היכולת להבין מדוע נקלע המגזר הדתי־לאומי לצומת דרכים פוליטית טמונה בהבנת המתחים עליהם אנו מנסים לגשר בשנים האחרונות: ליברליות מול שמרנות, הדאגה לאחר מול ההתכנסות פנימה, והשאלה עד כמה מדינת הלכה נשארה רלוונטית עבור המגזר.
השאלה כיצד לחיות יחד עם מי ששונים מאיתנו באופן עמוק, היא אולי השאלה הפוליטית הבוערת ביותר בישראל של ראשית המאה העשרים ואחת, וגם האתגר העומד לפתחן של רבות מן הדמוקרטיות בנות זמננו. זו גם הבעיה של הציונות הדתית על "שבטיה" ודקדוקיה כשהמחלוקות הפנימיות עמוקות וכבר גלויות לעין.
אין חולק כי הציונות הדתית היא קבוצה בעלת חשיבות והשפעה בחברה הישראלית. החינוך המוצהר שלה לבניה הוא חינוך למעורבות חברתית ואחריות לאומית, ולא לחינם רבים מאנשי המגזר תופסים תפקידי מפתח בשירות הציבורי ובציבוריות הישראלית בכלל. אולם אנחנו גם קבוצה שנמצאת בצומת דרכים רעיונית ופוליטית וניתן אפילו לומר שמתקיימת בה "מלחמת" תרבות מכמה כיוונים.
הבחירות האחרונות, אלו שלפניהן, וכמו שמתברר ביתר חריפות גם אלה שעוד לפנינו, חשפו לעין כל את עוצמת הקרע הפנימי בתוך המגזר וגם את עוצמת המשבר. "אירועי" ליל הגשת הרשימות לכנסת ה-23 במפלגות הציונות הדתית היו ביטוי לאובדן מנהיגות, ובעיקר תחושה חמוצה של של אובדן דרך. כאשת חינוך ואדם מאמין ודתי יושרה ומחויבות הם ערכים חשובים בעיני לפחות כמו שחשובה ממשלת ימין, והדרך חשובה בעיני בדיוק כמו התוצאה. ערב זה, יותר משהוא תעודת עניות לציונות הדתית ולאלה הקוראים לעצמם מנהיגיה, בעיקר משקף את השבר הערכי העמוק בו מצויה הפוליטיקה של המגזר.
הבחירות האחרונות, אלו שלפניהן, וכמו שמתברר ביתר חריפות גם אלה שעוד לפנינו, חשפו לעין כל את עוצמת הקרע הפנימי בתוך המגזר וגם את עוצמת המשבר. "אירועי" ליל הגשת הרשימות לכנסת ה-23 במפלגות הציונות הדתית היו ביטוי לאובדן מנהיגות, ובעיקר תחושה חמוצה של של אובדן דרך
שבר ערכי ומתח אידיאולוגי
השבר והמתח בין עולם הערכים הליבראלי לבין זה השמרני הוא שבר עולמי, ומה שקורה בבית היהודי הוא "מקרה" פרטי לתהליכים אוניברסליים. המתח המרכזי שמפלג אותנו בימים אלה לגורמים, לא נמצא בשאלה מי יעמוד בראש רשימת הבית היהודי, אלא ביטוי למתח האידיאולוגי המצוי בציר שבין חיים דתיים על פי ההלכה בעולם ערכים הליבראלי, אל מול חיים דתיים הלכתיים מתוך עולם ערכים שמרני עד מתבדל. המחלוקת הפנימית היא בעיקרה ביחס לערכים ליבראליים, לרעיון השוויון (לאומי, מגדרי וכלכלי), ולאופן שבו תופסים בני הציונות הדתית את השאלה מהי מדינה יהודית ודמוקרטית. במילים אחרות – הקצנה דתית והסתגרות אל מול התמתנות ופתיחות.
