"כשהוריי מבינים שאחי בדרך למסיבה המונית בדרום תל אביב, הם מאחלים לו שייהנה ומעניקים לו מאתיים שקלים לטובת האירוע. כשאני אומרת שפניי מועדות לשיעור חסידות, אני מתבקשת במבט מודאג, לשמור על עצמי, ולזכור שהחיים הם לא שחור ולבן". יהלי (שם בדוי) מספרת על תהליך של התחזקות רוחנית, והקונפליקט שהוא יוצר בינה לבין משפחתה. על אחרות מתוך חיפוש רוחני
זרימה נעימה על מי מנוחות
"אז מה שלומך, מתוקה שלי?"
אנחנו יושבות קרובות על הספה, כביכול טבעיות ונינוחות, אבל האוויר שבינינו עומד ומכביד.
אמא מתגעגעת אליי, אני מרגישה. היא מתאמצת ליצור מרחב שיחה אינטימי ופתוח, וזה סוגר עליי. אז אני נושמת עמוק, מחייכת אליה בהכנעה, ומספרת לה קצת מה קורה. הרבה קליפות, הרבה "מסביב". אבל שתרגיש חלק, שתרגיש אמא.
אמא שלי עברה הרבה בשנות ההתבגרות שלה. אלו שנים שבהן הנשמה נמצאת בקשב עדין במיוחד לעצמה, המנעדים הרגשיים קיצוניים מתמיד, והבחירות כולן גורליות ומלאות עוצמה.
וכך, בצעירותה, היא בחרה בעולם של עבודת ה'. רצתה שתהיה לה בבית שבת, ערגה לרוחניות ואווירה משפחתית. בעיקר אני חושבת שהיא חיפשה יציבות, אך כזו שאיננה תובענית. לא פלא שהבית שלי זלג אל סגנון חיים שבו ההלכה מתפקדת בתור מסורת, וסממני הדתיות שבו מתקלפים לאורך השנים.
הוריי באים מבתים שבהם ל"מסורת אבותינו" יש מקום על כיסא הכבוד. בבואם להקים את הבית שלהם, הרצון שהוביל אותם היה למצוא מסגרת דתית נוחה, שתעטוף אותם מכל הכיוונים: דרך הקהילה שתקיף אותם, בתי הספר שאליהם ישלחו את ילדיהם, והתכנים שיהיו חלק מן השיח המשפחתי. ההלכה כשמה כן היא – דרך שבה הולכים. עם זאת, היא גם מאוד מחייבת, דורשת וקפדנית. ההלכה איננה "נוחה" לרוב, וכך נוצרה בגרעין ביתי התנגשות גורלית בבחירה בין חיים דתיים לבין זרימה נעימה על מי מנוחות. הוריי מצאו להם "דרך אמצע", בתיווכו של המושג "מסורת". הם אימצו את מה שמצא חן בעיניהם מבית הוריהם, ומה שלא מצא חן נזל בעדינות אל השוליים, בטענה דוממת שזה כבר לא רלוונטי, ושההלכה צריכה להתקדם יחד אתנו.
בהתאם לכך, עברתי מסלול דתי לייט קלאסי, שהתבטא בכול: החל מהמקום שבו גדלתי, דרך החינוך המעולה שספגתי בגיל צעיר, וכלה בחוסר הידע שלי בהלכות שבת בסיסיות. ההתעקשות הכנה והבלתי מתפשרת של אבי לשיר זמירות בשולחן השבת ולומר דבר תורה מעולם לא עמדה בסתירה לכך שכאשר טיילנו בחו"ל, עצרנו לאכול במסעדות לא כשרות, ושלמרות שהמטבח שלנו נחשב כשר, לפעמים אני חוששת שמא אני חוטאת בשוגג. הוריי לעולם לא יהיו מוכנים להגדיר את עצמם דתיים לייט. לייט זה לבינונים, כך יאמרו.
