not memberg

"בכל מקום שאנחנו מזכירים את בנינו, אנחנו מוסיפים דברי ביקורת ושלילה על דרך מותם, וזה קשה. אין לך אפשרות להתמסר לזיכרון בגלל שהכול נעשה מורכב ורגיש. אתה עסוק המון במותר ואסור, ברצון לזכור מול החשש לפגוע, ואיך מתאים לנהוג". כך כותבת אסתר על המורכבות שבזיכרון. עמית ויותם, שניים מילדיהם של אסתר וגיל, התאבדו. למרות הקושי העצום, הם בוחרים  להתיר את קשר השתיקה ולדבר, כדי להושיט יד, כדי למנוע את ההתאבדות הבאה.

 

"לפחות את יודעת שזה משהו שהוא רצה בו, שהוא בחר בזה".

כך אמרה לי אחת מחברותי מתוך רצון כן לנחמני. ואני, כל גופי נעשה חידודים חידודים. הרי זה נורא אם הוא רצה בזה. האם בני האהוב בחר מתוך מודעות מוחלטת לוותר על החיים, לוותר עלינו? האם באמת יש בכך נחמה? ואולי הכאב רק מתעצם בעקבות הסתכלות כזו על מה שקרה?

עמית בני הבכור שלח יד בנפשו לפני כמעט 23 שנה. הוא היה בעיצומו של אימון פרט בסיירת גולני, ארבעה חודשים בצבא. עד היום, איש מאיתנו אינו יודע מה גרם לו לעשות את הדבר הנורא הזה. החברים שלו מבית הספר אמרו: לא יכול להיות שעמית לא רצה לחיות. החברים שלו מהצבא אמרו: לא יכול להיות שעמית שיחק עם הנשק. כל אחד מבני המשפחה, מחבריו וממכריו תפר לעצמו הסבר משלו למה שקרה. גם בינינו, ההורים, יש הבדלים במענה שכל אחד נתן ונותן לעצמו. בגדול, אנחנו חושבים שהבן המאוד מוצלח ומוכשר שלנו, לא חווה מספיק כישלונות בחייו. באחד המסעות של הסיירת הוא הקיא והתעלף, ועל כן חבריו לצוות תרגלו עליו סחיבת פצוע ולקחו אותו באלונקה, דבר שהיה מאוד קשה להכלה עבורו. גם העובדה שמיד לאחר המסע עמית התנדב לשמירה, מבלי שאכל ושתה קודם לכן, בוודאי השפיעה. אולי חשב שהוא עומד להיות מודח מהסיירת, מי יודע. על כל פנים, מדובר בנפילה עוצמתית מאוד, מקומית מאוד וחזקה מאוד, שהשפיעה על שיקול הדעת ובלבלה אותו לחלוטין. איננו מאמינים שהייתה כאן בחירה מודעת. וגם בזה אין נחמה, אבל זה אכן עוזר לשמור על שפיות.

במזמור קמ"ו בתהילים ישנם פסוקים שמהרגע הראשון נגעו בי, ודיברו בשבילי את הַרגשתי אל מול מה שקרה לנו:

אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה. תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו.

חלק מחבריו של עמית באו אלינו אחרי ההתאבדות של יותם אחיו הצעיר, ואמרו לנו שרק כעת הם מבינים שעמית אכן התאבד. יותם היה בן עשר כשאיבד את אחיו הבכור, ולצערנו הלך בעקבותיו, למרות שהנסיבות היו שונות. לאורך כל הדרך ראה יותם בדמותו של עמית דוגמה. בכל צומת בחייו הרגיש מחויב לשקול האם הוא נוהג כמו עמית, או דווקא בוחר אחרת. עמית נטל את חייו בגיל 19 וחצי, וכשיותם עבר אותו בגיל הוא אמר על עמית: "ניצחתי אותך". בזמן שירותו הצבאי נכנס יותם למועקה נפשית וטיפל בה. הוא עשה את שירותו הצבאי במחו"ה אלון וראה בעשייתו שליחות של ממש. יותם היה נשוי כבר כמעט שנה כשהדיכאון והדכדוך הנפשי חזרו אליו לביקור. בשלב הזה, שיקול הדעת שלו היה מוכתב על פי מצב רוחו וכל ראייתו את העולם שסביבו נעשתה מעוותת. הכאב הנפשי שנשא בתוכו היה חזק וכנראה גם בלתי נסבל עבורו. הדרך שבה נפרד עמית מן העולם נעשתה עבורו רלוונטית, וגם הוא שלח יד בנפשו. עד כאן הפרשנות שלנו ההורים לסיפור חייו ומותו של יותם. גם כאן, כמו אצל בננו הבכור, יש אחרים שדרך הסיפור שלהם את הנסיבות שונה. גם אצלם עומדים וניצבים סימני שאלה כמו שלנו, אולי במקום שונה, או אולי בצבע אחר. למדנו על בשרנו כי במשפחה שהייתה בה התאבדות, רמת הסיכון להתאבדות נוספת עולה באחוזים מאוד גבוהים.

