"שאלות הן התשתית של עולמנו האמוני והדתי"
ראיון עם הרב אהרון ליכטנשטיין
יצחק בן דוד
הרב יצחק בן דוד הוא בוגר ישיבת הר עציון
ומלמד במדרשת עין הנצי"ב ובישיבת מעלה גלבוע.
בעקבות מכתב הרבנים פרסם הרב אהרון ליכטנשטיין תגובה פומבית ובה ביקורת נוקבת על המכתב – הן במישור ההלכתי והן במישור הציבורי. הרב יצחק בן דוד, תלמידו של הרב במשך למעלה מעשר שנים, פגש אותו לשיחה על היחס אל דתות אחרות, על ההתנגשות בין שורת ההלכה ובין המוסר האנושי, ועל מקומם של שיקולים מוסריים בפסיקת הלכה
דמותו ואישיותו של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, בולטת בדרכה הייחודית בתוך עולם התורה של הציונות הדתית בדור הזה. כמי שנחשב לאחד מגדולי התורה של הדור, וכדמות מופת למדנית ומוסרית, משמש הרב נקודת משען רוחנית ותורנית בעולמם הדתי של מאות ואלפי תלמידיו בארץ ובחו"ל.
אני מגיע לשיחה עם הרב בשבועות שלאחר פרסום מכתב הרבנים בנושא השכרת דירות לנוכרים בארץ ישראל, בין השאר בעקבות פרסום התגובה שהוא עצמו כתב למכתב זה, ובה לצד דיון בפרטי השאלה ההלכתית כתב:
"כמעט כל שלשלת המאורעות שהתרחשו בעקבות הפצת גילוי הדעת הייתה צפויה ופחות או יותר נגלית לעין […] אתה קורא ושואל את עצמך לאן נעלמה חכמת האמורים להיות בין הרואים את הנולד? צער מיוחד נגרם לציבור נאמני תורה ומצוות החרדים למעמד ואופי המדינה, ולשלוות מנהיגיה הרוחניים העמלים להאהיב את התורה, לדבוק בהלכה והשואפים להשתית את מדינת ישראל על אדני מסורת ומורשת אבות".
שיחתנו, שנפתחה בשאלת היחס לנוכרי ולדתות אחרות, התגלגלה אל מחוזות עמוקים הנוגעים למתח שבין התורה ובין ערכים מוסריים ולהתנגשות בין השניים בעולמו של האדם המודרני.
אינני יודע אם כל אחד מקוראי הראיון יזדהה באופן מלא עם הפתרון שמציע הרב למתח ערכי זה, אבל קשה היה לי שלא להתפעל באופן עמוק מהמחויבות היוקדת לערכים מוסריים מחד גיסא ולערכים תורניים מאידך גיסא, ומחוסר הנכונות של הרב להרפות מאף אחד מהם, גם כאשר הם נמצאים על מסלול של התנגשות.
"התכנסות לתוך עצמנו"
אני מבקש לפתוח דווקא בשאלות עקרוניות בנוגע ליחס לנוכרי, ברמה התאולוגית, בלא זיקה ישירה להקשר הפוליטי העכשווי. עד כמה הרב רואה ערך בהפריה הדדית בין עולמה של היהדות ועולם התורה ובין תופעות רוחניות, תרבותיות וחברתיות שמתרחשות מחוץ לעולמו של עם ישראל? באילו ממדים הרב רואה בחיוב שותפות, מעורבות והיכרות עם העולם הלא-יהודי, ואולי גם הפנמה שלו בעולם שלנו, ובאילו הקשרים סוג כזה של הפריה הוא שלילי או בעייתי?
אני חושב שיש פה שתי שאלות נפרדות שצריך להפריד ביניהן. האחת היא יותר תאורטית, והשנייה נוגעת לשיקולים פרגמטיים. במישור התאורטי, ניתן לשאול האם יש ליהודי מאמין משהו לחפש מחוץ לעולם היהדות? האם ההנחה היא שבכלל יש שם משהו שיתרום ויועיל לו? גם אם התשובה לכך היא חיובית, ישנה גם השאלה הפרגמטית: מהם הסיכונים בחיפוש כזה, והאם הם שווים את הרווח הזה?
