"רבנות בלי-טעם" — המבנה האנטי-דמוקרטי של חיי בית הכנסת בישראל / אבי קדיש

 

not memberg

 

 

"רבנות בלי-טעם"

המבנה האנטי-דמוקרטי של חיי בית הכנסת בישראל

 

 

אבי קדיש

 

 

הרב ד"ר אבי קדיש מלמד בבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטת חיפה,

בקורס "נתיב" בחיל החינוך של צה"ל ובמכון גנדל במרכז מלטון של האוניברסיטה העברית.

הוא היה שותף להקמתה של קהילת "ניצוץ: הקהילה היהודית הפתוחה" בעירו כרמיאל.

 

 

רבני הערים בישראל לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד: הם מקבלים את משרתם במינוי לכל החיים, ולרוב מנהלים באופן לא-דמוקרטי את בתי הכנסת ואת הקהילות הנתונים תחת סמכותם. אפשרות לפתרון טמונה באימוץ המודל הקהילתי בארה"ב: הצמחת קהילות וולונטריות המיוסדות על ערכי הדמוקרטיה

שוו בנפשכם את הסיפור הבא: בבית כנסת אורתודוקסי אי שם בצפון אמריקה התכנסה אסיפת חברים כדי לבחור ועד חדש. בבית הכנסת לא התקיימו בחירות זה עשור, והוועד הוותיק כבר לא היה מסוגל למלא את תפקידו. רב בית הכנסת, תלמיד חכם חרדי נעים הליכות, פתח את אסיפת החברים בדבר-תורה קצר, והודיע בחיוך שבתור מי שהערב לא בוחר וגם לא בוחרים בו, הוא מאחל הצלחה לקהילה בבחירת הוועד החדש. את הפיקוד נטל הגבאי, כשבידיו רשימה של שמות החברים שהוצעו לוועד החדש. שמו של הגבאי עצמו היה הראשון ברשימה, בתור יו"ר הוועד – כפי שמתבקש ומתאים לאדם שהשקיע ותרם כה רבות לקהילה ולבית הכנסת. אולם המשתתפים באסיפה היו המומים לשמע השמות האחרים: ברשימה לא הופיעו כמה חברי קהילה מוכשרים ובולטים אשר הביעו עניין להיבחר, וגם לא הייתה בה אף אישה, על אף שהיה ידוע כי כמה נשים הביעו עניין בהשתתפות בוועד, ואף זכו לתמיכה רחבה. התעוררה ביקורת כלפי הרשימה ועלו הצעות חלופיות.

ראשון הגיב הרב: הוא פסק בפשטות שלנשים אסור לשמש חברות בוועד בית הכנסת. אם יש רצון, הוא הוסיף, אפשר להקים "ועד נשים" שייצג את האינטרסים של נשות בית הכנסת בפני הוועד ובפני הרב. הוא גם אמר שבאסיפת חברים של בית כנסת אין מקום לארגומנטציה שלילית, ואיים לעזוב את המקום אם החברים יוסיפו להביע ביקורת. בהמשך נשא הגבאי נאום חוצב להבות על סמכותו של הרב. הרשימה הזו, הוא טען, קיבלה את אישורו של הרב, ומי שלא מקבל את סמכותו של הרב אינו יכול לשמש בוועד בית הכנסת. מטרת האסיפה הערב, אמר הגבאי, היא פשוטה מאוד – לאשר את הרשימה של הרב. אבל רוב מכריע של החברים (כ-75%) התנגדו לרשימתו של הרב ודרשו הצבעה פתוחה לכל מי שרצה להגיש מועמדות, לרבות נשים. הרב אכן איים שוב לעזוב, ותגובתם של הגבאי ושל קומץ של תומכיו הייתה ברורה: בית כנסת איננו מוסד דמוקרטי! לא תהיה כאן הצבעה! ויותר מזה: מי שמערער על סמכותו של הרב, איננו יכול להיחשב חבר בקהילה מלכתחילה, ואם כך – כיצד יוכל להצביע?