***

אחרי עמית היינו מרוסקים ולקח לנו זמן לטפס אט אט בחזרה לעולם של תפקוד, לעולם של חיים. בגיל 42 היינו צריכים ללמוד להיות הורים שכולים, הורים של ילד מת – משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית. אחד הדברים המרכזיים שעזר לנו הוא הילדים הנהדרים שלנו שדרשו את שלהם. הצעיר שבהם היה אז בן שלוש. הדבר השני הוא הרצון שלנו להמשיך לחיות, להמשיך את החיים בשביל עצמנו ולא רק בשביל הילדים.

אחרי יותם שאלו אותנו האם כשזה קורה בפעם השנייה, זה עושה את ההתמודדות קלה יותר או קשה יותר. תשובתנו הייתה: גם וגם. מצד אחד, אתה כבר מכיר את המקומות הללו, אתה יודע לאילו תהומות אתה עלול ליפול, ואתה יודע שיכולת להם וחזרת לתפקוד, לחיים ולעשיה. מצד שני, הכאב הוא עצום וקשה להכיל אותו. הצער על יותם משתלט ואתה כבר לא יודע על מי אתה בוכה, וכמה אתה זוכר, ועוד כהנה וכהנה. והפחד, הפחד מהאסון הבא, פחד שלמדנו קצת להשתחרר ממנו, והנה הוא חזר ובגדול, ממשיך ואורב לפתחנו כל הזמן.

היו לנו שני בנים נהדרים, מוכשרים ואהובים ואנחנו צריכים להיזהר ולא לרוממם את זכרם, לא לפאר את שמם כדי שלא יהוו דוגמה – אסור להאדיר את דמות המתאבד, שמא יהפוך לגיבור תרבות ולדמות לחיקוי. זו אחריות כבדה, ועל כן אנחנו נושכים שפתיים ומשתדלים שלא להרבות לדבר בשבחם

עד כאן פתחתי צוהר אל השכול שלנו כהורים, אבל משא ההתאבדות מעצים ומכביד כפל כפליים. היו לנו שני בנים נהדרים, מוכשרים ואהובים ואנחנו צריכים להיזהר ולא לרוממם את זכרם, לא לפאר את שמם כדי שלא יהוו דוגמה – אסור להאדיר את דמות המתאבד, שמא יהפוך לגיבור תרבות ולדמות לחיקוי. זו אחריות כבדה, ועל כן אנחנו נושכים שפתיים ומשתדלים שלא להרבות לדבר בשבחם. חלק מילדינו סובר אחרת, וחושב שצריך להקטין עוד יותר את העיסוק בהם ובהנצחתם. לדוגמה, יש מחלוקת בתוך המשפחה בשאלה האם להזכיר את הבנים בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל. לשמוע מבננו הצעיר שהאחים שלו היו רוצחים על פי ההלכה, כי שלחו יד בנפשם – זה קשה. בכל מקום שאנחנו מזכירים את בנינו, אנחנו מוסיפים דברי ביקורת ושלילה על דרך מותם, וזה קשה. אין לך אפשרות להתמסר לזיכרון בגלל שהכול נעשה מורכב ורגיש. אתה עסוק המון במותר ואסור, ברצון לזכור מול החשש לפגוע, ואיך מתאים לנהוג.