ישנה דעה רווחת, המתבססת על דבריהם של חז"ל "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין", ולפיה ככל שהדברים יותר נוגעים לעולם הדתי, לנושאים הרגישים מבחינה רוחנית – התועלת בחיפוש מחוץ ליהדות יורדת, ואילו הסיכון עולה. לדעתי כאשר אוחזים בעמדה הזו באופן קטגורי, הדבר סותם את הגולל על האפשרות שאדם יפיק תועלת בעלת משמעות מתחומים רבים שנמצאים בעולם.
יתרה מכך, אני סבור שדווקא בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולא בנושאים מנותקים ו"ניטרליים", התעניינות בעולם הלא-יהודי טומנת בחובה פוטנציאל לדלות דברים משמעותיים יותר מבחינה דתית, ואילו ככל שעוסקים בנושאים כלליים, התועלת הדתית יורדת. אמנם, לא ניתן להתעלם מכך שיחד עם הפוטנציאל, רף הסיכון ההלכתי והקיומי עולה ככל שתחום העיסוק הוא יותר דתי. כאשר הזיקה היא בנושאים שורשיים ובסיסיים, ממילא הדברים יותר עדינים ופגיעים, והחשש מפני ערבוב מין בשאינו מינו עולה. זה חוק כללי בעולם – ככל שיש יותר תועלת בתחומים מסוימים ויכולת להתפתח מהם בפן התבוני והרגשי, כך גם הסיכון במגע איתם הולך ועולה.
כך למשל, ט"ס אליוט כותב באיזשהו מקום שהוא התחיל להיכנס לעובי הקורה של עולם האמונות המזרחי, עולם שעד אז היה זר לו, ואחר כך הוא התחיל להרגיש שכשהוא נדבק בעולם הזה יתר על המידה, הדבר החליש אותו וחתר מתחת למערכת האמונית שאיתה הוא התחיל, ושעבור הבנתה, חיזוקה וביצורה הוא נכנס לעולם של דתות המזרח מלכתחילה.
.
אם כך, האם הרב היה אומר שניתן גם לספוג השראה דתית מסוימת מכתבים של אנשי דת נוצריים, בהקשרים של עמידה לפני הקב"ה, וזאת על אף שזו דת המוגדרת לפי רוב הדעות כעבודה זרה?
אני חושב שכן, שניתן לשאוב משם דברים שישרתו את עבודת ה' שלנו. אמנם לא באותה מידה לכל אחד, אבל באופן כללי – אכן כן. בסוגיה הזו ישנו היבט היסטורי מעניין: בעבר, בעולם שבו התשתית התרבותית הכללית הייתה דתית, ההבדלים בין אמונות שונות היו עמוקים מאוד, והמודעות לפרטים המבדילים בין דת לדת ובין אמונה לאמונה הייתה גדולה. בעולם שלנו, שהתשתית שלו חילונית, ההתמודדות משתנה ובריתות חדשות עשויות להירקם. כיום לכל הדתות יש "אויב" משותף – החילון, שההתמודדות מולו יכולה לאחד את המוסלמי, הנוצרי והיהודי. ממילא, המאבק המתמקד בהבדלים הפנימיים בין כל דת לדת מאבד את מרכזיותו.
אכן, בזירה הציבורית אנו רואים לא מעט התמודדויות משותפות של הדתות. הדבר לא תמיד נכון לגבי עם ישראל, אבל במדינות בעולם הערבי והנוצרי אנחנו רואים שיתוף פעולה בנושאים בעלי היבט דתי שמלכדים את הזרמים הדתיים השונים, כמו למשל היחס לתא המשפחתי, להבאת ילדים, להפלות וכו'.
האם לדעת הרב אפשר להחיל את צורת החשיבה הזו גם על שאלת היחס לזרמים שונים בתוך עולמה של היהדות? כלומר , האם העובדה שיש כרגע אתגר משותף של עמידה מול החילון ומול ההתפרקות הכללית מן המסורת מאפשרת שיתוף פעולה גדול יותר בין האורתודוקסים, הרפורמים והקונסרבטיבים?
