ראשית צניחת גאולתנו
ד"ר אשר כהן
מטבעם של אירועים צבאיים ביטחוניים שהם מטאטאים אל מתחת לשטיח בעיות בוערות ומטבעה של תחושת איום חיצוני שהיא מדחיקה מחלוקות פנימיות. סדר היום התקשורתי, הציבורי והפוליטי מאז פרוץ המלחמה עם הרשות הפלסטינית התמקד בסוגיה הביטחונית. אולם, בחברה הישראלית רוחשים תהליכי עומק שיש להם השלכות נרחבות על סוגיית זהותן היהודית של החברה והמדינה.
המכנה המשותף לתהליכים אלו הוא התקדמותה ההדרגתית אך העקבית של מדינת ישראל לקראת היווצרות מדינת כל אזרחיה שתאופיין בפיחות משמעותי ונרחב בהיבטים חשובים הנוגעים לעצם הגדרתה כיהודית. גם אם ברמה הצהרתית והסמלית לא יהיה לכך ביטוי, הרי אלו יהיו פני הדברים בהיבטים הנוגעים למישור החברתי, לחקיקה ולמדיניות הציבורית. דגם מדינת כל אזרחיה נפוץ כמושג במיוחד ובעיקר בהקשר לשסע הלאומי בין יהודים לערבים והוא מתואר תדיר כתביעה של המיעוט הערבי הנתמכת על ידי הזרם הפוסט-ציוני. תשומת לב מעטה ניתנת לאפשרות שישראל מתקרבת לדגם מדינת כל אזרחיה דווקא ובעיקר כנובע מתהליכי עומק המתרחשים בקרב הרוב היהודי.
תהליכי הפיחות הגובר ביהודיותה של המדינה מוצאים את המחנה הדתי הלאומי מפוצל מבחינה פוליטית ושסוע על רקע דתי. מבחינה פוליטית הוא מפוזר על פני קשת המפלגות ממימ"ד שבישראל אחת ועד לאיחוד הלאומי. מבחינה דתית הוא שסוע בין חרדיות לאומית ואורתודוכסיה מודרנית.
מציאות זו מותירה את המאבק ההולך וגובר על זהותה היהודית של המדינה ללא אמירה ציונית דתית אמיצה ומקורית. בעוד החרדיות הלאומית מרכינה את ראשה בפני המחנה החרדי, הרי האורתודוכסיה המודרנית משלימה, מתרגלת ומסתגלת למציאות החדשה המתפתחת. בכל סוגייה חשובה במאבק על דמותה היהודית של המדינה בשנים האחרונות ניכרה הדומיננטיות החרדית. זו, יש לזכור, מאופיינת בעמדות שמרניות מודגשות ובהיעדר מבט כולל על החברה ובעיותיה, מבט המאפיין רק את מי שתפיסתו הציונית מושרשת.
תקצר היריעה מלפרט את האירועים והתהליכים השונים המצביעים על מגמה זו ונסתפק רק בבולטים שבהם. היקפם הרב של הלא יהודים בקרב העולים החדשים נאמד בקרוב לשלוש מאות אלף איש המהווים כ – 5% מהאוכלוסייה. הללו הולכים ומתערים בחברה היהודית ומציבים בפניה אתגרים קשים שלא נודעו בעבר. מדינת ישראל לא תוכל להישאר לאורך זמן עם חקיקה המחייבת שנישואין וגירושין ייערכו על פי דין תורה. בשלב זה או אחר ייסדק המונופול האורתודוכסי, בדומה למה שאירע בתחום הקבורה, ומדינת ישראל היהודית תמצא עצמה נותנת גושפנקא חוקית ורשמית לנשואי תערובת. ההתבוללות שהייתה תמיד תופעה של חוץ לארץ תהפוך לתופעה ישראלית וכך נמצא עצמנו מתרגלים להתבוללות ישראלית. אם נוסיף לכך את תופעת העובדים הזרים נראה כי הבעיה רק תלך ותחריף. האשליה שלנו לא יקרה מה שקרה בכל מדינות המערב ושאצלנו לא יתרחש תהליך ההתערות של העובדים הזרים עלולה להתברר כמוטעית.
