קטעים קצרים של כותבים צעירים בנושא הזקנה ממבט אישי
מחשבות על הזקנה
(הכותבת בחרה להישאר בעילום שם)
תמונה מבית-אבות: לובי, כמה ספות, פסנתר עם מנעול ואקווריום גדול. כמה דיירים יושבים ומחכים. קבוצה של נשים יושבות סביב שולחן וחולקות מדי פעם משפט זו עם זו. אחת העובדות מסתובבת בין הדיירים ושואלת: "מה נשמע?". הזמן הוא זמן הציפייה לשעה שבה ניתן יהיה סוף-סוף לקום ממצב ההמתנה ולהדליק נרות לכבוד שבת. לאחר מכן, תתחיל ההמתנה לקידוש ולסעודת שבת. בסופם, ילכו לישון.
אני מבקרת את סבי וסבתי, המתגוררים במקום. על הפסנתר הנעול רוב ימות השנה מתנגן ניגון לכבוד שבת, משמח חלק מהדיירים ומפריע לאחרים. אני מנסה לשוחח על כל דבר, פרט למחלות, לכאב ולקושי. דלילות הנושאים שאני מצליחה להעלות לשיחה משקפת בעיניי את חד-גוניות החיים בעשור התשיעי ‒ כצופה מן החוץ, נראה לי כי רוב כוחות-החיים מתועלים לפעולות של הישרדות. הזקנה שמביאה איתה את החכמה, ניסיון-החיים והתובנות שעלו מהם – נעדרת מן הקיום היום-יומי הבסיסי.
לאחר הדלקת נרות מוקדמת, אנחנו נפרדים ב"שבת שלום". אני יוצאת מן המתחם בתחושת החמצה. סוגיות רבות מעסיקות אותי בחיי היום-יום, אך לא בחרתי לשתף את זקניי אף באחת מהן. האם העובדה שהם נולדו עשרות שנים, מלחמה נוראית ותקומה נפלאה לפניי מונעת מהם להבין את הלכי הרוח מחוץ לבניין שבו הם שוכנים? ניסיון-חייהם המלאים כולל עוני וצמיחה כלכלית יש מאין, מהפכות של שוויון, מעמדות וגם עוצמה של שגרה שלא ניתן לסדקה. אמנם בחירתי במקום מגוריי שלמה, אך הריחוק ממי שהביאו לי את חיי כמו הרחיק ממני את האפשרות לינוק מניסיונם, עצותיהם וחכמת עיניהם.
הזקנה מאיימת. הגוף מאותת על מה שהמוח יודע אך מסרב לאפשר לו לחדור לתודעה. נראה כי מי שחי בקרבה ליום לכתו, אינו מפחד מן החידלון. בחברה שבה הבן והבת מהווים חוליה מחברת לנכדה ולנכד ודור אחד יונק מהדור שקדם לו את שינק לפניו – תנועת החיוּת נמשכת. אם הדור המבוגר מרוחק פיזית או רגשית מחברת אנשים צעירים – הרי שכולם יוצאים חסרים: המבוגרים חסרים את הרגשת ההמשכיות; הצעירים ‒ את לקחי טעויות העבר. במציאות החברתית שבה המשפחה הגרעינית חיה בנפרד מן הדורות שקדמו לה, מפגשים בין-דוריים במסגרת המשפחתית ומחוצה לה מהווים צורך אישי משותף.
רן חורי
במסגרת אחת העבודות שכתבתי לאוניברסיטה, עברתי על אוצר המכתבים, חיבור בן שלושה כרכים של הרב יוסף משאש. הספר מוכר לציבור בעיקר בשל היתר ההימנעות כיסוי הראש לנשים, אבל מלבדו ישנם בספר עוד אלף תשע-מאות ארבעים וחמישה מכתבים שכתב בימי חייו. בין היתר, מופיעים שם מכתבים משנות העֶשרה שלו, אז תיעד בכתב, בתשלום, את בתי-הכנסת בעיירות מרוקו ומצבם, בשביל חוקר שביקש זאת ממנו, לצד התכתבויות עם הרב קוק ורבנים אחרים, עם דיינים, פוליטיקאים ומנהיגים, מכתבי נחמה, חיזוק, דרוש ופסיקה, תיאורי חוויות ומעשים בין אלג'יריה, מרוקו, ישראל וספרד. כל אלו נשזרים בספר אל מול הקורא, המלווה את הרב יוסף משאש לאורך כל ימי חייו.
