנחת היסוד היא שתמיכה בהיקף כזה מעידה על ריכוז גבוה במיוחד של ציונים־דתיים. ראשית, מרשימת הישובים הכפריים והקהילתיים שבהן מצויות אותן קלפיות עולה שאכן מדובר בריכוזים ציוניים דתיים. שנית, ממחקרים קודמים ידוע היטב שציונים־דתיים רבים מצביעים גם למפלגות אחרות מלבד המפלגות המזוהות וקשורות במגזר. העולה מכאן שכאשר בקלפי מסוימת יש תמיכה של 35% ומעלה במפלגות המגזר, ניתן להניח בוודאות רבה שמדובר בקלפי שרוב גדול של הבוחרים בה הם ציונים דתיים גם כשמדובר בקלפיות עירוניות פתוחות שבהן ייתכן שרשומים גם מצביעים שאינם דתיים. בהקשר זה נציין שגם אם מורידים את רמת המובהקות של ריכוז ציוני־דתי ובוחנים 333 קלפיות שבהן התמיכה בשתי המפלגות יחדיו היא 30% ומעלה, המגמות אינן משתנות.

טבלה מספר 1

286 קלפיות מובהקות של הציונות הדתית עם 35% ומעלה תמיכה באיחוד הימין+ הימין החדש

אפריל 2019 כנסת 21	כלל המצביעים בקלפיות	יהדות התורה	ש"ס	זהות	איחוד הימין	ימין חדש	איחוד ימין + ימין חדש	הליכוד	כחול לבן
המצביעים במספרים	122,203	3,597	4,270	6,832	46,174	25,249	71,423	24,150	5,813
המצביעים באחוזים	80.8%	2.9%	3.3%	5.6%	38.7%	20.7%	59.4%	19.3%	4.7%
ספטמבר 2019 כנסת 22				עוצמה יהודית			ימינה
המצביעים במספרים	119,464	5,803	5,849	12,714			61,395	22,729	6,236
המצביעים באחוזים	78.2%	4.9%	4.6%	10.8%			51.8%	18.6%	5.3%

 

הנתונים מבהירים שבריכוזים הציוניים הדתיים המובהקים איחוד הימין מנצח באופן ברור וחד־משמעי את הימין החדש, ושלא מדובר בשוויון בקירוב. זאת, למרות שכוחן המשותף של שתי המפלגות ברמה הארצית דומה עם יתרון קטן בלבד לאיחוד הימין. איחוד הימין קיבל 159,468 והימין החדש 138,598 קולות. אם נתייחס לכוחן של שתי המפלגות במשותף – כ-298,000 קולות – הרי חלקו היחסי של איחוד הימין הוא 53.5% וחלקו היחסי של הימין החדש הוא 46.5%. אולם בריכוזים הציוניים־דתיים (כפי שמשתקף בטבלה מס' 1) יחסי הכוחות בין שתי המפלגות שונים לחלוטין: כ-65% לאיחוד הימין מול כ-35% לימין החדש. תמונה זו של ניצחון מובהק לאיחוד הימין חוזרת על עצמה גם בקלפיות אחרות שבהן משקל שתי המפלגות נמוך מ-30%. לדוגמה: בקבוצת הקלפיות שבהן משקל שתי המפלגות יחדיו היה בין 20% ל-30%, היחס שבין כוחו של איחוד הימין לימין החדש היה 59.3% לאיחוד הימין מול 40.7% לימין החדש.

ניתן לראות את הדברים גם מזווית ראייה אחרת. בודדנו שתי קבוצות שונות של קלפיות מתוך המדגם הכולל של 286 הקלפיות שהוצגו לעיל. הקבוצה הגדולה היא של 173 קלפיות מתאפיינות בכך שאיחוד הימין גברה בהן על הימין החדש בפער של למעלה מ-10% (טבלה מספר 2). הקבוצה הקטנה הנגדית היא של 41 קלפיות בלבד המתאפיינות בכך שהימין החדש גברה על איחוד הימין בפער של למעלה מ-10% (טבלה מספר 3). אם אכן התחרות בין שתי המפלגות הייתה רק תחרות פנימית בתוך הציונות הדתית, היינו אמורים למצוא תוצאות מאוזנות הרבה יותר בין שני סוגי הקלפיות.

