קדושה ללא היררכיה, טהרה ללא הבדלה: על תמונת העולם הפרושית / יאיר פורסטנברג

 

not memberg

 

קדושה ללא היררכיה, טהרה ללא הבדלה:

על תמונת העולם הפרושית

יאיר פורסטנברג

***************************

בית-המקדש השני היווה מוקד למחלוקת קשה בין הפרושים לבין הצדוקים והמינים. ביסוד המחלוקת עמדה המערכת ההלכתית המורכבת והבלתי מוכרת בימינו של דיני הטהרה והטומאה. מערכת זו נועדה במקורה לבצר את עליונותם של הקודש והמקדש על פני החול החשוף למאורעות החיים ולטומאה הכרוכה בהם. שוב ושוב מתגלה כי ההלכה הפרושית מערערת על יסודותיה של מערכת זו. מתוך הלכותיהם, שזכו לגינוי חריף מכל עבר, עולה תמונת עולם מהפכנית שבה דווקא הקדוש נתפס בה כטמא, ואין שום מעמד או קבוצה העומדים בתחומה של שלמות הקדושה

[א]

בין השיטות ההלכתיות שהתקיימו בתקופת בית שני לא הייתה שיטה שהותקפה וזכתה לגינויים כמו זו של הפרושים: ישו מפנה את ביקורתו בענייני הלכה כלפי הפרושים בלבד, הספרות של כת ה'יחד' מקומראן מגנה את 'דורשי החלקות', הלא הם הפרושים, ובמגילת 'מקצת מעשי התורה' הכותב מוחה נגד אימוץ ההלכה הפרושית. כאן ווכאן הם מואשמים בערעור הסדר הראוי, שבראשו עומדים הקודש והמקדש, מרכז ההוויה הדתית של התקופה, ובהעדפת החול על פניהם. הלכותיהם נתפסות כמשונות ואינן מתיישבות עם מה שנדמה כיסוד המארגן של תמונת העולם הדתית: "להבדיל בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י, י) – כלומר, קביעת היררכיה המושתתת על בידול.

מצב עניינים זה משתקף היטב בפולמוס סביב הכנת אפר הפרה האדומה: אפר הפרה האדומה היה האמצעי החשוב ביותר לשם היטהרות, ובתקופת הבית היזו מן האפר, בין השאר, על כל העולים לרגל לבית-המקדש מחשש שנטמאו בטומאת מת. בהתאם לחשיבותו של האפר שטהרת המקדש תלויה בו, נדרשה טהרת יתר כדי להכינו. המשנה במסכת פרה מתארת בפרק ג את המנגנונים המשוכללים (הנשמעים באוזנינו כמעט פנטסטיים) אשר נועדו לוודא שהעוסקים במלאכת שריפת הפרה, ובראשם הכוהן הגדול, יהיו טהורים בטהרה שלמה שאין דומה לה. לשם כך נדרש הכוהן הגדול להיטהר מידי אלו שלא נטמאו מעולם, ילדים שגדלו בהסגר, ובאמצעות מי חטאת שהובאו בכלים מרחפים, שלא נגעו בקרקע, הרחק מכל טומאת מת. לאחר תהליך טהרתו, עלה הכוהן הגדול עם הפרה להר הזיתים על גשר מיוחד בשל החשש למגע עם קברים נסתרים, ושם הוא ניצב, טהור ברמה הגבוהה ביותר, מוכן להכנת אפר הטהרה, אשר בלעדיו אין מערכת הקודש יכולה להתקיים.

ברגע שיא זה מתערבים הפרושים ומקלקלים את טהרת הכוהן: "ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה, מפני הצדוקים, שלא יהיו אומרים: במעורבי שמש היתה נעשית" (פרה ג, ז); והתוספתא שם (ג, ח) אף מוסיפה מעשה: "ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו אישי כהן גדול מה נאה אתה להיות כהן גדול רד טבול אחד". המעשה במובא בתוספתא מתבסס על ההפרדה שהייתה קיימת בין רמות שונות של טהרה: מי שנטמא ממגעו של אדם אחר וטבל לטהרתו, נחשב בשלב ראשון לטהור דיו רק ברמה של ענייני חולין (הוא המכונה 'טבול יום'), אולם כדי שיחשב לטהור אף בכל הנוגע לקודש, הוא נדרש לחכות עד הערב ( ואז הוא נקרא 'מעורב שמש') שכן כדי להיות טהור ברמה הנדרשת לעיסוק בקודש יש צורך בריחוק רב יותר מן הטומאה. והנה, במעשה אלים ופרדוקסלי מטמא רבן יוחנן בן זכאי את הכוהן במגע ידיו הטמאות ומוריד אותו מטהרתו השלמה לטהרה נחותה הראויה רק בתחום החולין. מעתה, אפר הפרה האדומה המאפשר גישה לקודש בטהרה, נוצר, במכוון, באמת מידה נמוכה מדי של טהרה, כזאת הראויה רק לתחום החולין. למעשה זה ישנה תוצאה כפולה: הפרושים מעדיפים את טהרת החולין על ומבטלים את עליונתו של הקודש על פני החול וגם מבטלים את האפשרות להשגתטהרה מוחלטת.