קוראים המכירים את המציאות הקהילתית בצפון אמריקה יוכלו לחזות בנקל את סיומו של הסיפור: הרוב הגדול של חברי הקהילה יגנה את הגבאי ואת הרב על הפרת התקנון של בית הכנסת באופן בוטה, וכן על חוצפה בלתי רגילה. יש סיכוי רב שהרב יפוטר בגין הפרת חוזה, ובבית הכנסת יועסק רב חדש שמתאים יותר לרוחם של רוב חברי הקהילה – שהרי הריבון בבית הכנסת הוא הקהילה, והרב והגבאי שואבים את כל סמכותם ישירות מחבריה. הקהילה לא תיתן לרב לשלול את הריבונות הקהילתית בכוח ולקחת אותה לידיו.

אולם לא זו הייתה התוצאה. רשימתו של הרב התקבלה בלא הצבעה (ברשימת הוועד נעשו שינויים "קוסמטיים" בלבד: נוספו לה שני שמות שהחברים רצו להוסיף ונכנסו "על תנאי", כלומר בכפוף לשיקול דעתם של הרב והגבאי; ומובן שלא נוספו לה נשים). למרות זאת, החברים הוסיפו להתפלל בבית הכנסת כאילו לא קרה דבר. זאת מפני שהסיפור אכן התרחש, אבל כפי שאולי כבר ניחשתם – לא באמריקה כי אם בישראל.

ישנם שלושה הבדלים מרכזיים בין הקהילות בחו"ל לאלה שבישראל. מאמר זה מבקש לדון בהבדלים הללו, ולאורם – להציע חלופות לפעילות הקהילתית העירונית הקיימת היום בארץ.

א. קהילות וולונטריות

בתי הכנסת האמריקאים מורכבים מקהילות וולונטריות – קהילות שקבוצות של משפחות מקומיות מייסדות אותן על פי רצונן החופשי, והן מתקיימות הודות להתנדבותם של חבריה ותרומותיהם הכספיות. החברים בונים בעצמם את בית הכנסת, בוחרים את הרב ישירות ומשלמים לו משכורת מכיסם, וכן מפעילים מקוואות, עירוב, בתי ספר דתיים, חברה קדישא וכו'. הם מעוניינים למשוך את יהודי הסביבה להצטרף לפעילות זו, ולכן מקבלים אותם בסבר פנים יפות, הן מתוך אינטרס חיובי ובריא, הן מתוך רצון להיטיב. בקהילה כזאת החברים הם הריבון המוחלט בבית הכנסת.

העובדה שבישראל רוב התחומים הללו מטופלים על ידי הרשויות הופכת מחד גיסא את החיים הדתיים לקלים יותר, ומאידך גיסא – מביאה את בתי הכנסת העירוניים בישראל לגלות סוג של אפתיה למיליוני היהודים שחיים סביבם, בבחינת "רוצים – שיבואו, לא רוצים – לא צריך". בתי הכנסת אינם מתאמצים למשוך חברי קהילה חדשים, ושירותי הדת שמספקת הרבנות – גוף שאיננו מוערך באופן חיובי בציבור הישראלי – אינם תמיד נגישים לכלל הציבור.

דווקא הזרמים הלא-אורתודוקסיים, שאינם מוכרים על ידי הרבנות הממסדית – הקונסרבטיבים והרפורמים – הם אלו שמפעילים קהילות וולונטריות המתאמצות לגייס לעצמן תמיכה נוספת מקרב התושבים שסביבן. קהילות אלה זוכות לעתים לתמיכה עירונית מקרב מפלגות חילוניות במועצות המקומיות, ונוסף לכך לכל אחת מהתנועות יש ארגון ארצי ועולמי שהן שייכות אליו ובו הן נעזרות. הקהילות היחידות שאינן זוכות אפוא לתמיכה כלשהי הן דווקא הקהילות הוולונטריות האורתודוקסיות: בדרך כלל הן אינן נתמכות על ידי הרבנות המקומית או המועצה הדתית (שאולי אף מתנגדות לקיומן); גם המפלגות המקומיות לא בהכרח תומכות בהן. המפלגות החרדיות בעיר כמובן מתנגדות להן, והמפלגות החילוניות אינן מתעניינות בהן ("אם אתם דתיים, לכו לרבנים").