טבלה מספר 2

173 הקלפיות שבהן איחוד הימין ניצח את הימין החדש בפער של 10% ומעלה

אפריל 2019 כנסת 21	כלל המצביעים בקלפיות	יהדות התורה	ש"ס	זהות	איחוד הימין	ימין חדש	איחוד ימין + ימין חדש	הליכוד	כחול לבן
המצביעים במספרים	72,007	2,772	3,381	3,678	34,617	10,128	44,745	13,305	1,647
המצביעים באחוזים	80.8%	3.6%	4.4%	5.2%	49.0%	14.1%	63.1%	18.1%	2.4%
ספטמבר 2019 כנסת 22				עוצמה יהודית			ימינה
המצביעים במספרים	70,970	4,651	4,566	9,883			35,631	12,471	1,806
המצביעים באחוזים	78.6%	6.6%	6.0%	14.0%			50.7%	17.3%	2.7%

 

טבלה מספר 3

41 הקלפיות שבהן הימין החדש ניצח את איחוד הימין בפער של 10% ומעלה

אפריל 2019 כנסת 21	כלל המצביעים בקלפיות	יהדות התורה	ש"ס	זהות	איחוד הימין	ימין חדש	איחוד ימין + ימין חדש	הליכוד	כחול לבן
המצביעים במספרים	17,067	125	150	1,216	2,997	6,261	9,258	3,476	1,470
המצביעים באחוזים	80.6%	0.7%	0.8%	6.9%	17.7%	37.5%	55.2%	19.6%	8.7%
ספטמבר 2019 כנסת 22				עוצמה יהודית			ימינה
המצביעים במספרים	16,358	178	211	798			9,211	3,361	1,614
המצביעים באחוזים	80.6%	1.1%	1.2%	4.9%			57.0%	19.7%	9.9%

 

עתה נבחן את ההבדלים שבין הקלפיות בהן ניצחונו של איחוד הימין היה בפער של 10% על הימין החדש (להלן קלפיות איחוד הימין), לבין הקלפיות בהן הימין החדש ניצח בפער של 10% את איחוד הימין (להלן קלפיות הימין החדש).

מה קרה לימינה בספטמבר? בקלפיות איחוד הימין (טבלה 2), ימינה מאבדת חלק ניכר מכוחה בהשוואה לכוחן המשותף של שתי המפלגות באפריל (מ-63.1% ל-50.7%). לעומת זאת, בקלפיות הימין החדש (טבלה 3) לא רק שימינה לא מאבדת מכוחה אלא אף עולה מעט מ-55.2% ל-57% בהשוואה לכוחן המשותף מאפריל.

מה קרה לעוצמה יהודית? בקלפיות איחוד הימין (טבלה 2) עוצמה יהודית זוכה בהישג הגבוה של 14%, מה שבהחלט מסביר את ירידתה של ימינה בקלפיות אלו. לעומת זאת, בקלפיות הימין החדש (טבלה 3), עוצמה יהודית מגיעה ל-4.9%, כשליש בלבד מכוחה בקלפיות איחוד הימין.

מה קורה למפלגות החרדיות? בקלפיות איחוד הימין (טבלה 2) לשתי המפלגות החרדיות יש אחיזה קטנה כבר באפריל והן מגבירות את כוחן בספטמבר: יהדות התורה עולה מ-3.6% ל-6.6% וש"ס עולה מ-4.4% ל-6%. לעומת זאת, בקלפיות הימין החדש (טבלה 3), התמונה שונה: התמיכה במפלגות החרדיות שולית וזניחה ולמרות שהן עולות מעט בספטמבר, מדובר בהיקפים זניחים. יהדות התורה עולה מ-0.7% ל-1.1% וש"ס עולה מ-0.8% ל-1.2%.