[ב]

לפי המתואר בתוספתא, נאלץ הכוהן הצדוקי לקבל עליו את מרותו של רבן יוחנן בן זכאי, והמשנה אכן מניחה כי בכוח הפרושים ליישם את מדיניותם הסתומה והפרדוקסלית. בפיהם של הצדוקים הם שמים רק טענה קצרה, לפיה: "במעורבי שמש היתה נעשית", כלומר שראוי שהכהן יהיה טהור לחלוטין, מעורב שמש, לשם השגת הטהרה הגבוהה ביותר. ביטויים מפורטים יותר לתרעומתו של הצדוקי ושל רבים אחרים נגד הגישה הפרושית חסרת הפשר אנו שומעים במקורות אחרים.

פרק כג באוונגליון של מתי פותח באזהרה ארוכה מהליכה בדרכי הפרושים (פסוקים 12-1), ועובר לאחריה לפנייה ישירה לפרושים הכוללת שבע קריאות: "ווי לכם הפרושים". בדבריו ישו תוקף לא רק כשלים התנהגותיים של הפרושים, אלא אף את עמדתם ההלכתית בנושאים שונים. שתיים מן הקריאות הללו של ישו כוללות טיעונים הלכתיים המתייחסים ישירות לאותה מדיניות פרושית מתמיהה:

ראשית, ישו תוקף את הפרושים על יחסם לקדושת המקדש: "ווי לכם מורי דרך עוורים, שאתם אומרים הנשבע בהיכל אינו כלום, והנשבע בזהב ההיכל חייב. כסילים ועוורים! מה גדול יותר, הזהב או ההיכל המקדש את הזהב? וכן [אתם אומרים] מי שנשבע במזבח אינו כלום, ומי שנשבע בקרבן שעליו חייב. עוורים! מה גדול יותר, הקרבן או המזבח המקדש את הקרבן? ובכן, הנשבע במזבח נשבע בו ובכל מה שעליו, והנשבע בהיכל נשבע בו ובשוכן בתוכו. והנשבע בשמים נשבע בכסא הכבוד וביושב עליו" (מתי כג, 22­-26).

בעיני ישו, העמדה הפרושית בנוגע לדיני השבועות מערערת על היחס הראוי בהיררכיית הקדושה: לדעתו, יש להחמיר על הנשבע בהיכל עצמו ובמזבח, שהרי הם מקור הקדושה הן לזהב והן לקרבן והם מייצגים את השבועה בשם ה' עצמו. לעומת זאת, הפרושים מקלים על עצמם בכך שהם מתעלמים מעליונותם של הדברים הקדושים באמת ההיכל והמזבח, ומבכרים על פניהם את מה שאדם מביא, כמו הזהב והקרבן, והמקדש מקדש. כדרכו, ישו ממשיך בפסוקים הבאים וקושר גישה זו לאתיקה של הפרושים, המעדיפים את מה שהוא חשוב פחות וזונחים את המצוות החשובות באמת בעיניו – המשפט, החסד והאמונה.