למרות הגיוון הפנימי בתוך הציונות הדתית, הרי שעמדות המנהיגות הפוליטיות בבית היהודי נתפסו ברובם על ידי המחזיקים בעמדות חרד"ליות, בעוד שרבים מבני הציונות הדתית המקשיבים לקולות הבוקעים ממי שמתיימרים להנהיג אותם חשים שאין זה קולם ואין זו תורתם.
הציונות הדתית היא תנועה מפוארת שרצתה להביא את הבשורה של חיבור התורה וערכיה אל ליבם של החיים במדינה ישראל היהודית והדמוקרטית מתוך אחריות לחברה הישראלית כולה. בפועל העמדות המובילות היום את הנהגה הציבוריות הציונית דתית וההתנהלות שלה נמצאות בסתירה קיומית לאורח חייהם והתנהלותם של רוב בני ובנות הציונות הדתית, וגם באופן שמנוגד למחויבותם לחברה ולמדינה לאורך חייהם ומחשבתם.
הציונות הדתית היא תנועה מפוארת שרצתה להביא את הבשורה של חיבור התורה וערכיה אל ליבם של החיים במדינה ישראל היהודית והדמוקרטית מתוך אחריות לחברה הישראלית כולה. בפועל העמדות המובילות היום את הנהגה הציבוריות הציונית דתית וההתנהלות שלה נמצאות בסתירה קיומית לאורח חייהם והתנהלותם של רוב בני ובנות הציונות הדתית, וגם באופן שמנוגד למחויבותם לחברה ולמדינה לאורך חייהם ומחשבתם
אי לכך, הם חשים מנוכרים וסולדים מתהליכי ההקצנה ומההכרעות הערכיות של המנהיגות הנוכחית של מפלגת הבית שלהם, והסקרים האחרונים מעידים על כך יותר מאלף מילים.
מגע עם האחר
על סדר יומם של רבים מבני הבית הציוני־דתי עומדת היכרות ומחויבות, הבנה ואמפתיה לקהילות ומגזרים נוספים בחברה הישראלית. הציוני הדתי "החדש" מסוגל להבין ולחוש איך נראית המציאות הישראלית מנקודת מבטו של עולה מרוסיה שאינו יהודי על פי ההלכה; מנקודת המבט של יהודי מזרחי מסורתי החי בפריפריה; מנקודת המבט של ערבי החי בטייבה או של חרדי החי בביתר עילית; וגם לא מנקודת מבטו של יהודי קונסרבטיבי בניו ג'רזי.
הוא שואף לתת מענה למצוקות הייחודיות לכל מגזר גם במישור ההלכתי וגם במישור האנושי. לא רק שתפיסת עולמו לא נראית לו בסתירה לעמדתו הפוליטית הימנית־לאומית ולמחויבות לחיי תורה ומצוות, אלא שהוא הוא רואה בכך את הגשמתה בעת הזאת.
מחויבותו של בן המגזר הדתי־לאומי לכל תחומי החיים והאתגרים, באה מתוך עמדה מוסרית דתית, והיא ביטוי לאחריות ולמנהיגות בדיוק כפי שחונך. הוא מחפש פתרונות הלכתיים ורעיוניים לסוגיות ציבוריות שעומדות על סדר הים כמו גיור, מעמד אישי, נישואין וגירושים, ומענה לפערים הכלכליים והחברתיים, כמו דאגה לאופי של שמירת השבת בפרהסיה הציבורית.
הדתי הציוני החדש מרגיש מנוכר למי שלא רואה ומבין שאֵלֶּה שאלות שהן בנפשו כאדם דתי וירא שמים, כמו שהן בנפשה של החברה הישראלית.
פה מצוי קו השבר והמשבר של הפוליטיקה מבית.
