קץ לקטר עת להסתער
בעקבות הדיון בגיליון 46 של "דעות" ("ציונות דתית אחת?", מרץ 2010)
יוחנן בן יעקב
יוחנן בן יעקב הוא חבר קיבוץ כפר עציון.
בעבר שימש כמזכ"ל בני עקיבא ויו"ר מועצת תנועות הנוער בישראל.
המציאות הקשה אליה נקלעה הציונות הדתית צריכה להביא אותנו לכלל מעשה; במקום להתלונן על הדרת קולנו יש להתחיל לפעול לשיפור המצב. ראשית עלינו לגייס משאבים אנושיים, רוחניים וחומריים ולהקים את "מדרשת תורה ועבודה": בית מדרש שיהיה בית יוצר לנשמת התנועה
משבר הציונות הדתית
להיות ציוני-דתי משמעו להתייצב בנקודת מפגש של שני צירים מצטלבים: קו האורך מסמל את הרצף ההיסטורי של העם היהודי, את מורשתו ותרבותו המתמצות בראש ובראשונה בתורת ישראל; קו הרוחב מסמל את רצף הקיום, "כאן ועכשיו" – מדינת ישראל, התרבות והחברה, העם היהודי, האנושות, העולם על גילויו ומופעיו. להיות ציוני-דתי משמע לגלות אחריות מוחלטת לשני רצפים אלו – עמידה בנקודה סוערת ורוויית מתח שלעולם אין בה הכרעה חד-משמעית ומוחלטת; עמידה עיקשת ובלתי מתפשרת במקום שאתה נקרע בו תמיד בין מחויבויות סותרות, ועם זאת עדיין תקפות, מחייבות ומעצבות. שני אפיונים אלה של הציונות הדתית מציינים את "גבולות הגזרה" שלה. קביעה זו היא בסיס חיוני להתמודדות חינוכית-ערכית, לצמיחה ולהתפתחות תנועתית. סימון הגבולות אינו מיועד להוציא חברים ולהרחיקם, אלא לאפשר לכל אחד להגדיר את עצמו ביחס למחנה הציוני-דתי.
אפשר להצביע לפחות על שלוש נקודות משמעותיות שהובילו אותנו לכשל חינוכי מתמשך עד כדי איום על קיומה של הציונות הדתית המסורתית-המקורית:
האחת – מורכבות הדרך הציונית-דתית מול השקפות עולם ואורחות חיים שנראים לכאורה ברורים, עקביים, שיטתיים, שלמים ומוחלטים. האתגרים האדירים שהמציאות המודרנית והפוסט-מודרנית מציבה לפתחה של הציונות הדתית מעצימים את המורכבות ומרחיקים אותה ממה שנראה לכאורה כשלמות, בייחוד בעיני בני הנוער.
השנייה – יריבים רעיוניים חריפים שקמו לציונות הדתית מבחוץ, ולא פחות מכך, דמויות תורניות-רבניות, חינוכיות וציבוריות מבית, שפעלו מתוך הבית פנימה כדי להטות אותנו מהדרך, והובילו את הציבור הציוני-דתי, ובייחוד את בני הנוער, למחוזות רחוקים ומתרחקים מדרך-המלך הציונית-דתית. זאת, תוך כדי מתיחת גבולות המושג "ציונות דתית" כמעט עד אין קץ. אני חש שהמושגים "ציונות דתית" ו"תורה ועבודה" הנם בבחינת שטח הפקר, וכל הרוצה לבוא וליטול את השם – נוטל, ועושה בו כבתוך שלו.
השלישית – שנים רבות של הימנעות ממאמץ חינוכי סדיר, שיטתי ומובנה להנחיל את ערכי הציונות הדתית המקורית, והפקרת שדה החינוך בידי גורמים מסורים ומוכשרים, שהם חדורים להט בנשמה וניצוצות בעיניים, אך השקפת עולמם הערכית והמעשית אינה בדיוק ציונית-דתית במובן המקורי של המושג.