גם אני בחרתי בעולם של עבודת ה', אך בשלב מסוים ודי מוקדם התנערתי מן הדרך של בני ביתי, והתחלתי לסלול לעצמי שביל צדדי. ממבט ראשון ניתן לדמות אותו כמקביל ודומה ל"דתיות" של משפחתי, אך בהתבוננות מעט עמוקה יותר, זהו מקום שאין לו שם והגדרה, מלא קרעים ופערים ביני לבין המשפחה שלי, ביני לבין חבריי וחברותיי, ביני לבין העולם.
אני משתפת את אמי, בחלקי משפטים, ברוח שאופפת אותי בתקופה האחרונה. כשאני אומרת את המילים "התמודדויות דתיות", אני חשה מבעד לכריות הנוי ברעד קל שבקלים, רואה שמשהו בגוף שלה מתכווץ. בקריצה ובחיוך, ובאמת בוסרית, אני אומרת לה שאני "הולכת להיות יותר 'דוסית' ממה שאני עכשיו". המבט שלה קופא מולי, ואני מרגישה היסטריה שקטה שמטפסת לה לאט לאט מקצות אצבעותיה עד זוויות פיה, שולחת אלי חצי שאלות מבוהלות: "אבל לא כמו הנחמנים, נכון? את לא תלכי לאיזה צפת ותשימי שביס ותדלגי יחפה על ההרים, נכון?" אני צוחקת ומתקנת אותה בחיבה, "לא צפת, בני ברק", ומקבלת ממנה את התשובה: "זה לא מצחיק".
הכול בעירבון מוגבל
ערב אחד לפני כמה שנים, אחי הקטן ואני התארגנו במקביל, כל אחד לבילוי שלו.
כשהוריי מבינים שאחי בדרך למסיבה המונית בדרום תל אביב, הם מאחלים לו שייהנה ומעניקים לו מאתיים שקלים לטובת האירוע. בכל זאת, לילה ארוך, ומי יודע כיצד הוא יסתיים.
כשאני אומרת שפניי מועדות לשיעור חסידות של נועה ירון-דיין, ושכנראה לא אחזור מאוחר, אני מתבקשת, במבט מודאג, "לשמור על עצמך ולהיזהר, לזכור שהחיים הם לא שחור ולבן וכמובן לקחת הכול בעירבון מוגבל".
בערב אחר, כשאני יוצאת עם חברים, ואמא שלי רואה שאני לובשת מכנסיים צמודים ובכלל לא נראית כמו "דוסית קיצונית", האגרוף שבה נרפה. והלב שלי נשבר.
***
בבקרים שבהם הבית ריק מאדם, והעמידה בפני עצמי ומול בוראי בבית הוריי לא מביכה אותי יותר מדי, אגיד את ברכות השחר בסלון, ואולי גם את כל תפילת שחרית. לפעמים מתוך מחויבות הלכתית ותו לא, לפעמים בכוונה אמתית. אבל אם מישהו מהמשפחה נמצא בבית ומסתובב בסלון או במטבח, שפתיי יינעלו. לא ארצה לחשוף את עבודת ה' שלי במרחב הבית, והסבירות שאתפלל באותו בוקר היא כמעט אפסית.
מעולם לא הרגשתי בנוח לפתוח סידור בנוכחות מישהו מבני משפחתי. עבודת ה' שלי כל כך פנימית ופרטית עבורי, ושייכת רק לי ולריבונו של עולם. אני מתפללת בשפה שלי, שפה שבני המשפחה שלי לא מבינים, וקשה לי העובדה שתפילת עמידה באמצע השבוע היא מראה זר עבורם. ברגע שמעשה דתי כמו תפילה הופך לחומת בטון של מבוכה ובלבול העומדת ביני לבין משפחתי, פעמים רבות אמצא את עצמי מוותרת עליו, בקושי ובעצב רב.