ב. רבני קהילה נבחרים

עוד הבדל בין הקהילות בחו"ל לאלה שבישראל הוא שבצפון אמריקה הקהילה בוחרת באופן חופשי וישיר את הרב שמכהן בראשה. שני הצדדים נקשרים באמצעות חוזה הדדי שמגדיר את מעמדו של הרב, את סמכותו ואת זכויותיו, ונחתם בין נציגי הקהילה ובין הרב. לעומת זאת, בקהילות בישראל הרבנות המקומית נבחרת בתהליך עקיף ומתמנה לכל החיים. תהליך זה מביא לכך שקהילות רבות אף פעם אינן זוכות ברב מהסוג שהן רוצות וצריכות.

שורשיו של המבנה הדיקטטורי של הרבנות המקומית בישראל נטועים בהיסטוריה של הקהילות היהודיות באירופה. בקהילות אלה ההייררכיה הרבנית שאבה את מקורות סמכותה מחברי הקהילה, אשר בחרו ומינו את הרבנים. הרבנים נבחרו בדרך שלא הייתה נחשבת היום לגמרי דמוקרטית, אך בשורה התחתונה הקהילות בחרו את הרב בהצבעה, והייתה חובה לחדש את מינויו בהצבעות חוזרות כל כמה שנים. ברור כי המטרה הסוציולוגית של ההסדרים האלה הייתה למנוע השתלטות של אדם אחד על תפקיד מסוים – בשל צורכי פרנסה, או כדי למנוע ריכוזיות ושאיפות לכוח.[1]

נראה כי הרבנויות המקומיות בארה"ב ובישראל אימצו את המודל הזה של הקהילות באירופה ןמתחו אותו לשני כיוונים מנוגדים: הקהילות האמריקאיות פיתחו את המבנה החצי-דמוקרטי של הקהילות האירופיות, והפכו אותו למוסדות דמוקרטיים לחלוטין, שבהם לכל חבר משלם מסים יש זכות להצביע בבחירות לוועד ולמינויו של הרב. בישראל, לעומת זאת, הוחלט כי הרבנים יתמנו לכל החיים. את המבנה הקהילתי הזה הקים הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל; מטרתו העמוקה הייתה שהרב יישא באחריות אך ורק כלפי שמיא ולא כלפי קהילתו, ולכן לא יפחד כלל ללמד תורה ולפסוק הלכה על פי האמת התורנית שלו. הרב קוק ניחן בחושים פוליטיים חדים; הדבר בא לידי ביטוי גם במערכת שהקים לבחירת הרבנים הראשיים ורבני הערים, ולפיה בחירתם של רבני הערים נעשתה על ידי מועצות-מינוי. המועצות כללו בעיקר רבנים ונציגים של מוסדות דת שונים, וגם אנשי ציבור מוניציפליים (משקלם של האחרונים היה קטן יחסית, ולמרות זאת עצם הנכונות של הרב קוק לכלול אותם במועצות ספגה ביקורת רבה מצד אנשי היישוב הישן). בסופו של דבר סלל הרב קוק מסילה חדשה בחייהן של קהילות בישראל – מציאות שבה רבנים ומוסדות בוחרים את הרבנות בשביל הציבור, במקום שהציבור יבחר את רבניו בעצמו.

הבעיה של המציאות הזו היא עמוקה; למרות העיסוק הרב בנושא הרבנות הראשית בארץ, האינטראקציה היחידה וההכרחית של אדם דתי או חילוני מן השורה היא עם הרבנות המקומית, שרוב הרבנים בה משתייכים לעולם החרדי. בדורות קודמים הייתה לכך סיבה פשוטה: זה היה העולם היחיד כמעט שהוציא מקרבו רבנים. כיום יש למצב זה שתי סיבות: ראשית, המינוי לכל החיים מגביל מאוד את האפשרות לשינוי; שנית, ישנה השפעה מכרעת של הסכמים קואליציוניים עירוניים עם המפלגות החרדיות על בחירת רבני ערים. התוצר של המציאות הזו הוא מערכת רבנית שביכולתה לשלוט במידה רבה על זהותם של רבני ערים, שכונות ובתי כנסת. אנשי הממסד הרבני, שכזכור מתמנים לכל החיים, עשו שימוש רב במערכת כדי לעגן את השפעתם בקהילות ישראל במהלך המאה העשרים ועד ימינו.