במובן מסוים אני חושב שהתשובה היא חיובית. השאלה היא מה החומה שעליה מתנהל המאבק, ומי מתייצב להגן עליה. האם המאבק הוא על ההבדלים שבין הזרמים, או שיש כאן חומה מלוכדת של הדת, המתייצבת מול העולם החילוני הכללי. ועם זאת, קובעים כאן גם הרבה גורמים חברתיים-סוציולוגיים, שלעתים יוצרים מציאות שבה מתמקדים דווקא במאבקים הבוערים והמפלגים, ולא בצורך החשוב להתאחד סביב מאבק משותף.
אני מבקש לעבור להקשרים המקומיים והעכשוויים ביחס שבין יהודים לנוכרים, ואולי מכתב הרבנים הוא מקרה טוב להיאחז בו. אני מרגיש שמעבר לעמדה הלכתית כזו או אחרת, מאחורי מכתב הרבנים עומדת תמונת מציאות שלפיה היחסים בינינו ובין המיעוט הערבי שחי בתוכנו הם יחסים של מאבק ועוינות הדדית. מתמונת מציאות זו נובע שהיחס שאנחנו צריכים לשדר מול האוכלוסייה הערבית הוא יחס יותר נוקשה, עוין ומדיר. אני רוצה לשאול האם הרב מרגיש שזו קריאה מוצדקת של המציאות, או שיש דווקא לבוא למערכה הזו עם ידיים יותר פתוחות ומפויסות.
השאלה הזו היא למעשה שאלה פוליטית, שתלויה בהשקפת עולם פוליטית. ברמה העקרונית, אני לא שלם עם כל התפיסות שעמיתיי בעולם התורה מקדמים ומוסרים הלאה לתלמידיהם. אני סבור שהתכנסות לתוך עצמנו בלי התחשבות בשיקולים רחבים יותר היא לא מהלך חכם מבחינה מדינית ופוליטית, וגם לא רצוי מבחינה אידאית ומבחינה מוסרית.
ברמה הדתית או ההלכתית, הדברים מורכבים עוד יותר. צריך להבחין בין שאלת היחס בין יהודים ונוכרים ובין יחסן של התורה והיהדות לעבודה זרה. כידוע, יש נוכרים שהם עובדי עבודה זרה ויש נוכרים שאינם עובדי עבודה זרה – אלו שני דיונים נפרדים. יש גם מקום להבדיל בין בחינה היסטורית וסוציולוגית של כל אחת מהסוגיות הללו ובין בחינה של אספקטים הלכתיים ותאולוגיים של היחס בין ישראל לנוכרים ולעבודה זרה.
בתגובה שהרב פרסם למכתב הרבנים לא נראה שבשורה התחתונה הרב הכריע או פסק הלכה באופן מנוגד למכתב, אלא רק פתח את הנושא והראה שיש אפשרות להגיע גם למסקנה הלכתית שונה על בסיס המקורות ההלכתיים. כלומר, אם אני שואל את עצמי האם על פי המכתב של הרב מותר או אסור למכור דירות לנוכרים היום – אני לא חושב שיש לי תשובה.
הנושא הזה נוגע למעשה בשאלה רחבה על תפקידו של הפוסק בסיטואציה שבה ישנן כמה אפשרויות הלכתיות שונות: האם עליו להכריע, או שעליו להצביע על האפשרויות השונות ולהשאיר את ההכרעה לפתחו של האדם. זו שאלה לא פשוטה כלל. במקרים מסוימים אני כשלעצמי משתדל להיזהר מלקבוע באופן קטגורי – "זאת ההלכה". אני חושב שלא בכל מקרה קיים פסק הלכה ברור. יש שאלות מובהקות, שניתן להגיע בהן לפסק פורמלי ברור, אך כנגדן יש תחומים שדורשים התחשבות בגורמים אחרים, ערכיים. השאלה כמה קורבנות אתה מוכן להקריב על מזבח המלחמה על שלמות הארץ, היא שאלה שבחלקה היא הלכתית ובחלקה מוסרית. כך גם שאלת היחס בין קרקע לחיי אדם, שהיא שאלה קרדינלית מנקודת מבטי. באמת לא הכול מוכרע מבחינה הלכתית.
במקרים כאלה לדעתי זה בהחלט לגיטימי לומר לאדם שיש אפשרויות לכאן ולכאן, ועל האדם להכריע לאור השיקולים המוסריים, הפוליטיים והביטחוניים כפי שהוא מבין אותם. בשאלות כאלו אני לא מתפעל ממי שמכריז שכל התשובות נמצאות בידו.
