באמצעות הכשרה מתאימה, נהלים ברורים ותנאי עבודה טובים יותר, הבלניות יכולות להפוך לסוכנות תיווך של מצוות הטבילה, ולסייע לנשים רבות בבואן לטבול
קרן חדד-טאוב מנהלת את קבוצת 'אדוות – נשים מדברות על המקווה', המקדמת את זכויותיהן של הטובלות והבלניות
הטבילה במקווה היא חוויה שמוכרת לכל אישה שנישאת דרך הרבנות במדינת ישראל. נשים דתיות ומסורתיות אף פוגשות את המקווה לאורך חיי נישואיהן. הטבילה עצמה היא מצווה, טקס דתי, אך בשונה ממצוות אחרות, זוהי מצווה שמתבצעת בדרך כלל במתחם מסוים, תחת פיקוח.
לצורך העניין, דמיינו מצב שבו אדם נכנס לבית הכנסת בשעת ערב, והגבאי ניגש אליו ובודק את כשרות ציציותיו. לאחר מכן שואל אותו הגבאי האם הוא נטל את ידיו כשקם בבוקר, האם הוא אכל לפני תפילת שחרית, האם התפלל מנחה. לאחר מכן הגבאי מגיש לו סידור, על פי החלטתו של הגבאי. עם תחילת תפילת הלחש, הגבאי עוצר את המתפלל התמים ומבקש ממנו לחזור שוב על ברכת מודים, משום שלטעמו היא לא נאמרה בכוונה הראויה. דוגמה זו מתחום אחר ממחישה היטב את המציאות במקוואות רבים בישראל, ואת החוויה שעוברות נשים רבות בבואן לטבול.
הגדרת התפקיד המקורית של הבלנית מופיעה בשולחן ערוך: "צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום א' בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים" (שולחן ערוך יורה דעה, סימן קצ"ח סעיף מ). הבלנית היא השליחה של הטובלת; תפקידה היחיד הוא לוודא שכל שערותיה של הטובלת נמצאות מתחת למים. אסור לבלנית לכפות על אישה שנוהגת לברך על הטבילה בתוך המים, לברך מחוץ למים, ולהפך. אסור לבלנית לכפות על אישה שטובלת שבע טבילות לטבול שלוש, ולהפך. כל הדוגמאות הללו – ואלה הדוגמאות הקלות יחסית – לקוחות מן המציאות.
רוב המקוואות בישראל כיום הם מקוואות ציבוריים, השייכים למדינת ישראל ומופעלים על ידי המועצות הדתיות. ישנם מספר מקוואות פרטיים, בעיקר בירושלים, שרובם הוקמו על ידי הציבור החרדי. ההנחיות לגבי ההתנהלות במקווה תלויות בהנחיות של המועצה הדתית המקומית. מועצות דתיות רבות נמצאות בשליטה חרדית, ולפיכך ההנחיות במקווה הן לא פעם מחמירות וקפדניות, ואינן מתחשבות בטובלת כאישה שאחראית על קיום המצווה שלה.
אחד המהלכים שהובלנו בקבוצת 'אדוות – נשים מדברות על המקווה', היה לפנות למשרד לשירותי דת כדי לגבש נוהל אחיד, שלאורו תפעלנה הבלניות. ביקשנו ליצור מצב שבו כל אישה תהיה חופשית לקיים את מצוות הטבילה על פי אמונתה ומנהגה. באפריל השנה התבשרנו על קביעת תקנות חדשות – למעשה, תקנות רשמיות ראשונות של המשרד לשירותי דת באשר למפגש בין הבלנית לבין הטובלת. זהו צעד ראשון בהחזרת מצוות הטבילה לידי הנשים. אנחנו מקוות שההנחיות החדשות יועברו אל הבלניות. נכון להיום, כחודשיים אחרי פרסום הנהלים החדשים, הבנו שהדבר עדיין לא נעשה.
אך הדיון במקומן של הבלניות אינו יכול להתמקד רק בגבולות המותר והאסור ביחסיהן עם הטובלות. אני מבקשת להפנות את הזרקור אל נושאים שנמצאים לא פעם בשולי הדיון: תהליך ההכשרה של הבלניות ותנאי ההעסקה שלהן. במדינת ישראל כיום אין הכשרה רשמית של בלניות. ישנן מועצות דתיות שמקיימות בחינות לתעודת בלניות, אך ההכשרות הן פרטיות; אין תקנה אחידה שעוסקת בהשתלמויות לבלניות. לאחרונה עלה פיילוט ראשוני של המשרד לשירותי דת, והוא נערך במועצות דתיות שמעוניינות בכך.
שכר הבלניות הוא מן הנמוכים ביותר במשק, ועבודתן היא מן השוחקות ביותר. תנאי ההסכם הקיבוצי שעל פיו הן מקבלות שכר נקבעו בשנת 1975, וכבר לפני שנים רבות הוחרגו ממנו הרבנים ועובדי המועצות הדתיות. עבור משרות אחרות במועצה הדתית נמצא תקן מקביל ברשויות המקומיות, וכך השכר עבור משרות אלה זהה לשכר של עובדי רשות מקומית. שכרן של הבלניות, לעומת זאת, ממשיך להיות זעום. בלניות רבות מסורות לעבודתן במקווה; בלא מעט מקוואות – בעיקר במושבים – בלניות עובדות שבעה ימים בשבוע. המשרד לשירותי דת לא ראה לנכון להעמיד תקן נוסף של בלנית במקוואות אלה.
לא ניתן להתעלם מן הגורמים הללו בשיח על המקווה ועל היחסים בין הטובלות לבין הבלניות. אני מאמינה כי הבלניות יכולות להיות סוכנות שינוי ותיווך של מצוות הטבילה. הן יכולות להיות שם עבור הטובלות במספר מובנים: הן יכולות לתווך בין הטובלות לבין מידע רלוונטי שאותו הן מבקשות; הן יכולות לעזור בעניינים בריאותיים, להפנות למרכזי סיוע, וללוות את הטובלת באמצעות ידע רחב על מגוון מנהגים וטקסים הקשורים לטבילה. הדגש הוא כמובן על כך שהטובלת היא זו שמבקשת את המידע, והבלנית נמצאת שם כדי להעניק אותו. הבלניות יכולות לאפשר את השיח, אך אין תפקידן לפקח. האידיאל, בעיניי, הוא שהבלנית תהיה אישה בעלת ידע רב והכשרה מיוחדת, שמאפשרים לה להעניק לטובלת את מרב החופש בטבילה. הבלנית אינה אחראית על החוויה ועל עיצובה – זהו תפקידה של הטובלת – אך היא המלווה והמאפשרת. כדי להשתמש בתבונה בעזרתן של הבלניות ובסיוען, יש לדאוג להכשרה מתאימה, לכלים יעילים ולשכר הוגן.
