כאשר רצונם האישי של בני הזוג הוא הדומיננטי, לעתים נדחק מקומו של השותף השלישי בלידה: אלוהים. מניעת היריון מצד אחד וטיפולי פוריות מצד שני אינם מותירים מרחב להופעת השכינה. נעמה פלסר מצביעה על תהליך מאוזן יותר של היריון ולידה, שמגשר בין פמיניזם ושליטה לבין ענווה והקשבה לחכמת הגוף והבריאה
נעמה פלסר מנהלת את "עבודה שבגוף", בית מדרש הוליסטי לנשים המשלב עבודת גוף, נפש ורוח, והיא מטפלת כּולית העוסקת בגוף, נפש ורוח
ריקוד עדי
אחרי אלפי שנות מסורת המתפתחת באטיות, גילו הסבים והסבתות שלנו, ולעתים גם דור ההורים שלנו, את אור המערב. הספינה שברה שמאלה בכל העצמה: כמה שיותר קִדמה, כמה שפחות דמיון למקור. בדור שלנו נדמה שעולה בקשה אחרת: לאזן. לבחור מחדש ממקום שרואה גם את היופי שבמקור, מבלי לוותר על יתרונות הקִדמה. מן הפרספקטיבה הזו אני מבקשת להתבונן על תהליך תכנון המשפחה בדור המצוי על רצף שבין מסורת ותכנון לידה פסיבי לבין פלאי הטכנולוגיה והמצאת הגלולה, ובתווך המאוזן בעיניי – התפכחות ובחירה אל מול שני הקטבים, תוך התייחסות לממד הרוחני.
בצומת הזה של תכנון ילודה עולה סוגיה אמונית-קיומית, וחשוב שהדיון לא יישאר בממד ההלכתי והפרקטי. יש להתבונן בה בקשב עדין כבר בשלב ראשוני בהתנהלות הזוגית. בעבר (ובמחוזות שמרניים גם בהווה), הדת שלטה בהקשר הילודה מבלי להתחשב ברצונם האישי של בני הזוג. בהווה, כשהרצון האישי שולט במרחב, לעתים נדחק מקומו של השותף השלישי בלידה: אלוהים. חתירת בני הזוג לשליטה במצב עשויה להדיר את האלוהי מהחלל שביניהם.
אני מבקשת לקרוא לאינטראקציה בין שלושת השותפים, לריקוד עדין המאפשר מקום ותנועה לכול. דרושה הכוונת המציאות בידי בני הזוג, אך גם קשב ופתח חלול לשכינה שתיטול חלק בתהליך הגמיש. נחוץ רצון מודע ונוכח, אך רצויה גם ענווה.
מיתוס השליטה
"שלשה מפתחות בידיו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים".
המפתחות המצויים בידי הקב"ה מזמינים את האדם למצב תודעתי מסוים לא רק בעת התחינה לילד בשעת עקרות. זוהי הזמנה לדיאלוג מתמיד עמו, להשפעה הדדית ולשימוש מוצלח במפתחות השונים. המפתחות שבידי הקב"ה מורים על שותפות עמוקה, כאשר מעשי האדם מהדהדים ואילו הקב"ה פותח או נועל את שערי יצירת החיים.
זקנות משפחתי, יוצאות מרוקו ופרס, מספרות על מציאות של שליטה מאוד מצומצמת בילודה. לדודותיי ולסבתי שבעה, שמונה ועשרה ילדים, ומספר גדול יותר של הריונות ולידות. דודתי, שעלתה ממרוקו בשנות החמישים, ניהלה במושב משק של לולים, פרות ומטעים. היא חוותה שישה-עשר הריונות, וגידלה עשרה ילדים במציאות קשה ומורכבת, לאחר הפלות ומיתת תינוקות. קשה אפילו לדמיין מציאות כזו, והיא ממלאת – בין יתר הרגשות – חמלה רבה. בנרטיב הזה אין כל מודעות לתכנון ילודה ואין יכולת לבחור, אף שכבר ניתן היה להשיג אמצעי מניעה בארץ. הנרטיב שהניע את הנשים החזקות הללו היה שהלידה היא ייעודה האישה, שמה שאלוהים נותן הוא לברכה, שמפתחות הילודה אינם בידינו ועלינו לקבל בהכנעה את רצון האל. ככל שייוולדו יותר בנים, הם יהיו סימן לברכה ומקור לגאווה. זו הייתה המציאות, והיא הייתה רווחת לא רק במשפחות של יוצאי עדות המזרח: ילודה גבוהה מאוד, הישרדותית, בימים שבהם שיעורי תמותת תינוקות ועוברים היו גבוהים כל כך.
