"שעוסקין בתורה –
ואין בהם יראת שמיים"
תמר ויס
"למרות שהפסקתי לשמור מצוות, הדת לא הפסיקה להוות עניין מרכזי בחיי" – הצהרה זו משותפת במידה רבה לכל הצעירים שרואיינו לצורך הכתבה שלפניכם.
כל אחד מהם ידע
להפנות אותי לצעירים נוספים שעמדו מאחורי אותה הצהרה. רבים מהם אמרו: "יש כאן
תופעה חדשה, שונה מה'חזרה בשאלה' המקובלת, שנדונה לא פעם בחוגי הציבור הדתי. אין
כאן מרד או התרחקות. זוהי תפיסת-עולם שבניגוד לעבר מוצאת לה אהדה גם בקרב שומרי
המצוות, ולא רק בקרב אלה שזנחו אותן."
אחדים סרבו להתראיין
מתוך רתיעה מן הקיטלוג כ'תופעה' או מתוך חשש שהחשיפה תפגע ברגשות הוריהם (מכאן גם
נובע השימוש בשמות פרטיים, בדויים בחלקם, אצל רוב המרואיינים). אחרים הסבירו
במשיכת כתפיים שזהו אורח חיים מובן מאליו לגביהם, וכי עייפו מלעסוק בו ולנתח אותו.
ראיונות נערכו עם
כחמישה עשר צעירים מירושלים, מקיבוצים שונים, ממרכז הארץ ומן הדרום. שיחות נוספות,
שלא לציטוט, נערכו עם כעשרה נוספים.
מתוך כל
אלה, בחרתי לצטט שבע דמויות, המייצגות בעיניי במידת-מה את השיחות שנערכו. האומנם
'תופעה', או אולי רק קבוצת שוליים? תמונת מצב מאכזבת, או שמא מעוררת תקווה, לאור אלטרנטיבה
המאופיינת בנטישה מוחלטת של הדת והחברה הדתית? – המונולוגים לפניכם.
לצד
הראיונות מובאות תגובותיהם של הרב שמואל ריינר, ראש ישיבת הקיבוץ הדתי "מעלה
גלבוע", ד"ר אביעזר ויס מנהל תיכון עירוני דתי ב-ג
("צייטלין") בתל אביב, והרב עמית קולא, ראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין
צורים, וכן תגובותיהם של שנים מחבריהם הדתיים של המרואיינים.
"גם היום,
למעלה משנתיים אחרי שהורדתי את הכיפה, אני מוצא עצמי מדי פעם, בודק סמוך לשעת
השקיעה: עוד מותר להתפלל מנחה? למרות שברור לי שהשאלה הזאת לא רלוונטית לגבי."
מספר עדי, בן 26 מנתניה, סטודנט לפילוסופיה ותלמוד באוניברסיטה העברית.
עדי הוא בוגר ישיבת
הסדר שסיים את לימודיו בישיבה (ואף הוסיף עליהם שנת לימודים נוספת) וכיום, כשלוש
שנים אחר כך, הוא אינו חובש כיפה ואינו שומר מצוות, אך עוסק בתרבות היהודית-דתית
באופן אינטנסיבי: הוא קובע עתים ללימוד, חבר בתנועת 'מימד', ועוסק בשאלת הזהות
היהודית במסגרות שונות. "השפה הדתית היא שפה שאני ממשיך לעסוק בה ונהנה מכך,
למרות שאיני שומר מצוות כלל. קשה לי לקבוע אם התרבות שבה גדלתי משמשת לי כשפה
וכדרך חשיבה בלבד, או שמא היא מהווה גם את עולם המשמעויות והתכנים הערכיים
שלי", הוא אומר. "מסתבר שזהו שילוב של שני הדברים. במודע אני אולי יותר
דוחף את זה לרמת השפה בלבד, אבל זוהי עיסקת חבילה –
אני לוקח איתי גם הרבה מן התוכן."
