קראתי מבעוד מועד את מאמרו של תומר פרסיקו (גילוי נאות: ידיד מימים ימימה), ומצאתי את עצמי מסכים ולא מסכים בעת ובעונה אחת. אני מסכים כמעט לגמרי עם ניתוח המציאות, ועם הפניית הזרקור המוסרית הפשוטה – היה היה טאבו, שנעלם כלא היה; הכהניזם אכן עבר הכשר ציבורי מתוקשר. גם אם הציונות הדתית עצמה לא עברה מהפך אידיאולוגי מן הקצה אל הקצה, הרי שמרכז הכובד של הקונצנזוס זז, ונוצרה קהות-חושים מוסרית כלפי תופעות שבעבר (הקרוב!) לא היו 'עוברות מסך'.
עם זאת, אני לא מוכן לקבל את המסגור הכללי שתומר העניק לקווי העימות הנוכחיים, לפיו המהלכים של סמוטריץ' ובן גביר מבטאים מעין קרב מאסף או דחייה של המודרניות. כדי לקבל מסגור כזה, צריך להניח מראש שמודרניות היא מילה נרדפת לליברליזם. ממילא, צריך גם להניח שאויבי הליברליזם הם אויבי המודרניות, שהם מעין 'מאובן חי' שמסיבה לא ברורה המשיך להתקיים כמו שהוא ולא המשיך להתפתח במרוצת ההיסטוריה.
בעיניי, זו טענה לא נכונה מבחינה מציאותית ובעייתית מבחינה מוסרית. היא לא נכונה משום שאין שום מרכיב בזהות של בן גביר שהוא לא מודרני. הדתיות שלו היא תופעה מודרנית; הלאומיות שהוא מדבר בשמה היא תופעה מודרנית; הפופוליזם הפוליטי שהוא מקדם הוא תופעה מודרנית להפליא; וגם הגזענות שלו היא תופעה מודרנית – מודרנית לעילא, לא פחות ולא יותר משיח זכויות האדם הליברלי או מפוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית.
אם כך, נצטרך לחשב מסלול מחדש – לבחון מחדש את מלחמת הדעות שמתחוללת בפנינו 'בגובה העיניים', כמאבק שנולד בהווה בין זהויות צעירות לימים. הייתי רוצה לנסות להציע קריאה אחרת.
בעיניי, המפתח החיוני להבנת המשבר הפוליטי הנוכחי, הוא שהן תומכי הרפורמה המשפטית והן מתנגדיה משתמשים באותה שפה פוליטית שימוש כמעט אוטואימוני – הם מתגוששים בה שוב ושוב משום שהיא 'חורקת', ולא תואמת לגמרי את ההשקפה שהם רוצים לבטא באמצעותה. כוונתי לשפה הרפובליקנית – זו שמתארת משטר פוליטי כמושתת על מילוי חובות אזרחיות, ולא על מסגרת חברתית שמטרתה להבטיח מימוש מלא של זכויות 'טבעיות' או קדם-חברתיות.
השפה הרפובליקנית מחלחלת בחיוניות רבה, ומקודמת משני צדיה של 'מלחמת-האזרחים' המתפתחת.
מצד אחד, ניצבים אנשי תנועת 'אחים לנשק' – אנשי צבא מעוטרים, שמשתמשים בסרבנות המונית כמפתח שיאפשר להם להעמיד בסימן שאלה את החוזה שמתקיים בינם לבין המדינה שאותה הם משרתים. צופה חיצוני עלול היה לראות כאן מקסום רווחים, או ניסיון לתרגם את השירות הצבאי להון פוליטי – להפוך את החובה לזכות, לטובין שאפשר לממש, לאמצעי להפעלת כוח.
באופן אישי, אני חושב שיש בקריאה כזו מן האמת, אלא שהיא מחמיצה את התודעה של מתנגדי הרפורמה בעיני עצמם. בעיניהם, אין צורך לתרגם את החובה לזכות, אלא להפך – היכולת שלהם לנסח התנגדות אזרחית מתאפשרת אך ורק בתוך השפה של מילוי חובות, מתוך האבחנה הדקה שבין שירות חובה ובין התנדבות למילואים. עצם קיומה של אבחנה כזו (כמו גם הרצון המתמשך להנכיח אותה) ממחישים יותר מכל את אופי הפוליטיקה שמקדם האגף המרכזי של מתנגדי הרפורמה – פוליטיקה שעניינה הגנה (גם אם במלחמת שוחות) על ה'סדר הטוב' של הרפובליקה הישנה.
