קווים לדמותה של הנהגה אידיאלית
חנה ספראי
סדרת משלים בספרות חכמים מציירת פרופיל של המנהיגות המושלמת, זו של מלך מלכי המלכים, ובתוך כך מותחת ביקורת על ההתנהלות הנהוגה בעולמנו. הפסיפס המצטייר מעורר כמיהה למנהיגות נשית. המאמר נכתב כהרהורים ביום הבחירות תשס"ו[1].
בספרות חכמים המדרשית קיים קורפוס ענק של משלים. תפקידה ותפקודה של סוגה ספרותית זו בשיח המדרשי שנויים במחלוקת, ואין בכוונתנו לעסוק במלוא הסוגיה. במאמר קצר זה נבחרה זווית קריאה אחת בלבד: המשל כדרך ביטוי ספרותית לביקורת נוקבת בעולמם של חכמים. מבין משלי החכמים ניתן לרכז מספר ניכר של משלים העוסקים בשאלה מה בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים. לקט התמונות השונות שמעלים חכמים יוצר פסיפס מרתק של אמירות ביקורתיות על תפקודה המקובל של הנהגה אנושית לעומת חזון ההנהגה המקביל כפי שהוא מתואר בדמותו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. כפי שיתברר, אין התמונה האנושית בבחינת חלום באספמיה אלא ביקורת על התנהלות שגויה לעומת התנהלות נכונה. זהו שיח על המתח בין המצוי ובין הרצוי, שתפקידו לשנות את ההתייחסות ואת אורחות החיים. כבר בראשית דבריי הייתי רוצה לטעון שהתמונה הנוצרת מן הפסיפס של המשלים משקפת דרך התנהלות שונה מאוד מן הדרך המקובלת בעולם ההנהגה המקובל. דומה שנוצרת תמונה חדשה התואמת במידה רבה ביקורות של קבוצות מיעוט, כמו גם ביקורת פמיניסטית, על בעלי עמדות הכוח בעולמנו. יתרה מזאת, קריאה ביקורתית של ספרות חכמים מאפשרת לא אחת לראות בהלכות נשים ובסיפורי נשים מהלך ביקורתי פנימי של חכמים על המעשה והשיח המקובל בעולמם. מאמר זה, אם כן, מצטרף בדרכו המיוחדת למהלך גדול יותר של עיון ביקורתי בשיח המסורתי היהודי, תוך ניצול הביקורת הפנימית המצויה בו עצמו.
א. דמות בולטת
"משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה ועליו צפירה מקיפתו וגבורים מימינו ומשמאלו וחיילות מלפניו ומלאחריו והיו הכל שואלין אי זהו המלך מפני שהוא בשר ודם כמותם אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול אי זהו המלך אלא כיון שראוהו הכירוהו פתחו כולן פיהן ואמרו 'זה אלי ואנוהו'"(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דשירה פרשה ג) "'ואתא מרבבות קדש', מלך בשר ודם יושב בתוך פלטיא שלו יש בה בני אדם נאים ממנו בני אדם משובחים ממנו בני אדם גבורים ממנו אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ואתא מרבבות קדש אות הוא בתוך רבבות קודש וכשנגלה על הים מיד הכירוהו שנאמר +שמות טו ב+ זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" (ספרי דברים, פיסקא שמג). המנהיג חייב להיות דמות בולטת ומרשימה. אלא שעל פי רוב אין הוא אלא בבואה של פרסומאים ויועצי התנהלות, וכשלעצמו אין הוא אלא אדם קטן וחסר ממשות. החלום והחזון שייכים לענקי הרוח, לאנשים שאינם נבלעים ונעלמים בקהל, שעוצמתם ניכרת וקיימת. דמות הבולטת קבל עם ועדה.