"אורח החיים
שאני מנהל הוא חילוני ועם זאת אני משתדל לשלב בו לימוד תורה" מספר אורי
אורבך, בן 26, מתל אביב. אורי למד שנתיים בישיבת הר עציון
(ה"גוש") עד שהתגייס לצה"ל, ושירת בצבא הקבע כטייס. כיום הוא
סטודנט להנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. "גם אחרי שהפסקתי לשמור מצוות, מבין
שותפי הדתיים דווקא אני הייתי זה שיזם שיעורי גמרא בדירה בה גרתי . בשנה שעברה, זמן
רב אחרי שהורדתי את הכיפה, למדתי במסגרת מכון הרטמן בירושלים. כיום אני עסוק יותר
אבל עדיין משתתף בשיעורי מקרא באוניברסיטה ומתכנן ללמוד גמרא בחברותא. "
"אני חושב שזו
תופעה", אומר חמי, בן 26, בוגר ישיבת "השילוב" בקיבוץ עין
צורים, ובן הקיבוץ. "הפרטים שונים מאוד זה מזה, אבל קיימת תופעה של אנשים
שהפסיקו לקיים מצוות, ועדיין העיסוק הדתי הוא חלק אינטגרלי מחייהם. ייחודה של
התופעה, לעומת שנים עברו, הוא באהדה ובלגיטימציה שנותנים לה כיום חלקים לא מבוטלים
מן החברה הדתית. זו תפיסת עולם משותפת לאנשים רבים יותר מבעבר. הגישה הזו נפוצה
בעיקר בקרב אנשים שלמדו בדרך כלל בישיבות ובמוסדות לימוד פתוחים לתחום המחקר
ולצורות לימוד מגוונות: ישיבות של הקיבוץ הדתי, האוניברסיטה, בוגרי הסדר שנחשפו
למחקר ולאמנות. נראה לי שרובם עוברים את התהליך בשלב מאוחר, לא אחרי תיכון או תוך
כדי הצבא. אני הורדתי את הכיפה רק בגיל 25, אני לא שומר מצוות, ואני רוצה להדגיש
שאני לא דתי. העיסוק הדתי שלי מתבטא בכך שאני משתמש בשפה שיש בה מוטיבים מהלימוד
היהודי שלי. ערכתי את "רשות" (קובץ יצירה מבית המדרש של ישיבת
הקבה"ד) כשכבר לא ממש הייתי עם כיפה. גם כיום צורת החשיבה שלי מאוד דתית,
במושגים של אסור ומותר, ויש לכך השפעה על המעשים שלי. מעבר לכשרות ושמירת שבת
במידה מסוימת, אני עוקב אחרי פרשת השבוע, לומד גמרא במסגרות שונות, ומשתתף לעתים
קרובות בתפילות שבת."
ש. אז מהו בעצם
השינוי המשמעותי עבורך?
"אני כבר לא
דתי, אני תרבותי. אני משמר תרבות. אני מחפש ושומר ערכים כמו למדנות, חסד, חוסר
הגשמה של האל (זה ערך בעיניי), שבת כערך תרבותי (קשר לנקודות זמן). אני כבר לא
מאמין במחוייבות. אתה מחויב למשהו רק מתוקף הבחירה שלך. אין מחויבות דתית שהיא
מתוקף משהו חיצוני. הבחירה שלי, בעקבות החינוך שלי, היא להיות קשור לתרבות הזו. כל
זה ברמה האישית. ברמה הלאומית אני חושב שהדרך הבריאה ליצור קהילה יהודית-לאומית
היא להתייחס אל הדת כתרבות. בנקודה הזו אני מתחבר דווקא למסורתיות הספרדית – לעשות קידוש וללכת לראות כדורגל." בחיוך מוסיף חמי ואומר:
"בעצם, כל האידיאולוגיה שאני פורש עכשיו היא בדיעבד. מלכתחילה אני חושב שאני
פשוט סנטימנטלי ולא יכול בלי זה. אני מתגעגע ולא יכול להתנתק."