למרות שלרבים מבני הציונות הדתית, ובעיקר אלו הפועלים בתוך הגופים הלא־מגזריים (צבא, חברה ותקשורת) יש מגע ישיר ולא מתווך עם ה"אחרים", המנהיגות הפוליטית מתנהלת מתוך חוסר מודעות, ממשיכה להפטיר כאשתקד ובעיקר עיוורת מרצון או בכורח, אל השינויים המשמעותיים שעברה הקהילה אותה היא מייצגת.
זה אולי כואב לחלקים בציונות הדתית, אבל חייבים להנכיח גם את העובדה שהמחויבות להנהגה רבנית שמכתיבה את ההכרעות הפוליטיות כבר לא מצויה אצל חלקים נרחבים מקהל היעד. בנוסף רבים מרגישים שישנה השחתה של אמצעים ומטרות, בוודאי בכל מה שנוגע לסוגיות הנוגעות בארץ ישראל, בהן נמצא פעמים רבות את הציבור הציוני־דתי מתקרנף ומתבלבל בהכשרת כל האמצעים כדי להגיע אל המטרה.
כשמתווספת לזה הדה־לגיטימציה הדתית והערכית שעושה הצד השמרני־חרדלי לכל מי שמצוי או נתפס בצד המתון יותר מבחינה אידיאולוגית ודתית, הרי שהיעלמותה של המפלגה הציונית־דתית, גם אם לא בבחירות הקרובות, נראית מוחשית מאד.
שינוי בתוך הבית
האם יש אפשרות לחולל שינוי עומק ולייצר נבחרים פוליטיים הפועלים מתוך הנחות יסוד חדשות? אני רוצה לקוות כי הדבר אפשרי, אבל לעת הזאת אני קוראת לפוליטקאים המובילים כעת את הציונות הדתית:
עורו משנתכם. חלק ניכר מקהל הבוחרים שלכם מצוי במחוזות חדשים ורחוקים תרבותית מן המצע הרעיוני והאידיאולוגי אותו אתם מובילים, ולכל אחד מהם אפשרות להצביע ימין ואפילו מרכז בדרכים נוספות. יש צורך דחוף לבנות בבית־פנימה משהו חדש ובעיקר להישאר בו מוסריים וערכיים.
מאחר שאני סבורה שלעולם הערכים של הציוניות הדתית ובעיקר להגותה והנחות היסוד שלה ביחס לשיבת ציון הניסית והחיים במדינה יהודית ודמוקרטית יש ערך חשוב ושליחותה הרעיונית לא תמה, הכרח הוא לעצב מחדש הנהגה שחייבת לעבור התבוננות ושינוי, ובעיקר שמסוגלת לנהל דיאלוג ועשייה משותפת עם נציגים של כל סוגי "הבתים היהודיים" הקיימים בתוכה ולסבול ולכבד את עולמם הרוחני והערכי.
עברנו מהפכות משמעותיות, ערכיות ותודעתיות באופן שאנו מטפלים למשל בנושא הטרדות ופגיעות מיניות במגזרנו. עכשיו הגיע הזמן לעשות מהפכות כאלה בנושאים נוספים העומדים על סדר היום.
כל העולם מצוי היום בתהליך של מעבר מפוליטיקה של אידיאולוגיות לפוליטיקה של יחסים, וגם אנו צריכים לעבור שינוי עומק בתודעה וברצון להיות דיאלוגים. האם זה אפשרי כאשר האמת מצויה רק אצל צד אחד? או אצל מי שרוח ה' שורה עליו ועל רבותיו והיא שמנחה את כל עשייתו? התיתכן במקום זה פשרה?
נראה לי שקשה לרבים להפנים שסמכויות ההלכתיות לא יכולות לעגן בהלכה כל תהליך או אתגר שמדינה וחיים אזרחיים מעמידים בפני ציבור. כן, בהחלט יש מקום ומשמעות לסמכויות רוחניות. אולם כאשר אלה הפכו את תורתם למבנה פוליטי־כוחני עם הלימה בפרקטיקה, אין לצערי מקום לשום קול נוסף.