כעס, בושה ורגשות אשם הם שלושה שחקנים מרכזיים בהתמודדות אל מול ההתאבדות:

אשמה – האם משהו בדרך הגידול והחינוך לא עבד נכון? האם עשינו שגיאות כל כך משמעותיות? כבר נכווינו פעם אחת, איך לא הצלחנו לשמור על השני?

כעס – איך הוא עשה לנו את זה? הוא לא חשב עלינו? איך הוא העז? איך הוא שינה לנו את כל החיים? למה הוא לא יכול היה להתמודד עם הקושי? אם היה מושך עוד קצת, הוא היה יוצא מזה, מתגבר…

בושה – הבן שלי מאס בחייו, הבן שלי פגע בעצמו – מה זה אומר עלי? הבן שלי שירת בצבא, ולא מת מות גיבורים אלא ניצל את הנשק כדי לפגוע בעצמו. האם בתפילת האזכרה לחללי צה"ל, "… לנשמות הקדושים שנלחמו בכל מערכות ישראל … ומסרו נפשם …", מתכוונים גם לבנים שלי?

ואלו רק מקצת המחשבות שמתרוצצות כל הזמן ולא נותנות מנוח. אבל אין ברירה, ואתה לומד לחיות עם סימני שאלה ענקיים ובלתי פתורים.

ובאותו הקשר, האם שמתם לב שבתפילות ה'יזכור' אין תפילת אזכרה על הבן או על הבת? בעזרת דליה יוחנן מקיבוץ טירת צבי יש לנו יזכור משלנו, אותו אנחנו אומרים בשעת תפילת היזכור: 'תפילת יזכור על בן שאבד' (ראו במסגרת). במקביל ערכה דליה גם תפילת יזכור לחייל שנפל ומסר את נפשו.

עוצמות הבושה והמורכבות הגדולה כל כך גורמות להורים רבים לא לדבר על כך. יש כאן תגובת שרשרת, כי אם ההורה אינו מדבר על התאבדות גם החברה מסביבו לא יכולה לדבר על כך. בתקשורת מול אותם הורים, אנשים מדברים אחרת ממה שהם חושבים באמת.

***

למרות הקושי העצום, בחרנו לדבר על התאבדות הבנים, וזה לא היה פשוט כלל. לי אישית היה מאוד קשה להוציא מהפה את המילה 'התאבד'. במשך מספר שנים הייתי אומרת שהבן שלי ירה בעצמו. לחברה שמסביב הדיבור קשה על אחת כמה וכמה. לשמוע על התאבדות, לדבר על כך – זה מרתיע מאוד ומאיים, ויש לי את מלוא ההבנה לכך. אבל חשוב מאוד לדבר. לא כדי להנציח, אלא כדי למנוע. הדיכאון הוא אחת מהמגפות של המאה העשרים ואחת, והקצה של הדיכאון הוא ההתאבדות. חייבים לאפשר שיח בנושא על מנת שמי שנמצא במקומות הללו ויש לו מחשבות אובדניות ידע שהוא יכול לשתף, שיש לו עם מי לדבר. התאבדות איננה מחלה מדבקת אם מדברים נכון. לא להאדיר ולא להעצים את דמות המתאבד, וגם לא להיכנס לפירוט על הדרך בה נעשתה ההתאבדות. ובכל זאת – לדבר.

הדיכאון הוא אחת מהמגפות של המאה העשרים ואחת, והקצה של הדיכאון הוא ההתאבדות. חייבים לאפשר שיח בנושא על מנת שמי שנמצא במקומות הללו ויש לו מחשבות אובדניות ידע שהוא יכול לשתף, שיש לו עם מי לדבר. התאבדות איננה מחלה מדבקת אם מדברים נכון