***
לילה אחרון של סליחות. "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". שרים את הפסוק הזה פעם אחר פעם, מרימים ידיים ומוחאים כפיים. אנרגיה כלשהי מתחילה לדגדג בקצות בהונותיי, רוצה לקפוץ, להתקרב טיפה יותר למעלה. חולשה פנימית משקיטה את הרצון הזה; אני לא לגמרי מרגישה בנוח להביע את עצמי כך. ובבת אחת, כשאני זועקת "חדש ימינו כקדם", פתאום חוזר אליי זיכרון ילדות, ואני חווה כמו בפלאשבק את הרגע הזה, רק שהפעם אני מבחוץ: צופה על הילדונת בת ה-12 שהייתי, מתפללת בערב שבת בסלון, מכל הלב: משתחווה, אומרת את מילות המזמורים בקול, מרימה ידיים למעלה. והנה אבא אומר לי להפסיק מיד. ואמא מאיימת להתקשר למחנכת שלי ולברר מה קורה אתי. ניצני הרוחניות שבי הוחנקו. ולרגע גם הגרון נחנק, אבל אז שוב – "חדש ימינו". והעיניים נעצמות והלב נפתח, והנה אני מרחפת באוויר, חוזרת לעצמי.
"איזו דוסית חננה"
אני בחורה דתייה. אני מאמינה בקב"ה ובתורתו. עד כאן בסדר. אבל כשאני מגיעה לסעיף שמירת תרי"ג מצוות, הקרקע מתחתיי נעשית פחות יציבה, ואני מתחילה קצת לצלוע. "מורכבות דתית", או שמא "דתייה לייט"? בבחירה בין קדושה מעונה ומיוסרת לבין בחורה שטחית ועצלנית, נראה שאין הרבה התלבטות. עם זאת, אני מתקשה להזדהות רק עם ההגדרה הראשונה, ומסרבת להחיל על עצמי את כל השלכותיה של ההגדרה השנייה. אך ללא כותרת ראויה שתוכל לתת הצדקה למציאות שלי, מלאת החיות והאור מצד אחד, ורוויית החורים השחורים והקונפליקטים מצד שני – מה יישאר לי?
שכשעובר על הנשמה תהליך פנימי-רוחני, שמתבטא כלפי חוץ אך אין לו הגדרה בעולם שבחוץ, אותו מקום פנימי ופרטי הופך לחיצוני ופתוח לעיניים ביקורתיות ומנתחות, על מנת ש"הילד ייקרא בשמו". העולם הדתי לאומי מתמודד עם מורכבות, אך הרבה פעמים הדבר נעשה באופן רדוד ופשטני. כשניצבים אל מול מורכבות אמתית, הרצון לשמור על הציונות הדתית כחברה שמצליחה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, מנצח את המרחב הלגיטימי של הסובייקט הפרטי לעבור תהליכים רוחניים לא פשוטים בתוכו.
***
נטילת ידיים בביתי היא סצנה משפחתית משעשעת, המתרחשת רק פעמיים בשבוע – בערב שבת ובשבת בבוקר. אלו גם הרגעים הכי מגבשים שלנו בתור משפחה. כל הדברים הכי קריטיים חייבים להיאמר בדיוק בשלושים השניות שבין נטילת הידיים לבין ברכת המוציא.
בוקר אחד התחשק לי טוסט. אחותי צפתה בי בעודי נוטלת את ידיי ומברכת על הלחם, פלטה צחקוק מהיר וסיננה: "איזו דוסית חננה את, אימאל'ה".
בזמן שאכלתי קיבלתי טלפון מהטרמפ שלי, שהודיע לי שהוא מקדים ומגיע עכשיו. בשלוש הדקות שנותרו לי הייתי צריכה להספיק לשטוף כלים, לארוז ולהיפרד מהמשפחה. וכמובן, כמעט שכחתי – לברך ברכת המזון. לשבריר שנייה חלפה בראשי המחשבה שאולי אפסח על הברכה הפעם, ובשבריר השנייה שלאחריה כבר הייתי באמצע זמזום עצבני ולחוץ מול ה"תפילון" באייפון.