ב. המגן האולטימטיבי
"מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: +תהלים קכא+ ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (בבלי, עבודה זרה יא ע"א). דברים אלה הם הפך המקובל בתפיסת הביטחון ובחובת הביטחון. הצורך המבוהל של מנהיגות לשמר עצמה ולגונן על כוחה ומעמדה נידון ברותחין. תפיסת המנהיגות המושלמת טוענת למהלך הפוך. ההגנה היא חלק מן החובה של המלך המנהיג. תפקידה של מנהיגות איננו שמירה על המלך או על המנהיג אלא קידום הציבור והגנתו. מלך הירא מעבדיו ומנהיג החרד לשלומו מחטיאים את מטרתם. ובלשון אחרת, מנהיג חייב להיות בטוח בקרב נתיניו ואנשי שלומו; אין הוא רשאי לפתח לו מקורבים המגנים על מעמדו. סדר היום שלו משועבד לטובת הנתונים לפקודתו. ברוח זו הוא גם מסוגל לחלוק עם נתיניו. ג. חלוקת הכבוד "מי הוא זה מלך הכבוד. למה קורא להקב"ה מלך הכבוד? שהוא חולק כבוד ליריאיו. כיצד? מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו, והקב"ה הושיב לשלמה על כסאו, שנאמר: וישב שלמה על כסא ה' למלך (דה"א =דברי הימים א'= כט), והרכיב לאליהו על סוסו. ומהו סוסו של הקב"ה – סופה וסערה, שנאמר: ה' בסופה ושערה דרכו (נחמיה א), וכתיב באליהו: ויעל אליהו בסערה השמים (מל"ב =מלכים ב'= ב). מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, והקב"ה מסר שרביטו למשה, שנאמר: ויקח משה את מטה האלהים בידו (/שמות/ ד'). מלך בשר ודם אין לובשין עטרה שלו והקב"ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח. ומה היא עטרה של הקב"ה – כתם פז, שנאמר: ראשו כתם פז (שה"ש =שיר השירים= ה), וכתיב: תשית לראשו עטרת פז (תהלים כא). מלך בשר ודם אין לובשין לבושו, וישראל לובשין לבושו של הקב"ה. ומהו לבושו – עוז, שנאמר: לבש ה' עז התאזר (שם /תהלים/ צג), ונתנו לישראל, שנאמר: ה' עז לעמו יתן (שם /תהלים/ כט). מלך בשר ודם אין נקראין בשמו – קיסר, אגוסתא – ואם נקרא בשמו ממיתין אותו, והקב"ה קרא למשה בשמו, שנאמר: ראה נתתיך אלהים לפרעה" (שמות רבה פרשה ח, א). כבוד הוא משאב כוח שציבור נוטה להעניק למנהיגיו. באורח פרדוכסאלי הדרשן רואה לפניו מנהיג החולק בסממני הכבוד שבידיו. סוסו, כיסאו, שרביטו, עטרתו, לבושו ואפילו שמו הופכים לנחלת הכלל. זו טענת דמוקרטיה בסיסית. כל הסממנים ניתנים להעברה, ואינם נחלה של מנהיג בלבד. אין ספק שיש במדרש ביקורת ישירה על השלטון הרומי, הקיסר או האוגוסטוס. אך מעבר למאבק בשלטון הזר ניתן לראות בו ביקורת פנימית. שלטון אינו משמש את כבודו של מלך, אלא הוא עוצמה על מנת לחלקה עם כל מי שמסוגל לשאת בעולה של מנהיגות. זו תביעה להעצמה של הציבור למדרגת השליט במקום תביעה למשמעת וכבוד מן הציבור אל מנהיגו. מנהיג שאינו רודף אחרי כבודו מתפנה לעסוק ביתר שאת בחובות המוטלות עליו מכוח מעמדו – ארגון דרכי שלטון, קביעת סדרי עדיפויות ודאגה לציבור הנתון למרותו. פסיפס התמונות העולה במסגרת זו שונה מאד מן השכיח בסדרי שלטון מקובלים.
