קריאה שונה במדרש "ברוך המקום שהרגו"
תגובה
לפרושו של ישי רוזן-צבי, גליון מס' 5
בלהה אדמנית
לפי קריאתו של ישי
רוזן צבי, האשה השואלת את שאלת ה"למה", המחזיקה בתפילין והנכנסת
לבית-המדרש פורצת למעשה את גבולות המתחם החברתי המותרים, וחודרת אל העולם הגברי
האמור להיות סגור בפניה. תשובתו של אליהו על דיני הנידה מחזירה אותה אל מקומה
הראוי לה (ע"פ התפיסה החז"לית), "אל הפיזיולוגיה שלה ונוזלי הגוף
השופעים ממנה". זהו סיפור "על אשה שאינה יודעת את מקומה וחורגת
ממנו", וחוקי ההפרדה הנוקשים בזמן נידה "משיבים אותה, פעם אחר פעם,
אליו".
את הסיפור ניתן
לקרוא גם אחרת[1].
הסיפור עוסק במוות
ה"זועק לפשר", מוות של אותו תלמיד, ש"שנה הרבה וקרא הרבה ושימש
תלמידי חכמים הרבה", ומותו מעורר בעיות תיאולוגיות.
אולם, אין זה המוות
היחיד, במידה מסויימת יש כאן גם מוות של בית-המדרש.
מדובר בתלמיד שבית המדרש
היה חלק מעולמו, היה ביתו. בית-המדרש אינו ישות סתמית, בית-המדרש הוא מכלול של כל
הלומדים בו. מוות של האחד, הוא גם מוות בזעיר אנפין של הבית כולו.
בנוסף, מדובר בתלמיד
שנכשל. תלמיד חרוץ, שקדן, שניסה בכל הדרכים להתקדם: גם בלימוד העיוני – שנה, קרא;
וגם בתרגול המעשי – שימש תלמידי חכמים, והכל 'הרבה'.
ובכל זאת – נכשל!
(אי-אפשר להניח רשלנות מצידו, או שנוהגי נידה החמורים לא היו קיימים בימיו, כי אז
ניטל העוקץ מן הסיפור). בית-המדרש לא הצליח להקנות לאחד מתלמידיו (ולא הפחות שבהם)
את היכולת היישומית של החומר העיוני שנלמד. וגם זה מוות בזעיר אנפין.
על שאלת המוות
"הראשון" המדרש נותן תשובה ברורה – התלמיד נכשל וחטא, ומכאן מוצדק מותו.
אולם המתח אינו מופג, ורווחת הקוראים אינה מגיעה למיצויה, מאחר ושאלת המוות
"השני" נותרת בלתי פתורה – מדוע אותו תלמיד אכן נכשל? מדוע בית-המדרש לא
הצליח במשימתו להפכו מתלמיד למקיים?
"על שלושה
דברים העולם עומד" ולענייננו על שניים: על הלימוד ועל המעשה, על בית-המדרש
ועל הבית, על התורה ועל האדם. המתח ביניהם, והמשקל היחסי שיש להקצות לכל אחד מהם,
עומדים ביסודם של סיפורים שונים. (לדוגמא, שרשרת הסיפורים במסכת כתובות על נישואין
ולימוד תורה). מציאת האיזון בין המרכיבים המנוגדים לכאורה, היא אתגרו הגדול של
האדם היהודי, היא ממהותה של התורה.
אי-אפשר לה לתורה
ללא האדם, ללא אותו חיבור לחיים על כל הווייתם הארצית, האנושית, היצרית, המפרה.
בית-המדרש לא יכול להתקיים ללא אותו חיבור "לפיזיולוגיה של האשה ולנוזלי הגוף
השופעים ממנה", שפע הנותן ליצר משמעות, ולעולם – המשכיות.
אליהו לא בהכרח
משליך את האשה אל מקומה המשני. ניתן להבין את דבריו גם כהעמדת סימן שאלה על ההנחה
שרק על הלימוד מתקיים העולם; על הסברה שהלימוד הוא העיקר והקיום יבוא מאליו. אליהו
מעמיד את הפרדוקס במלוא עצמתו, על תלמיד רציני שנכשל במקום שקטנים ממנו יכלו.
הלכות נידה לא
"משיבים את האשה למקומה הראוי", כפי שמפרש רוזן-צבי במאמרו, אלא ממקדים
את תשומת הלב אל תלמיד חכם שלא השכיל לראות את אשתו גם כרעייתו.
הלכות נידה מרחיבים
את יריעת הדיון על בסיסם של החיים ומעמידים את היחסים האנושיים, התשוקות והגבולות
ברמה אחת עם הלימוד העיוני ושימוש תלמידי חכמים.
מכאן, "ברוך
המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה" – ברוך המקום שלא עיוות את התורה ע"י
השארת הלימוד לבדו ללא היישום המעשי בחיי היומיום.
שלוש פעמים חוזרת
המילה 'הרבה' בחלק הראשון, ושלוש פעמים חוזרת המילה 'עמי' בחלק השני. הקשר ביניהם
והתרגום של כל אחד מהם למציאות (הרבה – אבל כיצד? עמי – אבל כיצד?) הוא הלוז של
הסיפור, הוא אתגרו של בית-המדרש.
ברור לי שהראייה שלי
"נוטלת" את המתח מחלקו השני של המדרש, על ידי העמדת אליהו בצידה של האשה,
ובכל-זאת אני סבורה שאין זו רק משאלת לב, וניתן לעגן את הדברים בכתוב.
האשה בסיפור,
ע"י שימוש בפרקטיקות גבריות (כניסה לבית-המדרש, החזקת תפילין, ידיעת התורה),
מראה שאפשר גם אחרת.
זו שחצתה את הקווים
ו"וניסתה לברוח מהמרחב הנשי, להידמות לגבר ולהיפגש עם ה' בבית-המדרש" –
נותרה בחיים. דווקא המתוחם מצא את מותו.
[1] אגב, לא נראית לי האמירה "פרשנות פחות ביקורתית"
שיוחסה לחנה ספראי. לדעתי אין זה נכון לזהות בין קריאה שאינה מתקיפה או אינה
חתרנית לבין קריאה לא ביקורתית. גם קריאה אוהדת יכולה להיות ביקורתית אם נעשה בה
שימוש בהבנת הנקרא, יכולת ניתוח ויכולת שיפוט אובייקטיבית במידת האפשר.