זו פוליטיקה שמרנית, שנועדה לשמר פריבילגיות קיימות. גם אם אנשיה פועלים מתוך תחושה של מיעוט נרדף, הם לא מוכנים לוותר על השפה הממלכתית ששימשה אותם בעבר. הלא עצם קיומו של 'מחנה ממלכתי' הוא פרדוקס, שהרי הוא מנסה להיות בו-זמנית גם הממלכה כולה וגם מגזר ('מחנה') מסוים שפועל בתוכה. זו הבנה אינטרסנטית מעמיקה של היתרון שיש בשפה הממלכתית – של הכוח שיש ביכולת לתייג את הזכות בתור חובה.
מן העבר האחר, ניצבים גורמים שונים במערך הכוחות שמרכיב את הקואליציה הנוכחית. ישנם נערי גבעות לשעבר שקוראים לצבא ולמשטרה לנקום נקמה 'ציבורית' וממוסדת, או לכל הפחות לתמוך ביוזמות ספונטניות מתוך הסכמה שבשתיקה. ישנו ציבור גדול של מצביעי ימין, שילדיו הם 'צבא העם' המתחדש – האנשים שבאמת הולכים כיום לשרת בשטחי יהודה ושומרון. גם הם רואים במילוי החובה הצבאית זכות מיוחדת – זכות לחסינות משפטית ללא תנאי (ע"ע פרשת אלאור אזריה). לבסוף, ישנם נציגי הציבור החרדי, שהעלו לדיון את 'הצעת חוק-יסוד: לימוד תורה'. גם הם הבינו באופן עמוק שהדרך הטובה ביותר להסדיר את מעמדם – לאפשר להם לממש את הזכות הפוליטית החשובה ביותר בעבורם באין מפריע – תהיה למסגר אותה בתור חובה אזרחית, בתור עול ציבורי מוכר, ולא באמצעות קונסטלציות פוליטיות מעורערות.
אם לפני כמה עשורים דיבר פרופ' אהוד שפרינצק המנוח על 'תסמונת השטעטעל', שבה המתנחלים רואים את עצמם כמו יהודי הגולה שמתחמקים מה'פריץ' הציוני, הרי שהיום קו הגבול שבין הממלכה ובין אזור הספר הטשטש כמעט לחלוטין. ה'ספר' והממלכה משלימים אחד את השני, מגדירים ותומכים זה בזה. ממילא, השפה ה'ממלכתית' – זו שבעבר אילצה גורמים פוליטיים שונים לעשות ויתורים, להתרכך או לשתף פעולה יחד (ולו מטעמי נימוס) – הפכה עקרה מכל תוכן. איתה, ידעך לאטו גם רעיון ממלכתי נוסף – הרעיון שלפיו הריבונות של המדינה מייצרת אלימות שהיא לא רק חוקית אלא גם 'נאורה' ומעודנת יותר. את הדוגמה היפה ביותר לכך סיפקו העיתונאים כרמל דנגור ורועי שרון בימים האחרונים ממש, בידיעה על עציר מנהלי יהודי ראשון שזכה לתכנית 'שיקומית' ייעודית ועבר ללמוד במכינה הקדם-צבאית בעלי. במקום להיאבק על זכויות אדם בסיסיות של עצורים, קל יותר להלבין את הפשע (או את המוטיבציה שמאחוריו) ולהעניק לה כיסוי 'ממלכתי' (במלעיל).
למותר לציין שכבר בתחילת העשור הקודם, ניסו מיכאל בן ארי ואריה אלדד להיבחר לכנסת תחת הסלוגן הקליט 'בלי חובות אין זכויות'. אז, כנראה שהעולם היה פשוט יותר: 'זכויות' היו למושג שמאלי או ליברלי שקל לזהות ולתקוף. אבל נראה שבאקלים הפוליטי הנוכחי, קשה מאד להחליט כיצד לפענח סלוגן כזה. איזו מין חובה (ואולי מוטב: חוב) יש כאן? ואיזה מין משטר אמור לקום? פיאודלי או רפובליקני? פריבילגיות שבריריות או שוויון אזרחי?
אם כן, מה שעומד מולנו הוא לא מישור שבו שני כוחות מובחנים על סף התנגשות. הייתי חושב על קרב טור בין קרל מרטל ובין המוסלמים כפי שהוא נראה בסדרת האנימציה הצרפתית 'היה היה': התנגשות בלתי-נמנעת בין שני כוחות, שאולי נראים קצת אחרת אבל עשויים למעשה כמעט מאותו החומר.