ד. ממסד וסדר
"אשר מי אל בשמים ובארץ – שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם אפרכוס יושב על אפרכיא שלו מתירא הוא מן סנקתידרוס שלו שלא יחזירנו אתה שאין לך סנקתידרוס מפני מה אין אתה מוחל לי? מלך בשר ודם יושב על בימה שלו מתירא הוא מפני דיתוכוס שלו שלא יחזירנו אתה שאין לך דיתוכוס מפני מה אין אתה מוחל לי?" (ספרי דברים פיסקא כז). בשלטון הבנוי על סדרים ועל מצבת פקידותית סמכותית קיימת שרשרת פיקוד מחייבת, וזו כופה עצמה על שיקול הדעת האישי אפילו של המנהיג העליון. מערכת היררכית פוגעת לא אחת באזרח וידה אינה משגת לשנות ולתקן את המעוות. המערכת עסוקה במשפט ושוכחת לעתים מזומנות את הצדק. המנהיג המושלם חופשי דיו לחרוג מסדרי שלטון. הוא מסוגל לעשות צדק ויושר הגם שאינם חלק מן הממסד המקובל. הוא לא פופולרי אך אינו חושש למעמדו.
ה. תפקוד מורכב
תמונות רבות מופיעות במדרש מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דשירה פרשה ד כמשלים לפסוק משירת הים 'ה' איש מלחמה ה' שמו' (שמות טו, ג). מנהיג אולטמטיבי איננו פועל במישור אחד בלבד. אין הוא חייב להתמקד אלא הוא מסוגל לפעול בתחומים שונים ובאופנים שונים בעת ובעונה אחת. "ױש גבור במדינה שמשקנאה וגבורה לובשתו אפילו אביו ואפילו אמו ואפילו קרובו הכל מכה בחמה והולך לו אבל הקב"ה אינו כן אלא ה' איש מלחמה ה' שמו. ה' איש מלחמה שהוא נלחם במצרים, ה' שמו שהוא מרחם על בריותיו שנ' ה' ה' אל רחום וחנון וגו' (שמות לד ו)" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס' דשירה פרשה ד). מנהיג מושלם חייב להתפנות לסערה הגדולה כמו גם לפכים הקטנים. הוא מסוגל לעסוק במינון הנכון ובאופן ההולם בכל בעיה, אישית כציבורית, ולהפנות אליה את המשאבים הנכונים. "יש גבור במדינה בשעה שהחצי יוצא מידו עוד לא יכול להחזירו אליו אבל הקב"ה אינו כן אלא כשאין ישראל עושין רצונו כביכול גזרה יוצאה מלפניו שנ' אם שנותי ברק חרבי וגו' (דברים לב מא) עשו תשובה מיד הוא מחזירה שנ' ותאחז במשפט ידי, או שומע אני שהוא מחזירה ריקם ת"ל אשיב נקם לצרי, {ועל מי הוא מחזירה על אומות העולם שנ' ולמשנאי אשלם}" מנהיג מושלם מסוגל לוותר על תוכניתו בנסיבות משתנות. הוא ממוקד בעניין ולא בהישגים, ולפיכך נכון לשנות את דעתו ולוותר על עמדתו מתוך התחשבות בנעשה סביבו. זו מהותה של חזרה בתשובה במונחים מדיניים, אך זו גם ביקורת על הקיבעון המיוחס למנהיגות מקובלת. כמה שונה עמדה זו מן התביעה המקודשת של סמכות דתית. ודווקא עמדה מפתיעה זו מיוחסת לקדוש ברוך הוא בעצמו. "מלך בשר ודם יוצא למלחמה ומדינות קרבות באות אצלו ושואלות צרכיהן מלפניו והן אומ' להן זעוף הוא למלחמה הוא יוצא לכשינצח במלחמה וישוב באין אתם ושואלין צרכיכם מלפניו אבל הקב"ה אינו כן אלא ה' איש מלחמה שהוא נלחם במצרים ה' שמו שהוא שומע צעקת כל באי העולם שנ' שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו (תהלים סה ג) בשונה מן התמונה הקודמת, יכולתו של המנהיג המושלם להתאים עצמו למצב חדש נסבה כאן לא על צרכי הקרובים לו, משפחתו ונתיניו אלא דווקא על אויביו. הוא מסוגל לראות את הצד האנושי גם בסערת הקרב. זה המנהיג המקבל מחד את אמנות המלחמה, אך מכיר סבל אנושי ואת צרכי אויביו כמו את צרכיו שלו. הוא אינו נופל בפח של שיח המלחמה ולעולם נותר רגיש גם ליום שלאחר מכן. לפגיעה מעבר לחומה. "מלך בשר ודם עומד במלחמה אינו יכול