הנה דוגמה קיצונית למציאות זו: בבית כנסת אשכנזי באחת הערים בארץ הייתה קבוצה גדולה של דוברי אנגלית. לבית הכנסת לא היה רב, וחברי הקהילה גייסו ביוזמתם הפרטית סכום צנוע שיספיק למשכורת של משרה חלקית עבור רב אמריקאי ששמעו כי הוא מבקש לעלות לארץ. כאשר רב העיר האשכנזי שמע על כך, הוא הודיע להם כי אם יהיה רב לבית הכנסת ימנה אותו הוא בעצמו בלבד, וכי אם ישנו תקציב למשכורת, עליהם להשתמש בו רק בעבור הרב שהוא יבחר בשבילם. חברי ועד בית הכנסת התייעץ עם עורך דין, וזה הודיע להם, להפתעתם הגמורה, כי רב העיר פעל כאן על פי סמכותו החוקית (אם כי הדרישה "להחרים" את התקציב הייתה כנראה מוגזמת). אחדים מחברי הקהילה ניסו למצוא פתרונות ביניים – לדוגמה, שהרב שיבחרו יהפוך ל"רב קהילה" לא-רשמי, אך הגבאי וחברים מרכזיים אחרים בקהילה נבהלו והחליטו לסגת. לאחר כמה שנים שבהן המשיכה הקהילה לפעול בלי רב התמנה בסופו של דבר רב חרדי, תלמידו של רב העיר החרדי, במינוי לכל החיים על פי החוק.

הרב שקיבל את התפקיד הוא תלמיד חכם מכובד, אדם נעים הליכות, אך גם אדם שקט שאינו נוטה לפתח יחסים קרובים עם צאן מרעיתו. מינויו הותנה בכך שהוא יכבד את הסממנים הציוניים של בית הכנסת (כגון אמירת התפילה לשלום המדינה), אך פרט לכך הוא מסרב לאפשר אירועים קהילתיים וחברתיים בעלי גוון לא-חרדי. הוא אכן מוכשר להיות רב בית כנסת בישראל, אך האם זה מצדיק לכפות אותו על ציבור חסר אונים למשך כל חייו? כזכור, מדובר במינוי לנצח, שיאפשר לו – אם טרם ניחשתם – אף להכתיב את רשימת חברי הוועד באותו בית כנסת, באסיפת החברים שתתקיים בעוד שנים אחדות.

באותה עיר היה גם בית כנסת ספרדי, שאנשיו ביקשו מראש כולל ציוני כי ישמש רבם, לאחר שזה פתח את ביתו לכל משפחות הקהילה במשך כמה שנים. הוא הסכים לעשות זאת בלי תשלום. אבל כאשר נודע הדבר לרבני העיר, הם הגיבו בפרסום מודעות ענק במקומונים, המכריזות כי על פי החוק אסור למנות רב בית כנסת בלא אישורם.

בבית כנסת ספרדי אחר באותה עיר שירת רב קהילה, תלמיד חכם ואיש חינוך דגול שבנה במו ידיו את מערכת החינוך הממלכתי-דתי בעיר. אבל רב העיר הספרדי התנגד לו מפני שלא היה ש"סניק, ולא איפשר את מינויו הרשמי, אף שהנהיג בפועל את בית הכנסת שנים רבות. כאשר נאלץ הרב הציוני להפסיק את תפקידו בשל פציעה, מינה רב העיר במקומו רב חרדי לבית הכנסת.