האם אפשר להניח שבשאלות כאלו, שבהן השדה ההלכתי אינו חד-משמעי, השיקולים המשפיעים על פסקי ההלכה הם הרקע האידאולוגי של הפוסק, או הרקע הביוגרפי האישי שלו?
כל אדם ספג בחייו אווירה מסוימת, כל אדם נושא בתוכו חוויות משלו, ובתוך מרחב מסוים ייתכן שיש משהו ברקע של האדם שמשפיע על פסיקתו. אבל יש לי אמונת חכמים שלפיה השיקולים שחז"ל הכניסו במסורת ההלכה לתוך ה"צ'ולנט" של קבלת החלטות הלכתיות, נעוצים ביסודם בעולם של תורה ובעולם של אמונה. אני לא רוצה לומר שבשום מקרה לרקע התרבותי, החינוכי והמדיני, או לשאלה איפה אדם חי ועם מי הוא התרועע אין שום משקל לגבי ההחלטות שהוא מקבל; אך יש לי אמונה שכל אלו אינם חייבים להשפיע.
אני חושב שהשאלה באיזו מידה יש לאדם היכולת לשלוט על ההשפעות הפנימיות שלו תלויה בכמה תורה ספג, כמה תלמוד ספג, כמה הוא בנה את עצמו מבחינה מוסרית ומבחינה מחשבתית; עד כמה הוא מושרש בעולמה של תורה, על כל המשתמע מזה.
הרב גדל באירופה של שנות השלושים בצרפת רוב ילדותו, ובהמשך חייו חי במשך תקופה ארוכה בארצות הברית. האם הרב חש שלחוויות החיים הללו ישנו משקל משמעותי בעיצוב השקפתו לגבי יחסים בין יהודים לנוכרים בארץ?
אינני יודע אם אני יכול לתת תשובה קטגורית ברורה לכאן או לכאן. מחד גיסא, אני אתפלא אם בתת-מודע התשובה הנכונה היא שאין לזה שום קשר. אך מאידך גיסא, כמו שאמרתי, יש לי אמונה באדם ואמונה בתורה, ואומר אפילו משהו שיישמע שחצני – אמונה בעצמי, שיש שליטה על זה; שלא מדובר במצב שבו יש שצף-קצף של השפעות חיצוניות שזורמות ללא שום שליטה וביקורת על המתרחש. כחלק מהאמונה שלי בבחירה חופשית אני דבק ומאמין בכך שיש לאדם ביקורת ומודעות למתרחש בקרבו.
"נשאר בסימן שאלה"
מעבר להשפעות אישיות כאלו או אחרות, האם לדעת הרב יש מקומות שבהם רגישויות מוסריות משמשות כלי או מכשיר שבאמצעותו אדם מפרש באופן מודע את הדברים, או בוחר בין דעות שונות שנמצאות בעולם ההלכה, לא מתוך שיקולים פנימיים של עולם ההלכה?
אני חושב שפרשנות כזו קיימת וצריכה להתקיים בעולם התורה. באופן כללי יש שתי אפשרויות לנהוג במקרה שבו המוסר וההלכה נראים כמתנגשים: גישה אחת תטען ששימוש במוסר ככלי פרשני הוא הכפפה פסולה של התורה לנורמות שהן חיצוניות לה; יתרה מזו – בתחושת הרתיעה שהרגש המוסרי גורם, היא תראה ביטוי לחולשה אמונית. גישה שנייה תדגיש את התכנים המוסריים הקיומיים באופן כל כך חזק, שהם יצריכו התייחסות של ממש בעמידה מול התורה.
וכאן יש שתי אפשרויות שונות: הראשונה היא שינוי הפרשנות ההלכתית לאור התחושות המוסריות, כלומר – מתיחת ההיבטים המשפטיים הנוגעים לסיטואציה שבה חלה ההתנגשות הזו. אפשרות שנייה היא של האדם המקבל עליו עול מלכות שמים, כלומר את התכנים של עולם ההלכה, גם כשהם קשים לו, אבל הוא נשאר בסימן שאלה; הוא מכיר בכך שהוא לא מבין את ההלכה, אך הוא בכל זאת מקיים אותה, ומקווה להבין יום אחד בעתיד. אכן, חלק מן האתגר הדתי הוא היכולת להתמודד עם מקומות שבהם החוק יוצר קושי עבור האדם, ובכל זאת הוא נדרש לציית לו. במובן הזה, ישנם תחומים בעולם התורה שיכולים לגרום לאדם התפעלות מן הרגישות המוסרית שמפגינה ההלכה, ובכך יש חיזוק לעולמו האמוני, אך יש תחומים אחרים, שבהם יש דברים קשים לאדם.