ההסבר להבדלים ניכרים אלה בין קלפיות איחוד הימין לקלפיות הימין החדש טמון בהרכב ובאופי האוכלוסייה במקומות אלה. בעוד קלפיות איחוד הימין מזוהים לרוב עם ישובים בעלי אופי הנוטה לחרדי־לאומי, הרי קלפיות הימין החדש ממוקמות באזורים המזוהים עם האגף הליברלי יותר בציונות הדתית. את הקלפיות שבהן איחוד הימין זוכה בניצחון מכריע על הימין החדש נמצא במקומות דוגמת איתמר, אלון מורה, בית אל, בני נצרים, מבוא חורון. בהתייחס לקלפיות עירוניות נמצא ברשימה קלפיות מירושלים וקריית ארבע. את קלפיות הימין החדש נמצא בקיבוצים הדתיים דוגמת עלומים, ראש צורים, עין הנצי"ב ומעלה גלבוע; ובישובים קהילתיים דוגמת הושעיה ונחושה, מצפה נטופה ובית גמליאל. את הקלפיות העירוניות נמצא בעיקר בגבעת שמואל, במודיעין ובאפרת.

ומה קורה לגבי כחול־לבן והליכוד? מבחינת כלל הקלפיות שהוצגו לעיל (טבלה 1) עולה שהתמיכה בכחול לבן היא 5% לערך. עוד ניתן לראות שבקלפיות איחוד הימין (טבלה 2) התמיכה בכחול לבן היא כ-2.5% והתמיכה עולה עד 10% רק במיעוט קטן יחסית של קלפיות הימין החדש (טבלה 3). גם אם נניח שהקלפיות אינן מייצגות במדויק והתמיכה בכחול לבן היא של 7%, ברור לחלוטין שלא מדובר בשני מנדטים אלא הרבה פחות מכך. התמיכה בליכוד בריכוזים הציונים־דתיים היא קרובה ל-20%. גם אם נעריך את משקל הציונים־דתיים בהערכה גבוהה ונדיבה של 15 מנדטים, כ-20% הם כ-3 מנדטים ולא מעבר לכך, ומדובר כאמור בהערכה נדיבה של משקל הציונים־דתיים.

לקראת בחירות 2020

עד לרגע האחרון של הגשת הרשימות בינואר 2020 היה נדמה שהציונות הדתית תמצא את עצמה שוב, בדומה לאפריל, עם שתי חלופות: האחת, הימין החדש כמפלגה מעורבת לחילוניים ולדתיים המדגישה קו ליברלי יותר הן בסוגיות דת ומדינה הן בסוגיות כלכליות־חברתיות; השנייה, איחוד מפלגות הימין שתכלול את הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית שתפנה בעיקר לאגף החרדי־לאומי ותישען על חלק מהמיינסטרים הציוני־דתי התומך בבית היהודי.

אולם סדרה מהירה של מהלכים טרפה את הקלפים. הבית היהודי מיהרו לחתום על הסכם ריצה משותפת עם עוצמה יהודית תוך הבטחת ייצוג במיקומים גבוהים במיוחד בהשוואה לאפריל. המהלך הזה דחף דווקא את האיחוד הלאומי בראשות בצלאל סמוטריץ לכיוון הימין החדש. החיבור התאפשר על רקע החשש הכבד בימין החדש מטראומת אפריל שבה המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

למרות הלחצים הרבים שהופעלו גם מכיוון ראש הממשלה נתניהו, בימין החדש סירבו לכל הצעה להסכם עם עוצמה יהודית. הרשימה שהורכבה ברגע האחרון מעניקה רוב ברור לימין החדש כמעט בכל הישג שלא יושג: שלושה מבין החמישה הראשונים, ארבעה מתוך השבעה הראשונים וחמישה מתוך תשעת הראשונים. לעומת האיחוד הלאומי שזכתה לשניים מתוך השישה הראשונים, דווקא הבית היהודי, גלגולה העכשווי של המפד"ל, נותרה רק עם הרב רפי פרץ כמועמד יחיד בין שבעת הראשונים. במבט כולל, הרשימה נראית כמשקפת היטב את המנעד הציוני־דתי. כל מה שנותר לראות הוא האם הבוחרים הפוטנציאליים זוכרים את מה שאירע בימים שלפני הגשת הרשימה או שהם מתמקדים דווקא בהרכב הרשימה.

 

*פרופ' אשר כהן הוא מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה וכיום ראש בית הספר לתקשורת בבר אילן. בין מחקריו גם מספר מאמרים אקדמיים על הציונות הדתית במערכות הבחירות במאה ה-21.