מיד בסמוך, מציג ישו תלונה הלכתית שנייה (פסוקים 26-25): "ווי לכם סופרים ופרושים צבועים, שאתם מטהרים את אחורי הכוס והכלי ותוכם מלא חמס ותאווה. פרוש עיוור, טהר תחילה את תוך הכלי, שיהיה טהור גם מאחוריו". מאחורי הנימה המוסרית האופיינית לישו ניצבת מחלוקת הלכתית: לאחר העיסוק בהיררכית הקדושה, נוספת כאן ביקורת כנגד הכישלון הפרושי להבדיל בין הטמא ובין הטהור. לדעת הפרושים, משקים טמאים מטמאים רק חלקים חיצוניים של הכלי, ומספיק לטהר את אחורי הכלי בנפרד מתוכו (משנה, כלים פרק כה). בעקבות זאת, נוצר נוהג פרושי מקל לנגב משקים טמאים מגב הכלי כדי להרחיק את הטומאה מאזור האוכל. לעומת ההלכה הפרושית המקלה, הולך ישו בעקבות ההלכה הכוהנית (תוספתא כלים בבא בתרא ג, ב) וקובע כי רק טיהור הכלי מתוכו במקווה, מטהר גם את חלקו החיצוני, ולפיכך אין טעם לטהר רק את אחוריו באמצעות ניגוב הטומאה. לשיטתו, כל טומאה – גם זו שבאחורי הכלי – מטמאת את כולו. גם במקרה זה העמדה ההלכתית של הפרושים, המסתפקים בטיהור אחורי הכלי, משקפת בעיני ישו את אופיים הצבוע של הפרושים: גם הם עצמם נראים יפה מבחוץ, אך הם מלאי טומאה ורשעה.

נטייתם של הפרושים לערער על עליונות הקודש ובד-בבד לבטל את ההרחקה הנדרשת בין הטהור לטמא מתגלית בהקשרים שונים. מה עומד ביסוד נטיות אלו? האם יש קשר ביניהן? שני העניינים הרי כרוכים זה בזה, ובתורה עצמה כבר מודגש כי מעלת הקודש על פני מרחב החולין המצוי מחוץ לו מגולמת בעצם ההפרדה המוחלטת בין טמא לטהור הקיימת בתחומו. האם הפרושים מציעים אלטרנטיבה לתמונת עולם זו?

[ג]

הפרושים עצמם לא השאירו לנו כתבים המציגים ומנמקים את תורתם. רק בספרות התנאית שנוצרה לאחר החורבן ניתן להם פתחון פה. ואכן, מעין כתב הגנה מצוי בסדרת משניות בסוף מסכת ידיים (ד, ו-ח), הפורסת סדרה של ארבע תלונות כנגד הפרושים, הן מצד הצדוקים, הן מצד מין גלילי. המשנה מתמודדת עם טענות אלו, אלא שכדרכה של המשנה, הגישה הרעיונית אינה חשופה ואנו נדרשים לחלץ אותה מן המעטפת של הרטוריקה ההלכתית. כאן נוכל להעלות כמה כיווני מחשבה העולים מתוך ההתגוננות הפרושית אל מול שתי הטענות הראשונות, שבהן נכרכות יחד מערכת הקדושה ומערכת והטהרה.[1]

"אומרין צדוקין: קובלין אנו עליכם פרושין, שאתם אומרין כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי המירס (=הומרוס) אינן מטמאין את הידים. אמר רבן יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושין אלא זו בלבד, והרי הן [הפרושים] אומרין עצמות חמור טהורין ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים. אמרו לו: לפי חיבתן היא טומאתן, שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להן: אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתן, וספרי המירס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים".

שוב מתגלים הפרושים בקלונם, בעודם הופכים את המדרג הראוי בין קודש לחול. כיצד ייתכן שדווקא הדבר הקדוש מטמא ולעומת זאת ספרי הומרוס, שאפילו ריח קדושה אין בהם והתכנים שבהם ראויים לכל גינוי – אינם מטמאים? על יסוד ההנחה הטבועה בתמונת העולם הדתית, כי תחום הקודש מרוחק משפלות הטומאה יותר מתחום החולין, ייחוס טומאה לכתבי הקודש מעמיד אותם בדרגה נחותה ביותר, מתחת לספרות החול.. בעיה מקבילה מציג רבן יוחנן בן זכאי כלפי ההלכה הפרושית בעניין טומאת עצמות: עצמות אדם, ובכלל זה עצמות הכוהן הגדול, טמאות כמובן מדין תורה (במדבר יט, טז), אך היקפה של טומאת הנבלה אינו מפורש במקרא. בניגוד להלכה הצדוקית והכיתתית, צמצמו הפרושים את טומאת הנבלה לבשר בלבד, בעוד העור והעצמות טהורים (חולין ט, א). להלכה זו יש השלכות פרקטיות משמעותיות, אך שוב נוצר פרדוקס: עצמות האדם מפיצות טומאה, אך אף-על-פי שהבהמה קדושה פחות מן האדם – עצמותיה טהורות ואינן מפיצות טומאה. שתי ההלכות גם יחד מערערות על ההיררכיה המובנית בין תחומי הקודש והחול כיוון שחפצי החול זוכים בהן למעמד הלכתי גבוה יותר מאלו של הקודש.