לזון ולא לספק אכסניות לכל חיילותיו והקב"ה אינו כן אלא ה' איש מלחמה שהוא נלחם במצרים ה' שמו שהוא זן ומפרנס לכל באי העולם שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים וגו' נותן לחם לכל בשר (שם /תהלים/ קלו יג – כה)" לא ניתן לעסוק במנהיגות ובשלטון מבלי לעסוק בשאלת המשאבים. ואכן תו הכּר למלך מלכי המלכים היא היכולת הבלתי מוגבלת לממן את מנהיגותו. בשלטון המושלם לא קיימת שאלת משאבים. סדרי העדיפות נקבעים, ולעולם קיימים גם כל המשאבים על מנת לממנם. אכן, חלומם של כל מקבלי החלטות. לכן חשוב לבדוק בקפדנות לא את היכולת אלא את קביעת סדרי העדיפויות הרצויים. יש בדברים אלו יותר מריח של שלטון אימפריאלי ללא מצרים. ניתן להבינם גם כאידיאל של ממלכה עולמית מוחלטת. ואכן כן, יש בפרשנות המגוונת התראה שלא להפוך את המשוואה למוחלטת. באידיאל של המנהיג המושלם טמונה גם סכנה גדולה להופכו לכוח ללא גבולות. אך דווקא כשהרשימה מופיעה בתכונותיה השונות, מאפשר מכלולה למזג ולמתן ולבנות מנהיג ריאלי.
ו. מלחמה ושלום – חלוקת משאבים אידיאלית
"היה ר' שמעון אומר גדול השלום שלא כמדת בשר ודם מדתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה מדת בשר ודם כשהוא הולך למלחמה הוא הולך באוכלוסין ובליגיונין וכשהוא הולך לשלום אינו הולך אלא יחידי ומדתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשהוא הולך לשלום הוא הולך בליגיונות ובאוכלוסין שנא' אלף אלפין ישמשוניה (דניאל ז י) ואומר עושה שלום במרומיו היש מספר לגדודיו (איוב כה ג) ואומר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש (תהלים סח יח) וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא יחידי שנא' פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם וגו' (ישעיה סג ג). וכן את מוצא כשפרע מדור המבול לא פרע ממנו אלא יחידי שנא' ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע (בראשית ו יז). וכן את מוצא כשפרע מדור הפלגה לא פרע ממנו אלא יחידי שנא' ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ (שם /בראשית/ יא ט). וכן את מוצא כשפרע מחמשת כרכי סדום לא פרע מהן אלא יחידי שנא' וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים (שם /בראשית/ יט כד). וכן את מוצא כשפרע מן המצריים לא פרע מהן אלא יחידי שנ' וה' הכה כל בכור (שמות יב כט). וכן את מוצא כשפרע מדור האמורי לא פרע מהן אלא יחידי שנ' הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות (יהושע י יא). וכן את מוצא כשפרע מסנחריב לא פרע ממנו אלא יחידי שנא' ויצא מלאך ה' אל מחנה אשור (ישעיה לז לו)" (ספרי זוטא, פיסקא ו,כו). הנטייה השלטונית היא לנפח את תקציב הביטחון ולהופכו למרכז העוצמה השלטונית. לעומת זאת, ההנהגה האלוהית מעדיפה את תקציב השלום. למלחמה מסתפק המלך האולטימטיבי בכוחו שלו והוא מגייס את אנשיו לפעולות חברה ולדאגה לאנשים. המשאבים והמאמצים מכוונים לצרכי בני אדם ולא לרכישת עוצמה ואמצעי שלטון מופשטים. במרכז שיקול הדעת של המנהיג המושלם עומדים החברתי ולאו דווקא המדיני, הרווחה ולא בהכרח הביטחון. שוב ושוב חוזרת התמונה של מנהיג הרואה לפניו כל אחד מבני עמו לעצמו ולא מתוך השתקפות של העוצמה הממלכתית. אפשר אפילו לומר להפך – העוצמה הופכת ממלכתית ביכולתה להיות ערה לכל פרט ממרכיביה. לא בחרדתה מן הסובבים אותה אלא בערנות לעולמה הפנימי שלה.