אכן אנחנו בפרדוקס, אבל רק מן הפרדוקס יוולדו הדברים החדשים. אם נוכל לייצר מערכת שבה יש הכלה כבוד ודיאלקטיקה נוכל לצלוח את האתגרים הגדולים שמעמידה בפנינו המדינה היהודית־דמוקרטית והחברה הישראלית.
אמנם הציונות הדתית היא אליטה שמרנית, וכמו כל אליטה היא מרגישה מאוימת, אבל היא חייבת לעבור את המשוכה ולעבור לחשוב ולפעול מתוך "ברית של אחריות". הפוליטיקה שלנו צריכה להיות לא רק פוליטיקה של אידיאולוגיות כי אם גם פוליטיקה של אחריות ושל יחסים. ואנחנו כציבור צריכים לעבור שינוי תרבותי ותודעתי בהקשר זה מבלי לחשוש לעולמנו הדתי וההלכתי.
כאשר כיסאותיהם של מנהיגי המדינה הם כיסא ה’ בעולם, אף שלא תמיד מי שיושבים עליהם חיים או פועלים מתוך התודעה הזו, כאשר אנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה הם עצמם חושבים ומה משמעותה הרוחנית של מעשיהם אנחנו בעצם כלל לא רואים אותם אלא את הפונקציות התיאולוגיות שהם ממלאים בעולם לשיטתנו.
גם הציבור הציוני־דתי וגם החברה הישראלית עברה שינויים דרמטיים הסטאטוס־קוו בין דתיים לחילוניים התפרק כמעט לחלוטין כמעט בכל תחום, ואם לא נראה את כלל אזרחי ישראל מן המקום הריאלי־פונקציונלי, ואת עולמם וזהותם הבאה לידי ביטוי בחיים אותם הם חיים וברצונות ובשאיפות שלהם כאזרחים במדינה, אנחנו נעלם כמפלגה מן המפה.
חובתנו לקדם תודעת שותפות עם כלל חלקי החברה הישראלית והעם היהודי, במקום לטפח מגמות של הקצנה והסתגרות. יש רק עם ישראל אחד, ומדינת ישראל אחת, יהודית ודמוקרטית. עלינו להפסיק להיות בעמדת מאבק על דמותה של החברה הישראלית אותה צריך להכריע ולנצח, אלא לכונן שותפות מתוך הבנה שהחיים במדינת ישראל מזמנים אתגר היסטורי ייחודי, של חיים לצד ועם קבוצות וקהילות נוספות שאינן עומדות להיעלם או להשתנות.
ראשית צמיחת גאולתנו
הערך היסודי והמרכזי של החינוך הציוני־דתי לדורותיו היה לחיות לאורה של אידיאולוגיה להיות מוסרי, מסור ולהתמסר, לתת, להקריב ולהשקיע בכל מקום ובכל תחום. הציוני הדתי, מחויב לשלומה ולבניינה של מדינת ישראל ראה ורואה בה את צמיחת גאולתנו. זהו סיפור המסגרת שהתוותה הציונות הדתית, ובעיני הוא תקף ושריר גם היום בעידן הפוסט־מודרני, המציב לפנינו משימות חדשות ומאתגרות כחלק מן החברה הישראלית כולה.
התיקון של הפוליטיקה הציונית־דתית מתחיל בראש ובראשונה בצורך וההכרח להתבגר ולשנות את נקודת מבט. לא עוד התנהלות של מיעוט מגזרי המתאמץ לשמר את זהותו אל מול רוב בעל תרבות אחרת, אלא מעבר לתודעה של "מבוגר אחראי" השואל את עצמו על העתיד המשותף של החברה הישראלית ושל העם היהודי. התבגרות שתביא להכרה בכך שהאמת היא גדולה ועשירה, ושיש מקום ואף הכרח להתבונן ולפעול במציאות מתוך מגוון הדעות המצויות במשפחת הבית הציוני-דתי ומתוך דיאלוג עם החברה הישראלית כולה.