בתוך שנות דור המציאות השתנתה מן הקצה אל הקצה. ילדיה של דודתי גדלו על נרטיב של שליטה מקסימלית בהיריון תוך תכנון קפדני של מספר הלידות והקצב שלהן. תודעת 'השליטה במצב' מתאפשרת בזכות הטכנולוגיה הרפואית, הגלולה וההתקן המשמשים כאופציות זמינות וטריוויאליות. כמובן שהאג'נדה הפמיניסטית, החותרת לקראת חופש נשים בניהול פוריותן, היא שחקנית משמעותית בשדה הזה.
אך מיתוס השליטה הזה נוטה להתנפץ במקרים של קושי להרות, כאשר ישנו צורך בהתערבות רפואית. קשה להאמין עד כמה אותה מציאות של היריון יכולה להיתפס אצלנו או כמקור לחשש ולחרדה מפניו, או כנס גלוי ומלא הוד. צערם של בני זוג שגילו שתפילתם להיריון שוב נכזבה לעתים לא עולה על מצוקתם של בני זוג במצב של היריון לא רצוי. מציאותנו כה סובייקטיבית ומתעתעת. סכומי עתק מושקעים בתעשיית אמצעי המניעה מחד גיסא ובתחום טיפולי הפוריות מאידך גיסא. לעתים אותם בני זוג יהיו קהל היעד הצרכני של שתי התעשיות – מניעת היריון ועידודו – בתקופות שונות בחייהם.
להקשיב ל'אשר יצר'
בין הכניעה לרצון האל לבין המיתוס של שליטה בילודה, ברצוני להצביע על שינוי משמעותי שהולך ומתפתח בקרב הדור הצעיר יותר, שינוי שמבקש לאזן בין שתי המגמות הללו. מדובר בתהליך המבקש ללקט את הטוב מהעולמות השונים, מתוך רצון ליצור שיווי משקל מאוזן ועדין בין פמיניזם ותכנון לבין הקשבה לחכמת הגוף והבריאה, בין ידע טכנולוגי לבין קשב וענווה בפני העבר והמסורת. התהליך הזה משוחח עם גל המכונה 'אקו-פמיניזם', מושג שפרנסואז דובון טבעה לפני כארבעים שנה. תפיסת העולם האקו-פמיניסטית דוגלת בשמירה על איזון והרמוניה בין האנושות לבין היקום במקום יחסי דיכוי בין האדם לבין הסביבה. נפרדות, עליונות ודיכוי של האנושות ביחס לטבע ושל גברים ביחס לנשים נובעים מאותו שורש שעליו מצביע האקו-פמיניזם, ושאותו הוא חותר לשנות ולאזן. החתירה היא לשיח קשוב יותר לחלק הנשי וליקום. גישה זו תעודד מענה טבעי לצורך באיזון הילודה, מתוך צניעות וכבוד למבנה הגוף הנשי ולצרכיו. יותר ויותר נשים מודעות לתנודות הגוף והנפש במשרעת החודשית, לימי הפוריות שלהן, מתוך קשב עמוק. ישנן נשים שחוות מחזוריות מקבילה לזו של הלבנה. ידע זה מאפשר שימוש באמצעי מניעה בימי הפוריות (בעיקר דיאפרגמה) או לחילופין מודעות לשלב הפורה במקרה של רצון להרות. וכאן אוסיף ואקרא לו 'אקו-פמיניזם–יהודי'.