מה שנראה כפרדוקסלי בעיני הצדוקים, זוכה להסבר בסוף המשנה, השבה ומעמידה את כתבי הקודש מעל כתבי הומרוס ואת עצמות האדם מעל עצמות החמור. אולם בדרכה היא משלמת את המחיר הכבד של ערעור הניגוד המושרש בין הטהור הרצוי לטמא הדחוי ופירוק הסטרוקטורה הדתית המושתתת על ניגוד זה: מן העובדה שלפי התורה עצמות אדם טמאות, אין להסיק כי כל מה שקדושתו נמוכה יותר, יהיה טמא על אחת כמה וכמה; כמו כן, אין להסיק מטהרת עצמות החמור כי בהמה זו נעלה על הכוהן הגדול. רבן יוחנן בן זכאי מציע כי דווקא ערכם של האנשים הוא שהניע את התורה לגזור על עצמותיהם טומאה כדי להציל את עצמות האדם משימוש פוגעני. מנקודת מבט זו, מצב הטומאה אינו כרוך מיניה וביה בריחוק מן הקדושה, ולכן אין מניעה מלייחס טומאה לכתבי הקודש דווקא ולא לכתבי הומרוס. המשנה אמנם אינה מסבירה מדוע יוחסה טומאה לכתבי הקודש מלכתחילה, אך לא בכך עניינה; תכליתה המשנה היא ליישב את ההלכות הפרושיות עם המדרג הראוי בין הקודש והחול בהתאם לכלל "לפי חיבתן היא טומאתן".

נמצא הפתרון, אך כמובן שאיננו חשים בנוח איתו. הרי כלל זה משקף גישה המערערת על יסודות המערכת המוכרת כבר מן המקרא, זו הממוקדת בשימורו של הקדוש באמצעות הרחקתו ממאורעות החיים המתכלים והמאוסים. האל, בקדושתו, היבדלותו ושונותו, אינו נגוע בתכונות אלו, ולפיכך כל מה שמזוהה איתו אינו יכול לשכון בצִלם של תהליכים שפלים אלו. כיצד מעיזים אפוא הפרושים להפוך את הקערה על פיה ולקבוע שדווקא הדבר הטמא הוא החביב, ובכלל זה גם התורה עצמה? ייתכן שהמחלוקת השנייה, העוסקת בטיבה של ההפרדה בין טמא לטהור, משלימה את התמונה.

"אומרין צדוקין: קובלין אנו עליכם פרושין, שאתם מטהרין את הנִצוק. אומרים פרושין: קובלין אנו עליכם צדוקין, שאתם מטהרין את אמת המים הבאה בין הקברות". לפי דעת הפרושים, משקה הנע כלפי מטה – בין שמדובר במדרון, בין שמדובר בהרקה של נוזלים מכלי עליון לתחתון – המשקה והכלי הנמצאים למעלה אינם נטמאים מן הטומאה המצויה למטה (טהרות ח, ט; מכשירין ה, ח). גישה הלכתית זו פותרת את החשש המעשי מכך שטומאה הנמצאת בקצה התחתון (למשל במקרה של צנרת המוליכה מים) תטמא את כל המים במערכת. לדעת הצדוקים, עצם נוכחות הטומאה מטמאת את כל המערכת. כך אנו מוצאים באגרת 'מקצת מעשי התורה' הכיתתית, הקרובה בדרכה להלכה הצדוקית: "ואף המוצקות אינם מבדילות בין הטמא לטהור כי לחת המוצקות והמקבל מהמה כהם לחה אחת הם" (ב, 58-55). לפי דברי האגרת, כל הנוזל הנשפך מלמעלה למטה (ומכונה כאן 'מוצקות') מחובר לטומאה המצויה למטה. אם כן, כל המערכת נתפסת כיחידה אחת שאין להבדיל בין חלקיה – ולפיכך כולה טמאה.