מהניסיון שלי, הקושי לטפל בנושא נמצא בכל המגזרים. גם בעולם הטיפול, בקרב עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ועוד, קשה לטפל באדם אובדני ויש נטייה להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה למישהו אחר. הפחד שמא המטופל שלי ישלח יד בנפשו מפחיד ומשתק. אנחנו מדברים כאן על איום בסיסי שנוגע ביסוד הקיום, וזה מפחיד. אחרי שעמית התאבד, קיבלנו התבטאויות רבות מהורים שאמרו או כתבו לנו: "אם זה קרה לעמית איך אנחנו נצליח לשמור על הילדים שלנו? מי ערב לנו שזה לא יקרה גם להם?" הייתה חרדה גדולה והייתה פנייה אלינו לא לדבר על התאבדות. אבל מבחינתנו, דרך ההתמודדות הטובה ביותר היא להסתכל למציאות בעיניים גם אם היא קשה. במבט לאחור, זה גם חלק מסוד יכולת ההתמודדות שלנו.

חשוב גם לדעת להיעזר ולא להישאר לבד. אנחנו הלכנו גם לטיפול פסיכולוגי וגם לקבוצת עמיתים, הורים ששכלו בן או בת בהתאבדות. היה שם מקום להתבטא בחופשיות ולא לחשוש מסטיגמות, כי כולנו היינו באותה סירה. וגם שם היו חילוקי דעות בין ההורים על דרכי ההתמודדות והאבל.

והאמונה, מה יהא עליה? האם היותנו אנשים דתיים, מאמינים, האם זה עוזר לנו? חבריי החילוניים שאלו אותי על כך כבר עם פטירתו של עמית ולא ידעתי מה להשיב. נראה לי שאחרי עמית נאחזתי בדרישות ההלכתיות כמי שנאחזת בקרנות המזבח. היה בזה סוג של הצלה. אחרי יותם כאב האמונה היה עצום. איך, אלוהים, איך לא שמרת על ילד כל כך יפה ותמים, שאהב אותך בכל מאודו; ילד שהיה קשוב לכל מצוקה ותמיד נכון לעזור. ולמה שניים, הרי גם אחד זה יותר מדי. כאב האמונה הזה פעל את פעולתו ממש באופן פיזי, ושיתק אותי מבחינה דתית לתקופה. אז אין תשובה פשוטה לשאלה הזו. מה שברור לי שליותם, כמו לרבים אחרים (ולצערי הם רבים), בשעת משבר האמונה אינה עוזרת. אלוהים כנראה אינו נמצא שם באותם תהומות אפלים, והם שם לבד, מתגברים או כושלים.

ומה בין החברה הדתית לחברה החילונית? הזעזוע כאשר קורית התאבדות משותף לכולם. עוצמת הטלטלה על כל מורכבותה קיימת בשתי החברות. יש תנועה מתמדת על הציר בין זכותו של האדם להחליט על חייו ולבחור, לבין התפיסה שמפתח החיים נמצא אך ורק בידיו של האל. במגזר החילוני כף המאזניים נוטה יותר לצד הבחירה החופשית, ולכן יש בו אולי יותר קבלה והשלמה, כי כך בחר המתאבד. לעומת זאת, בצד השני, הדתי והחרדי, יש גינוי מוחלט וחוסר נכונות להבין ולהזדהות עם קשיים או לגלות אמפתיה למשפחה. כמובן שצבעתי את שני הקצוות בצבעים חדים וקיצוניים, ובחיים האמתיים הדברים יותר מורכבים. אבל בכל קצה טמונה סכנה. קידוש הבחירה החופשית לגבי חיים ומוות מרפה את הידיים מניסיון למנוע, מניסיון להילחם בתופעה. מצד שני, גינוי חריף ללא כל אמפתיה אינו מאפשר שיתוף, והוא משאיר את האדם האובדני לבד מבלי יכולת לבקש עזרה. הדבר מביא גם לחברה נוקשה שאינה קשובה למצוקות הזולת.

אין כאן נוסחת פלא, אבל חשוב לא לפחד מהנושא. לדבר על התאבדויות, לדעת שזו תופעה אנושית שמלווה את האנושות מיום היבראה. זו תופעה שלא נצליח להכחיד אבל בהחלט אפשר לצמצם ולהוריד את מספרם של המתאבדים. כ־500 איש מתאבדים בישראל בכל שנה, יותר ממספר ההרוגים בתאונות הדרכים. למרות זאת, עדיין לא שמענו ג'ינגל בנושא מניעת התאבדויות, וגם לא ראינו שלטים על כך בראש חוצות. ולמה? כי זה קשה, כי תמיד מחלחל הספק – שמא? אולי? מי יודע? וכשיש מבוכה, דבקים פעמים רבות בנוסחה של 'שב ואל תעשה'.