התוצאה הייתה ששכחתי להכניס לתיק דברים חשובים ואיחרתי לטרמפ. לרגע אחד באמת הרגשתי "דוסית חננה". סלדתי מזה ואהבתי את זה, בדיוק באותה מידה.
בראש השנה, אמי העירה את כולנו עשר דקות לפני תקיעת שופר, וכולם גררו את רגליהם ביללות עייפות לעבר בית הכנסת. לא משנה כמה ביקשתי ללכת להתפלל בבית כנסת אחר – שטוב לי, שנכון עבורי, שמדבר את השפה שלי – התבקשתי ללכת יחד עם המשפחה שלי לבית הכנסת. בשביל המשפחתיות, בשביל החג, אבל בעיקר בשביל לעזור לאחיותיי בזמן התפילה, שלא מתמצאות בדפי הסידור.
מתוך הדברים שחשובים לאחיות שלי, תפילת ראש השנה ממוקמת בערך במקום האחד אחרי האחרון. הן מגיעות לבית הכנסת מתוך כבוד לאבי ותו לא. כשהתיישבנו במקומות שלנו, כל אחת מהן פתחה את הסידור בעמוד אקראי: אחת במנחה ליום חול, אחת בערבית לשבת, אחת בברכות הנהנין. הסיטואציה הזו מכאיבה לי בכל שנה מחדש, והורסת את התפילה שלי. יום הדין הוא אחד הימים החשובים ביותר עבורי, ושנה אחרי שנה הוא מצטמצם ללחשושים חסרי סבלנות מצד אחיותיי, המחכות שאסמן להן שנגמרו התקיעות ושהן יכולות לחזור כבר הביתה.
מתיירא מעבירות שבידו
אני מוצאת שהקונפליקט הזה מופיע, בצורה כלשהי, כבר בתורה. פרק כ' בספר דברים עוסק בדיני מלחמה ובאנשים הפטורים מן היציאה אל הקרב. בפסוק ח' נכתב: " וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ". אדם השרוי בפחד מקבל אישור לשוב לביתו ולהימנע מן המלחמה. פחד ממלחמה הוא דבר טבעי, אך לא זהו המקרה: במשנה במסכת סוטה מסביר רבי יוסי הגלילי: "הירא ורך הלבב – זהו המתיירא מן העבירות שבידו".
אילו עבירות עלולות להיות כל כך חמורות, עד כדי כך שבגללן אי אפשר להשתתף במלחמת מצווה?
רש"י מסביר שהעבירה המדוברת היא הפסק בין תפילין של ראש לתפילין של יד. הראש מסמל את עולם האמונה: המחשבות, הבחירות, הערכים, הרעיונות. היד מבטאת את עולם העשייה: החיים השגרתיים, קיום המצוות היום-יומי, צורת עבודת ה' שלנו בפועל בעולם, שבה הכול בהכרח מצומצם הרבה יותר אל מול האינסוף של הנשמה. מצוות הנחת תפילין מורכבת משני שלבים, המשקפים שני רבדים הקיימים בתוכנו: במצב שבו יש רווח, פער בין השלב הראשון לשני – בין מרחב האמונה והרוח לבין מרחב העשייה ותורת החיים – זהו חטא חמור מספיק כדי לגרום לאדם לפחד שמא ייהרג במלחמה. התורה מאששת את הפחד ושולחת את האדם בחזרה לביתו.