ר' עקיבא איגר כתב במקום כלשהו שיש לו קושיות, וסיים: "וה' יאיר עיניי". נדמה לי שזו עמדה אפשרית במצב כזה – עמדה של תפילה. גם אנחנו פותחים בתפילה בבקשה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". זו מעין וריאציה על הבקשה "וה' יאיר עיני" – משהו בין תחזית ובין בקשה, מתוך עמדה של כניעה. במצב שנוצרת התנגשות או סתירה בין ערכים, ואדם לא רוצה להרפות לא מזה ולא מזה – הוא מציב את עצמו כמתפלל לפני הקב"ה שה' יאיר עיניו: אני מקבל, כורע ונכנע לפני הקב"ה, אך מנסה להבין. מה שהאדם איננו מבין הוא לא זורק ולא מוחק, אלא הוא חוקר.
אני לא מקבל את העמדה שלפעמים אנו מוצאים בעולם המחקר, שהלכה מסוימת שאינה נוחה בשל שיקולים מוסריים, נפתרת באמירה כמו "זה מה שר' מאיר אומר, אך זה לא ביטוי הכרחי של רוח התורה עצמה" – הדבר הזה איננו לגיטימי בעיניי. אני מזכיר זאת לא בגלל המחלוקת הלמדנית והמחקרית שיש לי עם עמדה כזו, אלא בגלל האופן שבו אני חושב שאדם צריך לעמוד לפני הקב"ה.
אז אם אני חוזר לנושא היחס לנוכרי ולגוי – כיצד אפשר להתמודד עם מקורות הלכתיים מרכזיים שעוסקים בנושאים הללו, ולא ניתן להתכחש לעובדה שמחלקם באמת עולה תמונה כללית של יחס קשה, עוין או אפילו אלים כלפי הנוכרי. האם פרשנות שמבינה את המקורות הללו מתוך הקשר היסטורי וגאו-פוליטי מסוים, של תקופת חז"ל או ימי הביניים, הנה אפשרית?
לא אומר שאין תופעות כאלו – בהחלט יש. אך איני רואה דרך זו כדרך המלך של לימוד התורה, ואני לא ממליץ על כך.
אם כן, כיצד יכול לנהוג איש הלכה שנקלע לקושי מוסרי מול המקורות הללו?
אתה מעלה את השאלה הזו מתוך הנחה מוקדמת מסוימת שיש לך, שאת הכול האדם צריך להבין, ומה שהוא לא מבין – הוא לא יכול לקבל. ממילא, לפי הנחה זו, המאמץ הדתי האינטלקטואלי אמור להיות מושקע במידה רבה בתבונה המוסרית האנושית. אני לא פוסל את ההנחה הזו, ובמידה מסוימת יש לה מקום, אך רק עד גבול מסוים.
מידת ההבנה שלנו את התורה בכלים מחשבתיים איננה קבועה: יש תכנים תורניים שכשאדם לומד אותם הם מחזקים, מלהיבים ומחשקים את כל החזית הדתית שמנחה אותו לגבי אמונתו. אלו תכנים שאנחנו מבינים אותם ושואבים מהם את כוחנו, את ישותנו ואת אמונתנו. לצדם, יש תכנים תורניים שמבחינת ההשפעה על הדבקות, על הרובד הקיומי – הם לא מוסיפים אבל גם לא מקשים. אך יש סוג שלישי של תכנים שאותם אנחנו לא מבינים, ולו הדבר היה תלוי בנו היינו מעצבים אותם אחרת, אבל זה לא תלוי בנו. כאן זו נקודה של קבלת עול מלכות שמיים, אמונת חכמים, כניעה בפני המסורה – ביטויים דומיננטיים בחווייתנו כמאמינים בני מאמינים. הטענה שאדם יכול להבין באותה מידה כל מה שהוא נתקל בו בעולמה של תורה – איננה תואמת את המציאות, ואני לא יודע מדוע היא בכלל מתבקשת. להיות מאמין, ובייחוד להיות יהודי מאמין, זה לא אומר שמלכתחילה הכול מובן באותה מידה.