ברקע הניסוח של העמדה הצדוקית מהדהדת בבירור לשון המקרא: "להבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י, י). ההבדלה מתממשת באמצעות הרחקה מוחלטת בין הקודש לחול, בין הטמא לטהור, ואי-הקפדה על הפרדה זו גוררת פגיעה הכרחית בטהור. במקרה של 'מוצקות', הנוזל קושר בין הטהור ובין הטמא, לפיכך "המוצקות אינן מבדילות". על יסוד תפיסה זו, מופיעה במשנה שלפנינו טענה נגד הפרושים, המטהרים את הנצוק ופוסקים כי המערכת טהורה אף-על-פי שקיימת נוכחות מאיימת של טומאה בתוכה, ובעשותם כן ממוטטים את התכונות הבסיסיות ביותר של ההקפדה על טהרה – ההרחקה והניתוק.

במפתיע, המשנה כאן כלל אינה מנסה להצדיק את העמדה הפרושית באופן פרדוקסלי, היא מקשה עוד יותר על הניסיון לבודד את הטהרה . בתשובתם לצדוקים, הפרושים מביאים דוגמה של אמת המים הבאה מבין הקברות, אשר בנוגע אליה הדין המוסכם על כולם – כולל הצדוקים – הוא כי היא אינה נטמאת אף אם עברה דרך הקברות. בדוגמה זו מראה המשנה לצדוקים מקרה שבו הם עצמם אינם מיישמים את עקרונותיהם החמורים, כאשר אמת המים עוברת בין הקברים וישנה אפשרות שגופים טמאים נגעו במים ישירות.התפיסה הצדוקית, הרואה בכל מערכת המים יחידה אחת המוגדרת על-פי הטמא שבו, הייתה אמורה להסיק שגם אמת המים טמאה – והנה מסתבר שגם הצדוקים התעלמו מנוכחות המים הטמאים באותה האמה.

אמת המים, אשר הטומאה מצויה בראשיתה והיא יכולה לזרום לכל עבר, חמורה ודאי מן הניצוק. אולם, הצדוקים נכשלים במצב זה עצמו ומתעלמים מנוכחותם של מים טמאים, ככל הנראה כדי לקיים את דין התורה הקובע כי מערכת מים הקשורה לקרקע אינה נטמאת. מנגד, העמדה הפרושית היא אמנם עקבית, אך נדרשת לשלם מחיר כבד נוסף: ויתור על הטהרה השלמה המתקיימת רק כאשר ישנו ניתוק מוחלט ממגע עם הטומאה.

[ד]

בשתי המחלוקות מציגה המשנה את נימוקי הפרושים וחושפת את שיקוליהם ואת המחירים שהם מוכנים לשלם בשביל לשמר את שיטתם. בד בבד, דומה כי צירוף שתי המחלוקות חושף את תמונת העולם שבתוכה הם פועלים ואת האלטרנטיבה שהם מציעים לסטרוקטורה הכוהנית.

הצדוקים שבמשנה מקפידים להעצים את מעמדו של הקדוש ולהבדיל את הטהור מסביבתו באופן מוחלט. כך, אפשר לראות את יישומה של העדפת הקודש על פני החול במגמה לייחס לחפצי הקודש מעמד שהוא מובחן מכל בחינה. לפיכך, לא ייתכן שהדבר הקדוש יתאפיין בטומאה המפחיתה ממעמדו. הדרישה להבדיל את הטמא מן הטהור מובילה בהכרח להרחקה פיזית בין השניים: הערבוב פוגע בטהור, ובהתאם לכך מקפידים הצדוקים על הפרדה מלאה בין המרחב שבו מצוי הטמא וזה של הטהור; הכוהן והמקדש מהווים סמל קולע לתפיסה זו: קדושת הכוהן מבדילה אותו משאר האנשים מכל בחינה ובאופן מהותי והמרחב המקדשי מקיים את הטהרה בטהרתה הרחק מפגעי הטומאה שבחוץ.

כנגד תמונת העולם הצדוקית, מציגה המשנה מיפוי אלטרנטיבי של הטהרה והקדושה על-פי דרכם של הפרושים. מעבר לשיקול הפרגמטי הגורס כי יש להקל, שיקול העומד ברקע רבות מן הפסיקות הפרושיות, מתגלה כאן דחייה עקרונית של השפה הדתית הטהרנית: הפרושים מערערים על תמונת העולם המובנית, הסדורה והנקייה המאורגנת סביב לקודש. בתמונת העולם הפרושית הטמא והטהור מעורבבים ללא כל אפשרות לתיחום ביניהם, ולפיכך הם נאלצים לקיים טהרה גם במקום שבו ישנו מגע קרוב לטמא. אליבא דשיטתם, אם מערכת המים תוגדר כיחידה אחת טמאה, אין מקום לטהרה כלל מחוץ לגבולות המוגנים של המקדש. מעתה, הטהור אינו מוגדר באמצעות הבדלה – שכלל אינה ניתנת למימוש! – אלא מוגדר ככזה חרף המגע הבלתי נמנע.