דוד, בן 25
מירושלים, מצטרף להבחנה כי מדובר בתופעה חדשה שהולכת ומתפשטת: "אלה דתיים
שהופכים להיות חילוניים מסוג מסוים, או ליתר דיוק, דתיים מסוג מסוים. לא בדיוק לפי
הכללים. אני רואה את העתיד באותם אנשים! נוצרת אפשרות שאחת ולתמיד יפלו ההגדרות
דתי/חילוני ויווצר גוש מרכזי. אני הורדתי את הכיפה בגיל 23 וזאת לאחר שלמדתי
ב'חורב' ואחר כך ב'מרכז הרב'. באתי מבית מאוד מחקרי, ולכן כשהיה חסר לי הפן הזה
ב'מרכז' עברתי ללמוד ב'גוש'. במשך השנים האלה ליווה אותי המושג "בעיות
באמונה". המושג הזה נכון כל זמן שיש לך תשובה מסוימת שאליה אתה רוצה להגיע,
אבל אתה לא מוצא את הדרך לשם. אחר כך מגיע שלב שבו אתה אכול ספקות, כאב, ולבטים,
ולבסוף אתה לומד לחיות עם הספקות ולהנות מכך. הוודאות, ההתרגשות מחוויות דתיות – כל זה מאוד חסר לי, אבל אני לא מרגיש שיצאתי מאיזשהו ציבור. העולם
הדתי שגדלתי בו הוא חברתי-תרבותי במהותו, ובכך שהפסקתי לקיים מצוות ולחבוש כיפה לא
עשיתי שום שינוי, לא יצאתי ממנו. אין כאן מהלך של שינוי ממשי, אלא רצון חזק להרחיב.
אני זוכר שכשישבתי ב'מרכז' ללמוד שמונה פרקים, החלטתי ללמוד את כל החיבורים שנכתבו
עליו: גם ליבוביץ ושבייד. מישהו עבר ליד השולחן שלי והעיף לי את ספרו של ליבוביץ.
בסך הכל לא ניסיתי להיות רפורמטור. הייתי מין טיפוס של "צדיק", למדתי
בתמימות, ולא ידעתי מה לעשות כשגיליתי שזה מפריע לאנשים. הרב שלי אמר: 'אם אתה
רואה בזה תורה, תלמד את זה בתוך בית המדרש'. מכאן למדתי שבית-המדרש יכול להיות רחב
יותר, ושבאיזשהו שלב אתה ממצה את העולם המצומצם. עברתי ל'גוש', אבל גם שם יש
סגירות. יש דברים שאנשים לא מוכנים לשמוע או לדבר עליהם (היה מי שאמר לי שם שאיתי
מסוכן לדבר- זה יכול להשפיע עליו לרעה). ואני רציתי להרחיב עוד ועוד, והרגשתי
שדווקא כשאני יוצא מתוך המסגרת, ולא מרגיש מחויב למצות –
המעשים חוזרים להיות חשובים לי: כל זמן שאני בתוך המסגרת אני בעצם לא נחוץ – התפילה או סעודת השבת יתקיימו גם בלעדי. דווקא כשאני לבד ולא שומר
מצוות – אז בכל פעם שאני עוסק בלימוד (לבד
ובמסגרות שונות) או מקיים טקס דתי, אני בעצם יוצר לעצמי את התרבות והפולקלור שלי,
וזה חשוב לי".
גם מיכאל, בן
27 (לומד לתואר שני במחשבת ישראל) מדבר על עולם חדש שנתגלה לו דווקא כשהשתחרר
מ"יחס של מחייב ומחויב" בעיסוקו בטקסטים דתיים: "עשיתי 'הסדר' מלא
בישיבת "אור עציון", ועוד נשארתי בחודש אלול במטרה להישאר שנה שישית.
חשבתי להיות רב. היכרתי כל חיי את עולם התנ"ך והמדרש ועסקתי בו, אבל רק כשהפסקתי
לשמור על ההלכה ועברתי ללימוד עם מגע חופשי ומשוחרר, בלי שעבוד המחשבה, הרוח
והרצון – אורו עיני: בישיבה, כל המאמץ בלימוד היה להצדיק את העולם שבו התחנכתי,
מאמץ אמיתי. ברגע שאתה משתחרר מהמחויבות הזאת המאמץ נעשה אחר. לראשונה הבירור הוא
לא מתוך ידיעת האמת עוד בטרם שאלת, ובבת אחת נפתח בפני מקור להמון אפשרויות. כיום
אני לומד בעיקר במסגרת "אלול" (בית מדרש משותף לחילונים ולדתיים
בירושלים) ובחוג למחשבת ישראל. כאמור, אינני שומר הלכה כלל, אבל אני נוטה לדת בכל
רמ"ח איברי, בעיסוק בחוויה ובמשמעות. תחומים שהם מאוד בעלי ערך בעיני, כמו
אמנות, לא קרובים אלי כמו הדת. זה מאוד טבעי, כי זה העולם שאני תוצר שלו. זו לא
אהבה ללא מיצרים – גם בחלקים שאני אוהב מאוד אני מוצא
פערים ביחס לָעולם שלי, אבל בדיוק שם מתפנה המקום בשבילי כמי שיכול להוסיף נדבכים
נוספים לאלה הקיימים. חשוב לי להדגיש כי אני לא מחפש הלכה אחרת, מעודכנת יותר, אלא
מצב שאין בו הלכה."