ז. החותם המלכותי /האישי
"ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד – כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון – ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" (בבלי, סנהדרין לז ע"א). מנהיגות בשר ודם מנסה לייצר ציבור אחיד, שלא יקשה עליה, לא ירבה בשאלות ויראה את ההנהגה במרכז. לעומת זא, המנהיגות האולטימטיבית היא מנהיגות מעצימה שפועלת למען היחידים ובשיתוף איתם. זו מנהיגות שאינה מנסה להשתיק אלא מקדמת בברכה מורכבות ושוני, מתמודדת עם המגוון הגדול מתוך ניסיון אמיתי להותיר לכל יחיד ויחיד את מלוא עולמו כצוותא שלמה. זו מנהיגות שאינה מקדמת את ערכיה שלה אלא קשובה לכל מערכת הקולות והצרכים. בסיומו של הפסיפס ובסיומו של יום בחירות, קשה שלא לקרוא את הדברים כתשדיר בחירות דמיוני. יתרה מזאת, הפסיפס כשלעצמו הוא יצירה דמיונית שמעולם לא עמדה כך לנגד עיניו של אף דרשן. להפך. הדרשן המצוי לא טען אלא מתוך זווית אחת ולשעתה. צירופן של כל האמרות יחד מחייב אבחנה כוללת שאיננה פירוש למימרות בבידודן, אלא מציגה השקפת עולם כללית וזהירה. כיחידה שלמה דומה שניתן לראות בדברים ביקורת פנימית על ההתנהלות המקובלת בעולמנו, מעין ניסיון לחלום על עולם שבו קוד ההתנהגות שונה לחלוטין, לא כוחני, לא מוחלט, בעל יכולת להשתנות ורגישות לשאלות מרובות בעת ובעונה אחת; עולם שבו היחיד וצרכיו חשובים, ללא הבדל דת, צבע, מין או לאום. או בלשון אחרת – קוד אתי שונה, שאינו מצוי אלא בחלומותינו ומיוחס על פי רוב לחלשים שבינותינו. לא מיצג של מצליחנות אלא מיצג של הערכה הדדית.
אני מכירה קוד כזה בשאיפות הנשגבות של הפמיניזם המדיני, בתקוות שטרם הוגשמו לשינוי מהפכני של המערכת המובילה. בשינוי המצופה יש לכל אחד, ללא הבדל מגדרי, קול ומעמד, ניתנת לגיטימיות בו לנטיות המקובלות כנשיות, והן מוכרות כקול חדש בחסות הקדוש ברוך הוא. בקוד זה הצטיינות איננה בהכרח התמקדות בדבר אחד בלבד, אלא ביכולת פריסה רחבה, ורגישות לקשיי האחר היא מעלה חשובה; ביטחונו של היחיד תופס בו מקום מרכזי. במקום שבו הוא שורר – כל אחד חש בעומק לבו 'בשבילי נברא העולם'.