מכתב אחד בספר הגועש הזה הדהים אותי. המכתב האלף שש-מאות תשעים ושלושה, המתוארך כרונולוגית למועד האחרון המופיע בספר, י"ח כסלו תשל"ד. וכך נפתח המכתב: "מכתב כבודו הגיעני במועדו, דע אחי כי זה יותר מששה חודשים ואני חולה כלוא בבית, ויש לי חבילות בכתבים בלי יכֺלת להשיב. המקום ברחמיו ירחם עלינו בתוך חולי עמו ישראל…"
התמונה של הרב משאש ‒ שכל חייו נעו בין שיעורים, דיונים, פסיקות ונתינת מענה לשואלים הרבים ‒ כשהוא כלוא בביתו, כמעט בלי יכולת לענות לפונים אליו, הייתה קשה לי מאוד.
והנה, באותו העמוד עצמו מופיע מכתב המתוארך לשנה קודם לכן, ובו פונה הרב משאש למנהל בית-החולים רמב"ם ומבקש ממנו להשגיח באופן אישי על אחד מן המתפללים בבית-הכנסת של הרב. לפני ואחרי – הרב משאש במלוא הדרו, שנותר לדורות. ואילו במכתב הזה, הקצר, הענייני, שאפילו לא נכתב על-ידי הרב משאש בעצמו – "כי לא אוכל לכתוב בעצם יד. ה' ירחם ושלום" – הרב מדמדם ונאלם. ביום ב' בשבט של אותה השנה הוא נפטר.
מדוע היכה אותי המכתב הזה בתדהמה? זו שאלה שגם לי אין תשובה עליה. אולי זו החיוּת השלמה הזאת של הרב משאש, הניכרת בכל העמודים סביב, ההולכת ממש ודועכת במכתב זה; אולי זו האילמות הכפויה וחוסר היכולת למשוך בעט של מי שאף עיטר את שערי ספריו בעצמו; אולי זו העובדה שעדיין ‒ כל עוד הוא חי ‒ רבים ממשיכים לכתוב ולפנות אליו, אף שהתשובה אינה מגיעה וחבילות המכתבים מצטברות.
ואולי זו הידיעה שלאחר כל פֵרות החיים, הניסיון הנרכש, הפרספקטיבה ההולכת ומתבהרת, הנחת של סב, הרואה את הניצנים שלו פורחים, החכמה המשתבחת עם השנים – אחרי כל אלו, פעמים רבות מחכה גם התלות האכזרית בגוף ההולך וקמל, במסלול קבוע, אשר פעמים רבות אין ממנו מנוס ואין בו עוד תנועה. חייו של הרב משאש, אשר הקרינו את מורשתו לעולם, הלכו ותמו בשישה חודשים של הסתגרות בבית, כמעט ללא יכולת לכתוב. אבל מורשתו הייחודית חיה וקיימת, צומחת ומתפתחת מבין עמודי ספריו הרבים, מלאה בסובלנות, אהבת אדם, מתינות, יושרה ופתיחות.
אולם, האם ה'אבל' שהוספתי בפתח המשפט האחרון נכון? הרי זוהי דרך כל הארץ, we're born and live a while and then we die, כמאמר השיר, ואין איך לשנות זאת. נראה כי קיומו של ה'אבל' הזה – הניגוד – כביכול – שבין הצמיחה והקמילה, הפֵרות והקטיעה, ההמשכיות והסוף – ניגוד, שהיה נוכח ובוטה כל-כך באותו העמוד בספר, הוא שמהווה את מקור התדהמה.
כנראה גם שהוא מקור הכוח לצמיחה.