בעבר הייתה "הכיפה הסרוגה" סימן היכר מובהק ומספק, תו הזדהות גלוי ומוצהר של חובשי הכיפות הסרוגות וסורגותיהן. אולם כיום סימן ההיכר הזה טושטש עד כדי אובדן משמעותו. "הסרוגים" אינם עוד מחנה משותף אחד, אלא בני משפחה רחבה של השקפות ודעות מגוונת, כמגוון הכיפות הסרוגות ועיצובן. טשטוש נוסף חל ביחס בין רעיון "תורה ועבודה" ובין רעיון הציונות הדתית. תנועת "תורה ועבודה" קמה כ"מרד קדוש" בתוך הציונות הדתית. מייסדיה היו צעירים שמרדו בסיסמה "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". יסודו של המרד בהכרה כי אין להסתפק ברעיון "המזרחי", ויש להעמיד עליו עוד קומה, דרך חיים מובחנת לחברה הציונית-דתית שתקום בארץ ישראל. מהותו המקורית של רעיון "תורה ועבודה" הוא "צדק חברתי".[1]
הגיע הזמן לעשות
גיליון דעות האחרון – "ציונות-דתית אחת?" (גיליון 46, אדר תש"ע) משקף נאמנה, בכישרון ובהצלחה, את המציאות הכואבת והמסוכנת שאנו ניצבים בפניה. הוא תורם תרומה חשובה למאמץ להעיר ולעורר, להזעיק ולהתריע על המצב שנקלענו אליו. מעבר לתמונה המדאיגה שעולה ממכלול המאמרים בגיליון אני קולט מבין השורות קריאה גדולה להפסיק לקטר ולהתחיל להסתער. אסור שגיליון זה יוותר כנושא לשיחות סלון עקרות בלילות שבת. ערכו וחשיבותו ייבחנו בכוח שינבע ממנו לעשייה, ליוזמה לחידוש פניה של הציונות הדתית המקורית-המסורתית.
דווקא בשל החשיבות הרבה של הגיליון והפוטנציאל הטמון בו להוביל שינוי, אני מבקש להסביר בקצרה שתי נקודות משמעויות שבהן אני חולק על הכותבים בגיליון לגבי דרך ההתמודדות הנדרשת עם המצב. בגיליון הוצגו בפנינו, בין השאר, שני קווי תיחום המפצלים את המחנה הציוני-דתי:
- יאיר שלג, במאמרו "הפיצול בציונות-הדתית – עבר הווה ועתיד", מציג את המחלוקת המשסעת את הציונות הדתית כמתאפיינת באגף חרד"לי הנאמן להלכה ובעל גישה תאוצנטרית, ובאגף ליברלי בעל גישה אנתרופוצנטרית, המבקש להתאים את ההלכה לאדם. מדבריו של שלג יכול להשתמע שהאגף הליברלי נוטה לפשרנות הלכתית ולהתאמתה למציאות מתוך חולשה. לדעתי, עמדה זו אינה משקפת נאמנה את דרכנו התורנית. נוטים אצלנו להניח שדרכנו היא פשרנית ודוחקת את ההלכה מפני התרבות החילונית. זה אכן אחד הטיעונים החזקים של יריבינו, ובאופן מפתיע יש בינינו המאמצים אותו. לטעמי, עיקר המחלוקת בתוך הציונות הדתית נעוצה בשאלה האם אנו דבקים בנאמנות מוחלטת ומורכבת לשני הצירים גם יחד, או שהנאמנות לציר האורך מפקיעה את הנאמנות לציר הרוחב – כדרכם של החרד"לים, המאמצים את אחד משני עמודי היסוד האלה ודוחים את השני. הפרשנות ששלג מציע טומנת לנו מוקש רב עוצמה, ועלולה לפגוע במאמץ החינוכי להנחיל את דרכנו לדור הצעיר.
- לאה שקדיאל, במאמר "היפרד נא מעליי", מציעה לקבוע את הקו המפריד במחנה הציוני-דתי בהתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לעניות דעתי, וככל שאפשר ללמוד מהעבר, עמדה זו משקפת דעת מיעוט קטן למדי, אף אם חשוב בציונות-הדתית. אני חולק בתוקף על עמדתה הפוליטית של שקדיאל וסבור שיש דרך ציונית-דתית דמוקרטית, הומניסטית, מכבדת, הוגנת, צודקת ומוסרית, השוללת מדינה פלסטינית בין הים לירדן ורואה בה טעות איומה ומסוכנת, ואכמ"ל. להערכתי, אימוץ הקו המפריד ששקדיאל מציעה, מבטיח לתומכים בו מקום שולי בחברה הציונית-דתית לגווניה והיפרדות מרוב מניינם ובניינם של חובשי הכיפות הסרוגות וסורגותיהן. חלילה לנו מלהיגרר למקום זה, ולגרור את המחלוקת על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני למוקד ההוויה הציונית-דתית. המאמץ המכוון של גורמים ב"שמאל" הישראלי להציג את הציבור הציוני-דתי כממוקד בעניינה של ארץ-ישראל תוך הזנחת החברה, משולל יסוד ומנוגד למציאות המוכרת למתבונן ביושר.