אך סוג האידאולוגיה – חרדית, ציונית או אחרת – אינו הבעיה האמיתית ברבנות הממסדית בישראל. הסוגיה האמיתית היא החובה לעמוד בפני הציבור כל כמה שנים כדי לתת לפניו דין וחשבון באופן ישיר על ידי בחירות מחדש. החובה הזו נקראת באנגלית "accountability", וחבל שאין בעברית ביטוי הולם לאחריות מהסוג הזה. צורך זה חסר לחלוטין ברבנות הישראלית, שבה הרבנים נבחרים בדרכים לא ישירות ולא חופשיות – דבר שכמעט בהכרח מביא לשחיתות ולעוול. בידיהם של רבני הערים יש עוצמה רבה: הם שולטים במערך הכשרות המקומי ובתחזוק העירוב – שני תחומים שמייצרים פעילות כלכלית ענפה ומשרות רבות; יש להם השפעה גדולה על המועצה הדתית, ולכן גם על חלוקת המשאבים העירוניים לטובת שירותי דת, כגון שיפוץ בתי כנסת והקמת מקוואות; על אלו יש להוסיף את שליטתם המוחלטת של רבני הערים באירועי מעגל החיים לכלל הציבור, לרבות חתונות ולוויות. כידוע, כל זוג יהודי, דתי או חילוני, יכול להינשא רק באמצעות הרבנות המקומית. רב העיר יכול להחליט שבשידוך ישנה בעיה הלכתית כלשהי, להפנות את הזוג לבירור בבית דין ולשכוח מהעניין; לבני זוג שכן "זוכים" באישור להינשא אין זכות לבחור את הרב שיערוך את חופתם, והם חייבים לקבל את מי שתשלח להם לשכת הרבנות.

עוצמה זו של רב העיר, לצד משכורת מצוינת המובטחת לכל החיים, יכולה לשמש כלי נפלא בידיו של רב חכם וכישרוני להקמת מוסדות תורה משגשגים. רבנים רבים בוחרים גם להקים מפלגה פוליטית עירונית משלהם, ובכך להעצים את הכוח שניתן להם מתוקף תפקידם החוקי, ולעגנו באמצעים של הסכמים קואליציוניים. היות ורבני הערים הם בעצם עובדי מדינה לכל דבר, החוק אוסר עליהם כל פעילות פוליטית. אולם האכיפה כאן פשוט לא קיימת, ככל הנראה מכיוון שאי אפשר להפעיל סנקציות בקלות על אדם שכבר קיבל מינוי מובטח לכל החיים. למרבה האירוניה, במקרים רבים דווקא רב עיר בינוני ואדיש מאפשר לחיים הדתיים בעיר לפרוח, בכך שהוא אינו מפריע לקהילות מגוונות להתפתח ואינו מנסה לאכוף קו תורני אחיד בעירו. אבל רב מוכשר שבוחר להשתמש בכוחותיו להתוויית הקו התורני בעיר, עלול בהחלט להביא לדיכוי של גישות תורניות אחרות שהיו עשויות להיות אטרקטיביות בשביל חלק מתושבי העיר.

קשה לעמוד באופן מדויק על ממדי התופעה שתוארה לעיל, שכן אין עדיין שום סטטיסטיקה ארצית שאפשר ללמוד ממנה על העוולות שנגרמות בתחום זה. משיחות עם רבנים ועורכי דין שמכירים היטב את הרבנות הממסדית בארץ עולה שהדוגמאות שהובאו לעיל מייצגות בעיות נפוצות.

הסטטיסטיקה היחידה שאני מכיר היא דוגמה של עיר אחת, שלגבי המתרחש בה מסר לי עורך דין כדלהלן: מתוך כמעט שלושים בתי כנסת ומניינים שונים בעיר, רק שישה מהם רשומים בתור עמותות על פי החוק. בשאר המקרים נתן ראש העיר את המפתחות לכל אחד מהמבנים הציבוריים האלה לאדם פרטי כדי שינהל בו מניין – זאת כמובן, על פי הסכמתו והמלצתו של רב העיר, ובהתאם להבנות קואליציוניות(!). מובן שהליך זה מנוגד לחוק ולכל מנהל תקין. יתרה מזאת, מתוך אותם שישה בתי כנסת הרשומים על פי חוק, רק אחד מוגדר "פעיל" על פי רשם העמותות. בכל השאר יש קהילות משגשגות בפועל, אבל לא מתקיימות בהן בחירות והן לא שולחות דו"ח כל שנה – כנראה מפני שהרב מנהל את בית הכנסת בעצמו ומחליט את כל ההחלטות החשובות. לסיכום: ראוי שהתחום כולו ייבדק באופן יסודי ביותר. הדבר יכול לקרות רק לאחר שתהיה מודעות ציבורית הרבה יותר גדולה לעניין.