לכך יש להוסיף את התפתחותה של חילוניות מיליטנטית המאופיינת בניתוק הולך וגובר מכל מה שריח יהדות נודף ממנו. במחנה החילוני גוברים תהליכי המערביזציה שאחד מגילוייה הבולטים הוא התפתחות חברת שפע וצריכה נהנתנית שנכונותה להשלים עם מה שנתפס כעיניה ככפייה דתית הולכת ופוחתת. מחנה זה מוכן לקבל את העולים הלא יהודים כמות שהם וללא התניה שהתקבלותם לחברה הישראלית תחייב גיור. בתוך כך גברה בישראל פעילותם של הזרמים הדתיים הלא אורתודוכסיים. הללו פועלים במרץ להשוואת מעמדם בכלל, ובתחום הגיור בפרט.
לפני כשלוש שנים החל להסתמן פתרון למכלול בעיות אלו לו רק הייתה בנמצא ציונות דתית אמיצה שהייתה זוכרת את מחויבותה הכלל לאומית ואת דרכה המקורית והייחודית אל מול הציונות הלא דתית מזה והחרדיות הלא ציונית מזה. ועדת נאמן הגיעה לפשרה שבמרכזה הקמת מכוני גיור משותפים שבמסגרתם יהיה הליך הגיור אורתודוכסי. אימוץ פשרה זו ויישומה היה פותר מכלול של בעיות: ראשית, הוא היה מוריד מסדר היום את המאבק המעיק בין הזרמים הדתיים השונים. שנית, הוא יכול היה לשמש מנוף כלל לאומי לפתרון בעיית הלא יהודים המאיימת על זהותה היהודית של המדינה.
אולם, המחנה החרדי הבהיר באופן חד וברור את התנגדותו הנחרצת לכל פשרה המעניקה איזושהי דריסת רגל לזרמים הלא אורתודוכסיים. חולשת הציונות הדתית ניכרה בעובדה שהרבנות הראשית, הממתינה תמיד למוצא פיהם של הרבנים החרדים, התנגדה אף היא לפשרה שהושגה. ההתנגדות סחפה גם את מי שנחשבים לרבני הציונות הדתית, אברהם שפירא ומרדכי אליהו. אמנם מספרם של מכוני הגיור ברוח ועדת נאמן גובר בהתמדה ואף מספר המתגיירים בהם גדל משנה לשנה. אולם, בעיה בהיקף כה רחב מחייבת מאמץ כלל לאומי מקיף בהרבה. בהיעדר מנהיגות דתית אמיצה המאופיינת בנקודת מבט ציונית ומוכנה לצאת כנגד המחנה החרדי, גם עבודת הקודש הנעשית בתחום הגיור לא תספיק אפילו לפתרון הלא יהודים המגיעים במשך שנת עלייה אחת.
היעדרה של אמירה ציונית דתית ניכרת במגוון רחב של נושאים העולים חדשות לבקרים על סדר היום בסוגיות הקשורות לשסע הדתי-חילוני. כך, לדוגמא, נותר המאבק בשאלת גיוס בני ישיבות כעימות בין המחנה החרדי לבין המחנה החילוני. הציונות הדתית לגווניה הציגה את כל קשת הדעות מהתנגדות למסקנות ועדת טל ותמיכה בגיוס ועד לתמיכה במסקנות. פרדוכסלית, דווקא הציונות הדתית שפיתחה מגוון רחב של מסלולי שירות צבאי המשלבים לימוד תורה, מסתפקת בפתרונות אלו עבור עצמה ואינה מספיק אמיצה לומר גם במישור הציבורי בצורה נחרצת שזוהי הדרך הראויה.