ברכת 'אשר יצר' שגורה על לשוננו ונאמרת כמה פעמים ביום. היא עוסקת בחכמה הפלאית של חילופי החומרים, בשערים ובצינורות, בנקבים ובחללים שבגופנו. שיווי המשקל שבין הפתיחה והסתימה שלהם מאפשר קיום ועמידה מאוזנים אל מול הבורא. ההרמוניה נשמרת בעקביות בכל רגע, בכל שעה, ובלעדיה אנחנו מה. לעתים, במצבי חולי או פציעה, נעזרת הרפואה בהתקנת קוצב לב, קביים מלאכותיים, מכשיר שמיעה ועוד. אולם איני מכירה מנגנונים שימושיים לביטול הזיעה או לייבוש הדמעות אצל אדם בריא. שימוש בתרופות המשנות את סדרי בריאת האישה תוך שינויים הורמונליים, או חיבור התקן תוך-רחמי במצב תקין שבו אין מום או פגם בגוף הנשי, ראוי שיהיו מפתיעים ותמוהים. בדומה לקריאה השבה ועולה לתת מענה הלכתי ולא רפואי לבעיית העקרות ההלכתית, כיוון שהיא אינה בעיה רפואית, אני מבקשת למתן את עידוד המענה הרפואי למניעת היריון כאשר אין לאישה כל בעיה רפואית. קשב לברכת 'אשר יצר' המלאה פליאה מחכמת הגוף מעודד חשיבה מחודשת ביחס לאמצעים האלו, גם אם בסופה תבחר האישה להשתמש בהם. זוהי דוגמה להתבוננות בפרספקטיבה אקו-פמיניסטית יהודית.
כאשר רחל מתחמקת מחיפושי התרפים באמתחתה, היא אומרת ללבן: "כי דרך נשים לי". הביטוי הזה, בהנחה שהוא מדבר על הווסת, ממחיש חוויה נשית עמוקה, שהיא דרך חיים, והיא גן נעול בפני לבן, הגבר המחפש את אבדתו. הוא נהדף ועוצר את חיפושיו. במציאות הטבעית שבה נשים מודעות לגופן, למצביהן המשתנים, הן אחריות גם לניהולו. בעבר היו לנשים ידע אינסטינקטיבי ומודעות למחזוריותן, אולם הבניית תפיסת עולמן ביחס לעצמיותן או למספר הלידות המצופה מהן נעשתה על ידי גברים. המצב הקיומי הזה של "דרך נשים" הופר בתהליך התפתחותה של הרפואה המערבית, שבה שלטו גברים באופן מובהק. בעיניי, רעיון המצאת גלולה או ההתקן לא יכול היה להתפתח בידי נשים השותפות לתודעת "אורח כנשים" זו.
פתח למקום השכינה
התהליך שעליו אני מצביעה הוא חתרני ביחס לרפואה הקלאסית, המציעה ומעודדת שימוש הורמונלי כאמצעי מניעה שכיח. הוא חותר גם תחת שכבה הגמונית רבנית, שבפסקי ההלכה שלה מעדיפה באופן ברור אמצעים הורמונליים על פני אמצעים אחרים. אולם הוא חותר גם תחת הפמיניזם הדתי-אשכנזי, שספק אם שימור ידע נשי קדום או הקשבה לגוף ולטבע הם ערכים משמעותיים בתודעתו.
יותר ויותר נשים נעזרות כיום בשיטת המודעות לפוריות לצורך מניעת היריון או עידודו. המעקב הקבוע אחרי שינויים בגוף דורש תשומת לב, משמעת עצמית ואחריות לשימוש באמצעי מניעה בימים הפוריים. לצד מניעה או הגדלת הסיכוי להרות, מתאפשר תהליך התקרבות ולעתים ריפוי גדול ביחס לגוף. נשים רבות חוות מחדש את גופן ואת המחזוריות שלו מתוך מודעות. אחוז רמת המניעה בשיטה הזו נחשב נמוך יותר ביחס לגלולות או להתקן, בשל האחריות המוטלת על בני הזוג, וייתכן שאישה שחרדה מהיריון תוותר על שימוש בשיטה גם אם היא דוגלת במעלותיה. לעתים, לאחר שבשנות נישואיהם הראשונות חוו בני הזוג סדרה של לידות תכופות, יתעורר הצורך במניעה מוחלטת ככל שניתן, והם יחששו להסתמך על שיטת המודעות לפוריות. נורמה ההולכת ומתבססת היא דחיית ההיריון הראשון במגמה לבסס את הזוגיות, ולצורכי לימוד ופרנסה. זהו שלב המלווה לעתים בחשש מהיריון. במצבים כאלו, על בני הזוג לבחון את דרך המניעה. ברצוני להדגיש כי דבריי אינם באים לפסול באופן גורף שימוש באמצעי מניעה, אלא להשפיע על התפיסה הרווחת בתחום.