עמותת 'בשביל החיים', שהוקמה במטרה להתמודד עם תופעת ההתאבדויות בישראל, מארגנת פעם בשנה צעדה להגברת המודעות. "המשתתפים צועדים בחושך", נכתב באתר העמותה, "כדי לבטא את החושך והמצוקה בה מצויים אנשים עם מחשבות אובדניות. הצעדה מתנהלת בדממה מוחלטת על מנת לבטא את השתקת השיח בחברה בנושא. ולאחר כל צעדה, יש גל פניות של בני ובנות משפחה שלראשונה מפסיקים להכחיש את עובדת ההתאבדות של יקיריהם ומבקשים מהעמותה סיוע ותמיכה בהתמודדות עם האובדן, לעיתים גם שנים לאחר האסון".

***

כחלק מבחירתנו לדבר על הנושא ולהעלות את המודעות אליו, שיתפנו פעולה עם אסף בנית, במאי קולנוע מוכשר ורגיש. אסף ליווה אותנו במשך שש שנים בהתמודדותנו אחרי מותו של יותם, ויצר את הסרט התיעודי 'על כורחךָ'. הסרט נוגע במעגל המשפחתי, במעגל החברתי, בממסד הדתי, בסטיגמות, באמונה ועוד. הסרט קשה, ובסוף כל הקרנה אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מול קהל צופים דומע. אבל נראה לי שההיחשפות לסרט ולשיח איתנו פותח משהו בצופים, ועושה אותם, על פי דבריהם, יותר קשובים ופחות מפחדים לגעת בנושא.

אבל בארץ העצובה שלנו, מלאת השכול והגבורה, מעטים הם הרוצים להיחשף לנושא ולהתמודד איתו. מבחינתנו, אנחנו רואים בכך שליחות ומוכנים להגיע לכל מקום שיחפוץ בכך. נכון שבכל הקרנה נגבה מאתנו מחיר אישי, כי אחרי כל הקרנה אנחנו חווים סוג של נפילה, ונדרשים לגייס כוחות כדי לטפס חזרה ולהמשיך את שגרת חיינו המבורכת. אך אם ממילא נגזר עלינו לנהל את חיינו בתוך כל המורכבות הקשה הזו, לפחות שנתרום להצלת חיים, להעלאת הקשב ולהגברת יכולת השיח והתמיכה.

 

תפילת 'יזכור' על בן שאבד

יזכור אלוקים את נשמת בני _____ שהלך לעולמו.

אלוקַי, אתה שבראת ויצרת את לב האדם ונפשו, אתה יודע מה יקר ילד לאביו ולאמו.

אתה היודע ש_____ הוא בני (בכורי), בשר מבשרי, משוש נפשי.

לא אנסה לעצור בעד כאבי. דמעותיי זולגות על בני שלקח עצמו מאתנו.

אני מבקש/ת ממך אלוקי, שתתן לי כוח לשאת את האובדן ואת הגעגועים.

בכל ימי חיי, עשה שדמותו הזכה לא תמוש מלפני, ובשעה שאתבקש לישיבה של מעלה, תן שיקבל הוא את פני.

אתה הוא בעל הרחמים, הסתר אותו בצל כנפיך לעולמים ותצרור בצרור החיים את נשמתו וינוח בשלום על משכבו ונאמר אמן.

– – – – – –

התפילה מבוססת על תפילתה של פאני נוידא 'תפילת אם ליד קבר ילדה', בשילוב מילים אחדות מתוך 'יזכור לחללי צה"ל'

­מחברת: דליה יוחנן

*אסתר אלכסנדר הייתה יועצת חינוכית בעבר, כיום היא גמלאית של משרד החינוך, ארכיונאית, כותבת סיפורי חיים לאנשים ונשים החפצים בכך, והכי חשוב סבתא לעשרה נכדים