מעבר לכך, הניתוח של המציאות הקשה של "הציונות-הדתית" בגיליון תובע מאיתנו מסקנות. בראש ובראשונה, הוא דורש הכרעה מהותית בנוגע לכמה שאלות: האם המציאות הקשה והמאיימת הזו אכן טורדת את מנוחתנו עד כדי כך שתביא אותנו לכלל מעשה, או שנפטיר כבעבר וניוותר בשולי הדרך? האם אנו מאמינים ביכולתנו להציג חלופה ראויה ואמיתית להוויה הרוחנית-התרבותית ואף המעשית המשתלטת על המרחב הציוני-דתי? האם אנו מסוגלים לגייס אנשי הגות, חינוך ומעשה ומשאבים רוחניים וחומריים כדי להתמודד על דרכנו הציונית-דתית המקורית-המסורתית?
תשובתי האישית לשלוש השאלות הללו היא חיובית בהחלט; אנו חייבים בכך ואין לנו זכות להיבטל ממצווה רבה זו. יש לנו כוחות ויכולות, עוצמות ואמת פנימית המספיקים להתמודדות הקשה הזאת, ואין בכך כדי למעט חלילה מהמאמצים שנעשו וממשיכים להיעשות!
אל נשלה את עצמנו; ההתמודדות צפויה להיות קשה ולעתים מרה. ביטוי נוקב לצפוי לנו בדרך זו נתן משה מאיר במאמרו "שפתי תפתח – על ההשתקה בחברה הציונית-דתית", שפורסם באותו גיליון. מאיר תיאר נכונה את המאמצים הקיימים והצפויים נגד כל ניסיון להתמודדות על דרכנו הציונית-דתית: "מגמת השתקה אלימה". כל המצוי במתרחש בהנהגת תנועת בני עקיבא בעת האחרונה יודע כי "ההשתקה האלימה" הגיעה לרמה מדאיגה, והניסיונות להבקיע את המחסומים כשלו. קולות חזקים קוראים להסיק מסקנות ולהיפרד מתנועת הנוער שמדירה מתוכה את הקול הציוני-דתי שלנו ומונעת אפשרות להתמודד בתוכה על דרך ועל ערך. צודק מאיר בטענתו כי כל עוד מנגנוני ההשתקה פעילים בהצלחה ניכרת, אי אפשר לבחון ברצינות את השאלה: "האם עוד קהילה אחת אנחנו?"; האם יכולים אנו לדור בכפיפה אחת, או שהגיע הזמן להיפרד? מסקנתו חשובה: "מי שמאמין בדרך המכילה את כל אלה חייב לנסות ולשתף בה את בני הדור הבא מבלי לחשוש כי מפאת גילם הצעיר הם לא יוכלו לאחוז בה… השבת המסורת עתיקת היומין של בית המדרש… מי ייתן ונזכה לראות בית מדרש ציוני-דתי שכזה".
מדרשת תורה ועבודה
בעקבות דברים אלו אני מבקש להציע לנאמני תורה ועבודה, לקיבוץ הדתי ולמרכז יעקב הרצוג לגייס עוד גורמים וארגונים הקרובים והשותפים לדרכנו, ולהקים יחד את "מדרשת תורה ועבודה", על פי קווי המתאר הבאים, המוצעים כטיוטה לדיון:
א. הנחות היסוד: ערכי הציונות הדתית המקורית ומשנת "תורה ועבודה" רלוונטיים ביותר. לא נס ליחם ולא פג טעמם. נוכחותם המשמעותית כגורם מעצב בחברה ובמדינה חיונית עד מאוד וחסרונם ניכר היטב. מול הדרך החרד"לית קיימת דרך ציונית-דתית מקורית, עדכנית ורלוונטית, בעלת עומק תורני ורוחב תרבותי. בני הנוער וכלל הציבור הציוני-דתי כמעט אינם נחשפים לערכי היסוד הללו ולמשנת "תורה ועבודה". רוב הציבור הציוני-דתי מקיים אורח חיים דתי, פתוח וליברלי מתוך נאמנות והזדהות, בניגוד לחינוך המוענק לרוב בניו ובנותיו. המסר הציוני-דתי המקורי הנו מורכב ורב-ממדי. לכן מסובך להנחיל אותו לציבור בכלל ולבני הנוער בפרט. הניסיון מלמד כי פעילות נכונה ומשמעותית עם בני הנוער משפיעה על ההורים ותורמת לעיצוב דמותה של הציונות הדתית כולה.