על סף סיום תקופת הפוריות שלי, ומתוך ליווי נשים וזוגות בדרך, אני מבינה שלחלוקת שנות הפוריות באופן קטגורי יש מחירים: שנות מניעה מוחלטת במחיר שימוש באמצעים הורמונליים, ולעומתן שנים מלאות רצון להרות, עד כדי שימוש באמצעים הורמונליים למטרה זו. במקום לחלק את השנים בחלוקה דיכוטומית כזו, היפתחות לתודעת ביניים תשיב את השכינה למערכת הזוגית. ניתן לרווח את הזמן שבין הלידות, למנוע היריון ללא שימוש בהורמונים, גם אם אחוז המניעה נמוך במעט וקיים "סיכון". אני מאמינה שכאן הפתח למקומה של השכינה. כאשר בני זוג מתחילים את דרכם המשותפת מתוך מודעות, ידע והיכרות עם השיטה, הם יוכלו לדחות את ההריונות על פי רצונם, אולם עם סיכוי מובנה שיהיה היריון. כיוון שההבנה הזו תלווה אותם מתחילת הדרך, הדבר יכול להשתלב בתפיסת עולמם שיש בה גם ניווט ולקיחת אחריות, אך גם סדק ופתח לרצון השכינה, שותפתם. כאשר המודעות הזו צומחת רק בשלב מאוחר בחיי הזוג, לאחר שיש כמה ילדים, החשש לעתים גדול יותר כי ישנם כבר צורך ורצון במניעה מוחלטת. אולם כאשר היא נמצאת שם מתחילת הדרך, היא יכולה להיות תפיסה רוחנית שיש בה עוגן פרקטי.
כבוד לשותף השלישי
לסיום, ברצוני להתייחס למקומו של הגבר בתהליך. ההבדלים בין דרכי המניעה ניכרים גם באופי מעורבותו של בן הזוג. שימוש בגלולות או בהתקן הוא באחריותה הבלעדית של האישה. לעומת זאת, השיטה הטבעית שתיארתי מאפשרת שיח, קשב ומקור לימוד לשני בני הזוג; האחריות מוטלת על שניהם. אולם בכל זאת, כובד האחריות אינו מתחלק באופן שווה.
השוויון טמון אולי בסוד הגברי המתגלה ויוצא לאט לאורו. סוד זה מצוי בחכמת הטאו אך יש לו רמזים גם במקורותינו. זקנים סינים מספרים כי אחד הסודות לאריכות ימיהם טמון ביכולתם להתמיר את האנרגיה המינית. במקום פליטת הזרע מוכוונת האנרגיה הזו ומטפסת במעלה הגב אל ה'כתר' בעזרת טכניקות נשימות והרפיה. נוזל הזרע נפלט כמעט רק לצורך הפריה, וכך זוהי דרך חיים החוסכת אנרגיה רבה ומאריכת ימים. אימוץ אישי-זוגי של הדרך הזו מצריך תרגול ועקביות, אך יכולות להיות לו השלכות נפלאות. במקום שיח על "שמירת הברית", השיח יעסוק בכלים לשימוש בריא ומאוזן בכוח החיים.
למעשה, תורה זו עשויה להיות גם דרך טבעית מושלמת למניעת היריון. על הפסוק "ראובן בני אתה כוחי וראשית אוני" כותב רש"י: "היא טיפה ראשונה שלו". זאת אומרת שפליטת הזרע הראשונה שלו הייתה לשם ההפריה שממנה התפתח הריונו של ראובן. סביר להניח שאותה חכמה הייתה נהירה לאבותינו, והמסורת המלמדת כיצד לשמור ולחסוך את נוזל החיים היקר עברה מאב לבן גם אם היא אבדה לאורך הגלות ולא תועדה במפורש.
אני ממתינה בסקרנות ליום שבו יותר ויותר צעירים וצעירות יקחו אחריות מודעת וקשובה למנגנוני גופם השונים, ויהיו חלק משמעותי בשיח וביישום דרכי תכנון הולדה ומניעה מושכלות, תוך כבוד לשותף השלישי האלוהי שבגופם ושבין בני הזוג.