ג. ועדים נבחרי ציבור

בבית כנסת אורתודוקסי אמריקאי טיפוסי הריבונות היא בסופו של דבר בידי הקהילה. לרב ולוועד יש כמובן סמכויות רבות, אך שניהם נבחרים על ידי חברי הקהילה. כמו בארה"ב, גם בישראל בתי כנסת מתארגנים בדרך כלל כעמותות, אך בשני הבדלים חשובים:

א. ראשית, הקרקע המוקצית לבתי כנסת בישראל היא קרקע ציבורית, ואחזקתם גם היא נתמכת במידה זו או אחרת בכספי ציבור. לעירייה יש סמכות לבחור אילו עמותות יזכו להפעיל בתי כנסת בעיר. למעשה, הציבור אינו מעורב ישירות בהקמת בית הכנסת ובבחירת הוועד והרב, והעירייה מצדה מושפעת משיקולים פוליטיים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם הרצונות ועם הצרכים של התושבים בשכונה שבה נבנה בית הכנסת. התהליך הזה יוצר מצב שבו גם העירייה וגם העמותות שמפעילות בתי כנסת מרוצות: העירייה מילאה את חובתה המוניציפלית באספקת שירותי דת, והעמותות מקבלות חירות מוחלטת בניהול בתי הכנסת כרצונן. הציבור הדתי מקבל תפילות בציבור ושיעורים, והתושבים החילונים יכולים לבוא לבית הכנסת ביום כיפור או לחגוג בו בר-מצווה; מעבר לכך, התושבים בשכונה אינם מתעניינים בפרטים של ניהול בית הכנסת אלא אם הם עצמם חברים בוועד.

ב. בארה"ב כל משפחה שמשלמת דמי חברות, מקבלת גם זכות הצבעה לוועד ולמינויו של הרב. זהו עוד הבדל בולט בין בתי הכנסת האמריקאים ובין אלה שבישראל, שברובם התשלום לבית הכנסת מקנה שירות, כלומר מקום ישיבה, אך לא בהכרח זכות הצבעה. כך, במקומות רבים בארץ הוועד, שאחראי גם למינויו של הרב, ממנה את עצמו ולא ממונה על ידי חברי הקהילה. כאמור, אם מינוי הרב מתבצע באופן פורמלי, התוצאה היא מינוי לכל החיים, בהתאם לחוק, וזאת על אף שחברי הקהילה מעולם לא הצביעו עבורו.

לסיכום, הקצאת בתי כנסת לעמותות באמצעות הרבנות המקומית מספקת שירותי דת בסיסיים לאוכלוסיה, אך גם מונעת מתושבי השכונה ומהמתפללים בבית הכנסת את הריבונות שלהם בקהילתם. לדעתי שורש הבעיה נעוץ לא בעצם המעורבות של השירותים העירוניים, כי אם באופיין הלא-דמוקרטי של העמותות השולטות בבתי הכנסת. הרחבה משמעותית של רעיון החברות בקהילה, כמקובל בחו"ל, עשויה לפתור בעיה זו ולהחזיר את הריבונות לקהילה.