והנה, תמונת העולם הפרושית, הדוחה את האפשרות לבודד את הטהרה מסביבתה, מובילה בהכרח להתייחסות מחודשת למעמדו הנבדל של הקודש. בניגוד לתפיסה הצדוקית, המשמרת את מעלת הקודש על פני חיי החול השפלים בהרחקתו מכל מגע עם טומאה, הפרושים מבססים ומבצרים את מעמדו של מה שחביב, נעלה ונחשב לקדוש באמצעות אפיונו כטמא. למעשה, היחס בין הטומאה לקדושה מתהפך בשתי תמונות העולם המנוגדות: רק במסגרת העמדה הפרושית המשפט: "לפי חיבתן היא טומאתן" אינו נחשב לפרדוקס. אם מוותרים על ההפרדה בין טמא לטהור – שניהם תוצרים טבעיים של החיים – ההיררכיה אינה יכולה להוסיף להיות מובנית אל תוך המציאות. במצב זה, הקדושה אינה יכולה להתייחד אלא באמצעות הרחקתה מכל שימוש וניצול אנושיים. מנקודת מבטו של האדם, ריחוק זה מושג דווקא במה שמרתיע ומאיים עליו ביותר – הטומאה עצמה. אם הטומאה שהאדם משתדל להתרחק ממנה אינה גרועה במהותה, היא יכולה להפוך לתכונתו של הנעלה מכול.

[ה]

ניתן גם לצעוד צעד אחד נוסף, המחזיר אותנו גם לפולמוסים האחרים נגד הפרושים שראינו בתחילת הדברים. מושגי טומאה וטהרה, קודש וחול, שהבדילו בין אנשים, חפצים ומקומות, היו גורמים רבי-עצמה בקביעת דפוסי החיים ובעיצוב תמונת העולם של יהודי הבית השני. ספרות התקופה מלמדת כי ההבדלה בין ישראל ובין הנכרים ויחסי הכוח בין קבוצות שונות בתוך עם ישראל – כוהנים, פרושים ועם הארץ – התבססו על מושגים אלו. גם ההבדלה בין אזורים שונים – ובמוקד אזורים אלו, המקדש עצמו – התבססה על דרגות של קדושה וטהרה. תחומים שלמים שאין להם יסוד במורשת המקראית סומנו באמצעות קווי מתאר אלה. כוחה של שפה זו, שפרצה בתקופת בית שני, טמון בסטרוקטורה המחשבתית העצמתית שהיא מבוססת עליה: היא מספקת אמצעי היכול לשמש בכל תחום ובכל קנה מידה ומאפשר הבדלה והבחנה מוחלטות, המעוגנות אונטולוגית אל תוך מבנה המציאות וגלויות לחלוטין; מסיבות אלו אפשר להפעיל הבחנות אלה במגוון הולך וגדל של הקשרים.

לעומת זאת, כוחו של השיח על טהרה וקדושה נחלש משמעותית בעמדת הפרושים. אף-על-פי שמדבריהם אפשר לשרטט תמונת עולם קוהרנטית שבה מוגדרים היחסים בין טהור לטמא ובין קודש לחול, נמנעת האפשרות להשתמש בהבדלות הללו ככלי לקביעת היררכיה. הפרושים, בהציעם יחס מורכב בין המושגים הללו, מנטרלים מהם את המטען שמכוחו הם כוננו סטרוקטורה חובקת כול: כך, לדוגמה, להכנת אפר הפרה האדומה, המאפשר את קיומה של טהרת הקודש, הם מסתפקים ברמת טהרה נמוכה, שהייתה שייכת עד כה לענייני החולין בלבד, וכמו כן, הם קובעים כי כתבי הקודש מטמאים את הידיים דווקא בשל קדושתם. בעשותם כן, הם קובעים למעשה כי טהרה אינה קטגוריה רלוונטית לקביעת ערכם של כתבי הקודש וקדושתם ומפקיעים את תוקפה של ההקבלה הטהרנית רבת-העצמה אך המסוכנת בין הצמדים הניגודיים: קודש-חול, טהור-טמא.