כל מי שאופייה הציבורי של השבת יקר לו יכול להיזכר בגעגועים בימים שבהם פתיחת קולנוע בודד ואיזו חנות זניחה עוררה סערה פוליטית. כיום פתוחים מרכזי קניות ובילוי ענקיים לאורכה ולרוחבה של הארץ. פקחים דרוזים נשלחים על ידי שר עבודה חרדי כדי לרשום דו"חות למעסיקים חילוניים על העסקת עובדים בשבתות. כל מה שנותר לבעל עסק חילוני הוא לפרסם בעיתונות בשפה הרוסית מודעה שבה הוא מחפש עולה לא יהודי לעבודה בשבת כדי למנוע משר חרדי לשלוח פקחים דרוזים. בהיעדר ציונות דתית שתכיר בצורך הדחוף לנסח אמנה חדשה שתסדיר את הסוגייה עוסקים בכך קבוצות ובודדים שפעילותם המפוזרת אינה מבשילה למדיניות לאומית מחייבת.
שנת השמיטה הנוכחית סיפקה את ההוכחה האחרונה לדעיכתה של הציונות הדתית ועמדותיה המקוריות בשיח הציבורי הפוליטי. שיכור מכוחו הפוליטי ומהשלמת תהליך ההשתלטות על הרבנות הראשית, ניסה המחנה החרדי להחיל את תפיסותיו המחמירות והלא ציוניות על כלל הציבור. הדבר נעשה באמצעות הניסיון להתנות מתן כשרות בהתחייבות למכור תוצרת שאינה נסמכת על היתר המכירה. הרב הראשי הספרדי בקשי-דורון נותר בודד במערכה נגד החרדים. תלמידי הרב קוק השאירו לרב הראשי את המאבק על המשך ההסתמכות על היתר המכירה. למעט רבנים בודדים ואמיצים, הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית נרשמו למנזר השתקנים.
הפקרת המאבק על זהותה היהודית של המדינה לתפיסות החרדיות מקצינה את השיח הציבורי הפוליטי בכלל וגוררת, בין היתר, תגובות נגד חילוניות מיליטנטיות שטומי לפיד הוא רק סמל פוליטי בוטה במיוחד שלהן. בהיעדר אמירה ציונית דתית ייחודית הולך וגובר הרושם שהעמדות החרדיות הן העמדות הדתיות הבלעדיות וחלק מהחילוניים מגיב בהתאם לכך.
ניתן לטעון כמובן שחולשתה הפוליטית של הציונות הדתית אינה מאפשרת לה לפעול בתחום. אולם, חולשה פוליטית אינה יכולה להסביר את היעדרה של אמירה ציונית דתית גם אם הגשמתה אינה מתאפשרת. יש לזכור שבחברה הישראלית חיים המוני מסורתיים התופסים גם הם את הגדרתה היהודית של המדינה במונחים דתיים גם אם אורח חייהם אינו נשען על מחויבות כוללת להלכה. הללו מצפים לאמירה ציונית דתית המשלבת בין ההתפתחויות החדשות לבין המחויבות ליהדות, בין המציאות העכשווית לבין המסורת הדתית. במציאות העכשווית, הפניית המבט אל ציבור רחב זה היא ציונית דתית הרבה יותר מהרכנת הראש בפני המחנה החרדי.
יש לזכור כי תהליך הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה אינו מאיים באופן משמעותי על המחנה החרדי ותפיסות היסוד שלו. הללו יוכלו תמיד לשלוף מהמחסן האידיאולוגי את נשק ההסתגרות והבדלנות תוך הסתפקות בהבטחת אורח החיים החרדי במסגרת ישראל החדשה. המחנה החרדי מעולם לא נתן למדינה משמעות דתית נרחבת ולא ראה בה חלק מתהליך הגאולה.
השבר הגדול הטמון בתהליכים אלו יתרחש במחנה הדתי הלאומי. יכולתו לתפוס את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו תלך ותיסדק אל מול המציאות המעשית של ראשית צניחת גאולתנו. ההסברים המוכרים שדרכה של הגאולה להגיע קמעא קמעא ושהתהליך, מטבעו, כולל בתוכו עליות ומורדות הם לא יותר מהצדקה מאולצת של אלו שאיבדו את דרכם או את אומץ ליבם במאבק. במידה והציונות הדתית לא תשכיל לגבש עמדות ציוניות דתיות אמיצות, גם אם הדבר כרוך במאבק חריף עם המחנה החרדי, היא תצטרך להתרגל במהירות למעבר מציונות דתית במדינה יהודית לקהילה דתית במדינת כל אזרחיה.