סיכום ומבט לעתיד

במזרח אירופה, כאשר התמנה רב על ידי הרשויות ולא על ידי הקהילה, כינו אותו "רב מטעם" מכיוון שנאמנותו הייתה נתונה לגורם חיצוני. אבל רבני הערים בישראל זכו למעמד חריג עוד יותר: הם אינם צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד; הם אינם חייבים לעמוד לבחירה מחדש בקהילה שהם מכהנים בה, מאחר שהם ממונים לכל ימי חייהם; הם אינם כפופים באמת להייררכיה של הרבנות הראשית, מכיוון שמוענק להם חופש פעולה כמעט מוחלט בתור "מרי דאתרא"; והם אף אינם נושאים באחריות כלפי מדינת ישראל וחוקיה, מכיוון שבדרך כלל אי אפשר להפעיל סנקציות משמעותיות נגד אנשים שכבר קיבלו מנוי לכל החיים. אם כן, הרבנות המקומית בישראל אינה "רבנות מטעם" אלא "רבנות בלי טעם" – תרתי משמע. טענתי היא שהמבנה הנוכחי של הרבנות הראשית וזרועותיה המקומיות מהווה הפרה של זכויות אדם בדיוק באותה מידה כמו זה של בתי הדין הרבניים (ולמרות זאת הרבנות המקומית אינה מושכת כל עניין ציבורי עד כה). במישור הפנים-דתי, הרבנות המקומית מדכאת את צמיחתן של קהילות אורתודוקסיות דווקא, ומזיקה להן הרבה יותר משהיא מזיקה לרפורמים, לקונסרבטיבים, או לחילונים.

הבעיה המרכזית בישראל איננה הרבנים עצמם, כי אם הקהילות. המילה "קהילה" הפכה להיות חשובה בשיח הישראלי בעשור האחרון, וזוהי כשלעצמה התפתחות חיובית. עם זאת, אין די ב"קהילה" בלבד, שכן אופייה הדמוקרטי הכרחי גם הוא. הבעיה המרכזית היא היעדרן של קהילות מאורגנות ודמוקרטיות בערי ישראל, וחסרונה של תרבות דמוקרטית בבתי הכנסת, בעיקר בשל המונופול של הרבנות הראשית ושל נציגיה בערים.

השגשוג העצום של עולם הישיבות בציונות הדתית הניב מאות ואלפי תלמידי חכמים מוכשרים שיכולים כבר היום לכהן בתור רבני קהילות מוצלחים ולהנהיג בתי כנסת עירוניים. אך לשם כך דרושים פיתוח של תרבות דמוקרטית בבתי הכנסת הללו וקהילות שיהיו מוכנות לקבל את אותם רבנים. לכן חשוב שרבנים בארץ ובחו"ל שמאמינים בעקרונות של קהילה דתית דמוקרטית, יצהירו על כך ויפעלו בעקביות למען מטרה זו: עליהם לתמוך בתוכניות קהילתיות בארץ רק אם הן כוללות מרכיב דמוקרטי ומתחייבות לקריטריונים שקופים ואובייקטיביים של חברוּת; לתמוך בפעילותם של רבנים בארץ רק אם הם עצמם נבחרים באופן דמוקרטי על ידי קהילתם, ומועסקים באמצעות חוזה בין שני צדדים.

***

הרבנות הראשית לישראל והרבנות המקומית שמטעמה אינן צפויות להיעלם מהשטח בעתיד הנראה לעין. תמיד תיתכן קואליציה חקיקתית בכנסת שתגביל את עוצמתה של הרבנות, אך לא נראה שייתכן ביטולה באופן גורף. בעקבות הבחירות האחרונות (שהתקיימו בפברואר 2009) נוצרה בכנסת נציגות שהייתה יכולה לעשות צעדים משמעותיים בכיוון הזה, אך נראה שבסופו של דבר יחולו רפורמות מתונות בלבד בתחום המעמד האישי בבתי הדין הרבניים ועריכת החופות, ולא יהיה כלל עיסוק ברבנות המקומית. אי אפשר לצפות את העתיד במדינה עתירת הפתעות חברתיות ופוליטיות כמו ישראל, ולכן חשוב להמשיך להעלות את הסוגיות האלה ולפעול לשינוי; פעילות זו עשויה להביא לפירות באופן בלתי צפוי. על כל פנים, כפי שהוכח בנושא בתי הדין הרבניים, אקטיביזם עקבי בעל פרופיל גבוה מביא בסופו של דבר לתוצאות בטווח הרחוק.