"המצוות חשובות
לי בגלל המהות שלהן, אבל אני לא מקפיד על קיומן כי כשמדובר בפרטים קטנים אתה לא
רואה את המהות." קובע יונתן מאיר, בן 24, סטודנט לפילוסופיה ולמחשבת-
ישראל באוניברסיטה העברית. יונתן למד במסגרת ה"שילוב" בישיבת עין צורים.
"אל תשאלי אותי אילו מצוות אני מקיים. זה חסר ערך –
זה לא קנה מידה לרוח הדתית. אין טעם לטעון 'מאז ומעולם שמירת מצוות היתה קנה מידה'
שכן שמירת מצוות של ימי הביניים היא לא זו של בית שני ולא זו של ימינו. קנה המידה
הוא הלהט."
בניגוד לרוב
המרואיינים האחרים, מדגיש יונתן את החוויה הרוחנית, את הצימאון לאלוהים:
"מושגים כמו 'דבקות' ו-'התגלות' מדברים אלי, אף שמבחינה סוציולוגית קרה אני
לא שייך לעולם האורתודוכסי. אם ישאלו אותי אם אני חילוני, אני אגיד שכן, וכך גם אם
ישאלו אם אני דתי. אני יותר דתי מהרבה חובשי כיפה שאני מכיר. ההגדרות האלה לא
תופסות: אם שמרת אתמול שבת או לא, אם אתה חובש כיפה או לא –
זה יכול לומר משהו על היהדות שלך, אבל זה לא בהכרח אומר משהו. אני לומד
הרבה, ואני עוסק בחיפוש אחר חוויות וניסים, וכל זה דווקא דרך היהדות שעל ברכיה
חונכתי, כי יש בה כלים אדירים. זה פספוס שלא להשתמש בכלים האלה – חברותא; ירידה ועליה; הסתר פנים; רצוא ושוב –
רק מפני שאתה לא חובש כיפה. אצל ברנר וצייטלין זה המרכז של החיים: הלהט, הקשר בין
העליון לתחתון. אני רואה סביבי תופעה הולכת ומתרחבת של אנשים שמאוד מחפשים את
העומק. אלה לא אנשים 'שזרקו', שהחליטו שהם לא רוצים. אלה האנשים שהכי רצו להישאר
דתיים, אלא שנוצר פער גדול בינם לבין הדור הראשון של תנועות כמו 'נאמני תורה
ועבודה'. החיפוש של הצעירים האלה נתקל בקירות; ההחמרה הגוברת בתפיסת ההלכה הביאה
אותם להיות 'לייבוביצ'יאנים' או 'סולובייצ'יקים', לתפוס את ההלכה כמכוננת הכל.
לכן החיפוש הזה מביא לאחרונה למשהו פנימי ואמיתי שפורץ. עד עכשיו הגדירו לנו: שחור
או לבן, ואתה מוצא את עצמך מתלבט בין העולמות. אתה לא רוצה לוותר על דברים כי אתה
חי אותם, אבל יש גם דברים אחרים שמעניינים אותך. אפשר לראות זאת כבחירה בדרך הקלה,
"אני עושה מה שבא לי", אבל יש כאן משהו הרבה יותר עמוק מזה."
"אני מוכנה
להתראיין רק כי זו הזדמנות להבהיר להורים שלי שזו לא עצלנות. אני מאוד התאמצתי
לחפש." מדגישה מיכל, בת 24, מערד. "אחרי שסיימתי את לימודי
באולפנא הלכתי ללמוד במדרשת 'ברוריה'. לשם חזרתי גם אחרי השירות הלאומי. בסך הכל
למדתי בברוריה' במשך למעלה משנתיים, ולא במסלול של תעודת הוראה, אלא לימוד לשמה.