ב. המטרה: לחשוף את בני הנוער הציוניים-דתיים – תלמידי תיכון, חיילים, חיילות, בנות שירות לאומי וסטודנטים – לערכי היסוד המכוננים של הציונות הדתית המקורית ולמשנת "תורה ועבודה", להביאם להתמודד עם ערכים אלו ולהפנים אותם בתודעה ובאורח חייהם; להשמיע קול ציוני-דתי חזק וצלול, כדי להשפיע על הציבור הציוני-דתי במגמה להשיבו לערכיו המקוריים, ומתוך כך לתפוס את מקומו הראוי בעם, במדינה ובחברה.
ג. הכלי המרכזי: הקמת בית מדרש שיהווה בית יוצר לנשמת התנועה – "מדרשת תורה ועבודה".
ד. האמצעים העיקריים: גיבוש משנה ציונית-דתית סדורה ברוח רעיון "תורה ועבודה" בנושאים העיקריים שעל סדר יומנו. לשם כך יופעל בית המדרש, שישלב אנשי תורה, אקדמיה וחברה – לעיון, לבירור ולניסוח המשנה הרעיונית, להפקה ולהפצה של חומרי עיון והדרכה בנושאים הנוגעים לבני נוער ולצעירים; הכשרת מדריכים ופעילים למגוון משימות חינוך והדרכה; ארגון סמינרים, שבתונים, כנסים, ימי עיון ומפגשים לקהלים מגוונים, ובהם: צעירים, הורים, מורים, אנשי חינוך, מדריכים ופעילים תנועתיים, במסגרות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי.
ה. ערכי היסוד המחייבים בימינו חיזוק וביסוס: שילוב בין קודש לחול, בין עולמה של תורה ובין ערכים חיוביים ומרכיבים ראויים מתרבות המערב המודרנית (לימודי חול, מדע והשכלה כללית, ערכים דמוקרטיים, השתלבות בעולם הרחב מלכתחילה, ועוד); העם היהודי – "עם זו יצרתי" – אהבת ישראל וקבלת כל אחד על פי דרכו; מדינת ישראל – מדינת העם היהודי, מדינה יהודית ודמוקרטית, שהיא חלק ממשפחת העמים והמדינות; התורה, הציונות, הליברליזם – יחס חיובי ומאוזן כלפי שלושת המרכיבים הללו (על פי הראי"ה קוק), על מכלול הגילויים שלהם; כבוד האדם – כל אדם "באשר הוא שם": "חילונים", נשים, נוכרים ואחרים; חברה משותפת וצנועה – מלכתחילה (נושא שגם על הטיפול בו להעשות בצניעות); חירות וסמכות בהלכה – איזון ראוי בין חובת הציות המוגבלת לסכמות רבנית ובין האחריות האישית המוטלת על כל פרט ועל הציבור כולו; ארץ ישראל – איזון ראוי בין החובה והזכות, בין השלום והמלחמה, בין הקיום והמוסר, בין דבקות בארץ לדבקות בעם ובין החזון למימושו; צדק חברתי – חתירה לחברה צודקת, בעלת זהות עמוקה של ערבות ואחריות הדדית.
האם נשכיל לגייס את הכוחות, את החזון ואת כושר המעשה ולהקים "בית יוצר לנשמת התנועה"? – לטעמי זה האתגר החשוב ביותר שניצב לפתחנו, ובזאת ניבחן!
[1] ראו מאמרי: "הערפל חותר תחת היסודות", בתוך: זכר דבר לעבדך, אסופת מאמרים לזכר דב רפל, ירושלים תשס"ז, עמ' 552-511.