השאלה היא מה מאגר הכוחות שיש לאדם מאותם מקורות שעליהם הוא מסתמך באמונתו – עד כמה הם עומדים לו אם הוא בא לעתים לשעת קושי. כמו בעולם הכלכלה – לעתים יש עודף ייבוא או עודף ייצוא, ואז כדי לבנות את עולמנו הרוחני או המוסרי אנחנו צריכים להעביר מהעודף שב"טור" של התכנים המחזקים לחוסר ב"טור" שבתחום של הקשיים. במובנים רבים התכנים שנותנים לנו עוצמה יכולים לתת חישוקים וחיזוקים לאמונה בתחומים שפחות מובנים מאליהם.
אם אדם רואה בעולמה של הלכה ובעולמה של יהדות שילוב של גורמים תאולוגיים עובדתיים, ערכיים ומוסריים, הרי שהוא צריך להיות מחויב לה בפועל באופן מלא, גם כאשר היא סותרת תפיסות מוסריות שהוא מחזיק בהן. אני מאמין בשילוב בין חובת האמונה בתורה, בנותן התורה ובתכנים התורניים, ובין ניסיון תמידי להבין אותה, ומתוך המודעות המלאה שייתכנו קשיים. למעשה, התורה עצמה מפנה אצבע לדברים שעלולים לעמוד לשאלה ולהיות קשים: "וכי ישאלך מחר בנך לאמור" – זוהי שאלה, ושאלות הן התשתית של עולמנו האמוני והדתי.
אפשר לטעון שתודעת ההכנעה לפני האל שהרב מתאר נעוצה למעשה במעשה העקדה? כלומר, התודעה של האב אשר צריך לקיים את הצו האלוהי על אף שהוא לא מבין אותו והוא נוגד את האינסטינקטים המוסריים שלו?
ישנם כאלה גם בעולמנו וגם בעולם הנצרות, שרואים בפרשת העקדה נקודת מוצא להיענות אינסטינקטיבית, אינטואיטיבית ומיידית עם הצו, אך לא זה המקום שאליו אני מכוון. יש מחכמי המוסר שרוצים שאדם ילך לשחוט את בנו כאילו הוא שוחט תרנגולת. הם אוהבים לדבר על כך ששאלת ההיענות לצו העקדה בכלל לא מהווה עבורנו שום אתגר, ויתרה מזאת – במידה מסוימת הם אומרים שזה לא ניסיון. לטענתם לאדם כמוני וכמותך העקדה היא ניסיון, כי אנחנו התרגלנו לעולם המערבי והפנמנו כל מיני ערכים בוני רגישויות, אך כשלאדם אידאלי נאמר לשחוט את בנו – בעיניו אין הבדל בין זה ובין שחיטת תרנגולת. אני אינני חושב כך, אינני מבין את מי שחושב כך, ואין לי צל של ספק שגם התורה, חז"ל והראשונים לא ראו את זה כך. אני לא רואה את זה כדבר אידאלי, אני לא שואף להיות כזה, אני לא שואף שהילדים שלי יהיו כאלה, לא שתלמידיי יהיו כאלה, לא ששכניי יהיו כאלה ולא שבעם ישראל יהיו כאלה. יתרה מזאת – אני לא רואה בזה גבורה. לו הייתי מאמין שאברהם אבינו התייחס לעקדה כאילו הוא שוחט תרנגולת, לא הייתי מעריץ אותו יותר. הייתי מעריץ אותו פחות. את זה אנחנו לא צריכים, יש לנו הרבה בני אדם שיכולים לשחוט.