אחת האמירות המדויקות שניתן ללמוד מכאן היא שבעולם דתי מתוקן-כביכול, צריכה להיות חפיפה והלימה בין האמונה ליום-יום. אדם המאמין ברעיון של שבת, יניח פלטה על השיש. מי שמחזיק בדעה שמצוות כשרות היא מצווה ראויה, יחיה בבית שיש בו שני כיורים במטבח. תפאורת החיים תתארגן באופן שיתאים לדרך הרוחנית שנבחרה. האמירה הזו נכונה וראויה בעיניי מאוד. אך בפועל, המציאות הרבה יותר סבוכה, לא מאפשרת, ומטלטלת אותנו בין קצוות הפוכים ומנוגדים בנפש שלנו, המביאים אותנו למפגש עם סיטואציות שבהן אין תשובה ברורה אחת, ואין תמיד "אמת" נכונה באופן אובייקטיבי.
אמירה נוספת שאני חשה שמסתתרת כאן, בסאבטקסט, היא שלא שולחים את האדם הזה, ה"שח בין תפילה לתפילה", לביתו, רק בגלל שהוא מפחד מההשלכות של מעשיו.
לקבוצת האנשים היוצאת למלחמה אין את היכולת או הפניות להכיל אדם כזה. המחיר שנוכחותו תגבה מהם כחברה גדול ומבלבל מדי. אדם הבוחר בדרך חיים דתית, אך בד בבד עומד מול מצבים שבהם הפער בין "תפילין של ראש" לבין "תפילין של יד" תופס אותו לא מוכן, לא מתוך ויתור פשרני, אלא מתוך התמודדות פנימית אמתית הרוויה מתחים רוחניים – ירגיש שאין לו מקום ברור, שגבולות מרחב המחיה שלו מטושטשים, ושלא תמיד יש מי שיכיל אותו. אשקר אם אומר שהתמודדויות כאלו אינן מלוות אותי. אני פוגשת בשאלות הללו מדי יום, בהמון סיטואציות שגרתיות ואפילו שוליות. בכל פעם שההלכה מתנגשת לי בלב אני נאלצת לבחור, ולקחת אחריות על ההכרעה שלי.
יחד עם זאת, אני מרגישה שנתח לא קטן מן החברה שלנו חיה בצורה כזו: במרווח גדול, לעתים גדול מדי, בין האידיאולוגיה שאנו נושאים והחינוך הדתי שאנו מנחילים לילדיהם, לעומת כל אותם בקרים שבהם התפילין נותרות מיותמות בפינת החדר, כיסוי הראש נשאר בגדר "אקססורי" לחגים, ו"כלי שלישי" הוא מושג ששייך לבגרות בדינים, ותו לא.
אני לא מנסה לכסות או להעלים את הפערים ואת המורכבות הדתית שבתוכי, וכמובן שהמציאות איננה פשוטה כפי שהיא נראית. ובכל זאת, אני חשה שכל העיניים הביקורתיות מופנות דווקא אליי. אני מרגישה שרק לי אין מקום, שאני היא זו שכל כך אחרת.
דתייה משותקת
זוהי המלחמה הקיומית שלי. מלחמה להגדיר את הזהות שלי בשפה שניתן להבין גם ללא כתוביות תרגום, "לשלם את חובי" לחברה שאני חלק ממנה, ובעיקר לתת מקום לפערים הללו, החיצוניים והפנימיים, מבלי להיחנק ולדהות בתוך תבניות שאינן נכונות עבורי. אינני דתייה "נכונה", וכאן בדיוק הפספוס. טרם קם האדם שיגדיר מיהו הדתי הראוי, בהתאם לתקופה שבה אנו חיים – שבה המושגים "פוסטמודרניזם" ו"אין אמת אחת" משמשים מצד אחד פתח מילוט ממחויבות דתית, ומצד שני – קרקע פורייה לצמיחה וללימוד.
אתי אנקרי שרה: "הם אומרים שמיכאל זה שם של בן, אז הם קוראים לי מיכאלה". ויש נשמות כאלה, "מיכאליות", שמתכווצות ונעלמות תחת ממדי הציונות הדתית. אם אין לי משבצת שלא מעוררת צרימה ואי-נוחות, אין לי משבצת בכלל. וכך אני מתבשרת: או מיכאלה או כלום. הבשורה מתנגנת גם ממעמקי הבאר הפנימית שלי, שהפנימה את המסר הזה. אינני רפורמית. כשאשאל על כך, אענה שאני דתייה אורתודוקסית, וזה יהיה נכון, לכל הדעות. כשאשאל בכנות, אענה שאני מרגישה חלק מתת-זרם, הרואה ובלתי נראה, המרגיש ובלתי מורגש. אינני דתייה מושתקת, אלא משותקת. לא כי הרוחניות שלי מוגבלת, אלא מכיוון שעדיין לא נברא כיסא הגלגלים הנכון שיושיב אותה עליו ויעניק לה קיום.
הנשמה שלי מורכבת משני גרעינים: גרעין דתי וגרעין חוץ דתי. שניהם מדברים דברי טעם ומספרים לי דברים נכונים על עצמי. הרצון שלי להכריע בין שני הגרעינים, קורע אותי בכל פעם מחדש.
הבחירה שלי בכל בוקר להיות עובדת ה' דורשת ממני כל כך הרבה כוחות ואנרגיות, כיוון שהרבה מן האנשים שמרכיבים את חיי לא מסוגלים להבין או להכיל זאת, והניסיון להסביר את עצמי מעייף, מתיש, ומבלבל את הנפש. במיוחד לנוכח העובדה שזהותי הדתית עדיין עוברת תהליכים מורכבים של שינוי והתעצבות מדי יום.
אני מתפללת מעומק לבי שיגיע היום שבו יתקיים הפסוק: "כי מציון תצא תורה". שאמת מארץ תצמח, ושהמבטים הרכים ומלאי הלגיטימציה הפנימית שאנחנו מעניקים לעצמנו בנוגע לעבודת ה' שלנו, יהיו עשויים מאותו החומר שבו נביט גם החוצה, מתוך הבנה וקבלה ששבעים פנים לתורה, שנשמות אנושיות הן אינסופיות ומורכבות מאוד. לא רק התורה שלי, ולא רק הנשמה שלי.
לידים
עברתי מסלול דתי לייט קלאסי, שהתבטא בכול: החל מהמקום שבו גדלתי, דרך החינוך המעולה שספגתי בגיל צעיר, וכלה בחוסר הידע שלי בהלכות שבת בסיסיות. ההתעקשות הכנה והבלתי מתפשרת של אבי לשיר זמירות בשולחן השבת ולומר דבר תורה מעולם לא עמדה בסתירה לכך שכאשר טיילנו בחו"ל, עצרנו לאכול במסעדות לא כשרות
נטילת ידיים בביתי היא סצנה משפחתית משעשעת, המתרחשת רק פעמיים בשבוע – בערב שבת ובשבת בבוקר. אלו גם הרגעים הכי מגבשים שלנו בתור משפחה. כל הדברים הכי קריטיים חייבים להיאמר בדיוק בשלושים השניות שבין נטילת הידיים לבין ברכת המוציא.
בוקר אחד התחשק לי טוסט. אחותי צפתה בי בעודי נוטלת את ידיי ומברכת על הלחם, פלטה צחקוק מהיר וסיננה: "איזו דוסית חננה את, אימאל'ה"
הנשמה שלי מורכבת משני גרעינים: גרעין דתי וגרעין חוץ דתי. שניהם מדברים דברי טעם ומספרים לי דברים נכונים על עצמי. הרצון שלי להכריע בין שני הגרעינים קורע אותי בכל פעם מחדש.
הבחירה שלי בכל בוקר להיות עובדת ה' דורשת ממני כל כך הרבה כוחות ואנרגיות, כיוון שהרבה מן האנשים שמרכיבים את חיי לא מסוגלים להבין או להכיל זאת, והניסיון להסביר את עצמי מעייף, מתיש, ומבלבל את הנפש