אני חושב שחז"ל הרבה יותר קרובים לעמדה שאני מציב כאן משהם היו קרובים לפולחן שבו כל הזמן מעלים את הבן והבת על הבריקדות ועל המוקד. הדבר מופיע בכמה מדרשים, המנסחים זאת בצורות שונות: דרך הקושי המוסרי של אברהם, דרך ניסוחים של משא ומתן לוגי – עם האל, עם עצמו או עם השטן. מדרש אחד מזכיר את הדמעות שזולגות מעיניו של אברהם. היום בעולם של תנועת המוסר יש אנשים שהגיעו למצב שבו הם רואים בנזילה של טיפת בכי בעיניו של אברהם אבינו כשהלך לשחוט את בנו, כחולשה. קושי מוסרי הוא חולשה?! אדם שהיה שוחט את בנו כאילו הוא שוחט תרנגולת לא הייתה חולשה גדולה הימנה! האם עליי, כיהודי מאמין, להתפעל מאחד שאם יקבל צו כמו שקיבל אברהם אבינו, 'קח את בנך את יחידך', תכף ומיד ירוץ כאילו הוא הולך לשחוט קורבן פסח, ולהעדיף אותו על פני אדם שמתקשה?!
בעמדה זו של חכמי המוסר יש שלילת ערכים מוסריים, ולמעשה עיקור טוטאלי של האדם כאדם. אילו הקב"ה רצה שנהיה כמלאכים, היה בורא אותנו כמלאכים, אך הוא רוצה שנהיה בני אדם, כמו אותו מדרש שהרב עמיטל ז"ל היה מצטט בשם הרבי מקוצק – "ואנשי קודש תהיו לי". כך הנביאים, ואחר כך חז"ל ראו את העולם – לא כעולם של רובוטים, שיש בו פונקציות טכניות מסוימות שבעזרתן האל מקדם מגמות היסטוריות כאלו ואחרות; לא כך האדם האידאלי מישראל אמור להיראות. אכן, לפעמים יש צו לשחוט את הבן, אבל אני לא רואה את הצו הזה כמנותק מכל מרכיב מוסרי ונפשי, כך שהאדם הופך בגללו או בשבילו לרובוט.
אם כן, מה צריך לעשות האדם שנקלע למתח בין ההכנעה והאמונה שהרב הציג, ובין שלילת הרעיון של השתקת המצפון האנושי והרגשות האנושיים?
כמו כל מציאות אינטלקטואלית מורכבת, שיש בה גם עימות, הדבר הקשה אבל הנדרש הוא שילוב ושיבוץ בין היבטים ערכיים ודתיים שונים, בין המוסר האנושי למוסר האלוקי. האם אני בכל מקרה ומקרה אהיה שלם עם המילים של הקוצקער שציטטתי קודם ואיישם אותן? התשובה היא שלא; יש מקרים שאני אהיה יותר תקיף ויותר מחמיר, ויש מקרים שלהפך.
לגבי ההלכה עצמה – ההכרעה האם ועד כמה לערב את השיקול המוסרי בפסיקה היא מסובכת מאוד. אין לי פורמולה ברורה באילו מקרים יש להתחשב בשיקולים מוסריים ובאילו לא. הגורמים משתנים לפי הנתונים האובייקטיביים ב"שטח", לפי הדוחק ההלכתי הנגרם, מיהם העומדים לפניי ומבקשים את פסק ההלכה, ועוד. אכן, יש מקרים שבהם הדחף הערכי והמוסרי יכריע את ההבנה הפרשנית שלי. אבל כדי להיכנס לעובי הקורה הזו אדם צריך להיבנות כיצור פרשני ותורני; להיבנות כתלמיד חכם שמכיר מבפנים את עולמם של חז"ל ומצויד בכלים פרשניים ומחשבתיים כדי להתמודד עם שאלות כאלו. הדבר מצריך עמל רב.
במידה מסוימת השאלה היא גם מהו היעד, להיכן אני רוצה להגיע. אני לא שואף להיות אדם שיכול לשחוט את בנו כאילו הוא שוחט תרנגולת; בגבורה הזאת אני לא מעוניין, מפני שהקב"ה לא מעוניין בה. אכן, אנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים ומקבלים עלינו עול מלכות שמיים על כל המשתמע מזה, אבל זה לא פוטר אותנו מלנסות להבין את הדברים בלי לשקר: בלי לשקר לעצמנו, ובלי לשקר לקב"ה. עלינו לקיים את המחויבות האנושית לנסות ולהבין את הדברים כמיטב יכולתנו, אך לדעת שיש דברים שגם אם נחתור ונחתור – לעולם לא נבין.