עד הרגע בו הודעתי להורים שלי שאני לא דתיה המשכתי להקפיד על קיום מצוות במידה
גבוהה מאוד, בהיסטריה. אלוהים נעלם לי בתוך ההלכה. היום יש אותו הרבה יותר. גם
אחרי שהפסקתי לקיים מצוות המשכתי ללמוד גמרא, אני שטה בזה, מרגישה טוב, שיש לי מה
לתת. אצלי לא מדובר בחיבור רוחני, אלא בסוג של בילוי שהוא יפה בעיני, כי הוא עמוק
ומשמעותי."
אילו תגובות קיבלת
כשהחלטת לשנות את אורח החיים שלך?
"רק אצל אנשים
ספורים הרגשתי שמשהו התפוגג והשתנה כשהודעתי רשמית שאני לא דתיה. אותם אנשים
התחילו להתייחס לכל מה שאני אומרת אחרת כי אני כבר "בחוץ". להורים שלי
קשה לקבל את הדרך שלי עד היום; לפני שאני נוסעת הביתה אני לובשת חצאית. אבל רוב
האנשים התפעלו מהאומץ. אלה אנשים שההתלבטות הזו היא חלק מהחיים שלהם."
"גם אני קיבלתי
מחברים תגובות בנוסח 'כל הכבוד', 'אני מאוד מעריך את זה' ", מעיד עדי.
"אצל ההורים
שלי, כמובן, זה היה קשה יותר. זה מכאיב להם מאוד. הם מעדיפים שלא לדעת איך בדיוק
אני חי. אבל החברה מעריכה ומכבדת."
"זה בעיני חלק
מהתופעה, וזה החידוש בה" מציין דוד. "בניגוד לתקופת ההשכלה,
ולשנים רבות אחר כך, כיום יש לכך לגיטימציה רבה יותר מתוך החברה הדתית. יתכן שאת
ההורים שלי זה מרגיז: האפשרות שלי "לחגוג" על שני העולמות. אני מנסה
להבהיר להם שיש כאן משהו אמיתי ולא מעושה. הרי גידלו אותי בעולם הפתוח ונתנו לי
לטעום מהכל – צריך להיות אטום כדי שיהיה אפשר להיכנס
ולצאת לגמרי "בשלום". עולמם של חברי הוא "חברתי-תרבותי"
במהותו, וכל אחד מהם בחר לעצמו את דרכו ומסגרת חייו מסיבותיו האישיות. יש איתם
תחושה חזקה שאין דרך אמיתית אחת, אבסולוטית. כל אחד ובחירתו הוא. למשל: יש לי חבר
דתי, שמקפיד בהחלט על קיום מצוות, אבל יכול להגיד לי בשבת "דוד, תדליק את
האור", כי מבחינתו אני לא בחרתי במסגרת בה הוא בחר, ולכן אינני מחויב לה.
ובכל זאת אנו שייכים לאותו עולם תרבותי."
"גם לחברים
הדתיים שלי יש מספיק פתיחות כדי שהורדת הכיפה שלי לא תטריד ותזעזע אותם",
מצהיר חמי. "להורים שלי זה מכאיב, אבל החברה הדתית סביבי לא רואה את
הדת כענין אבסולוטי אלא כאופציה, משהו רלטביסטי. אני מקבל מחברים דתיים שלי עידוד
רב לדבוק בדרך בה בחרתי. תפיסה כזו מביאה לכך שההבדלים בין חובשי כיפה לבין אלו
שלא, מִטשטשים. ברור שזהו מצב אופייני לעידן הפוסט מודרני."
"אנחנו בעידן
של מערכות מפורקות" אומר מיכאל. "כמות האנשים שלא מרגישים בנוח
עם הרבה מערכות היא מדהימה. אני לא יודע בדיוק מה הכיוון החדש, אבל אני רואה סביבי
את ההתנפצות לרסיסים. כשהייתי בישיבה הסתובבה שמועה על בוגר-הישיבה שחזר בשאלה,
ואני הזדעזעתי, ממש הזדעזעתי עד עמקי נשמתי: איך יכול לקרות כזה דבר? היום אני
מכיר הרבה יותר אנשים כאלה. יש לי רושם שמה שהיה פעם MAIN
STREAM נשבר לחלוטין. אם פעם,
בישיבה שבנויה במתכונת ישיבה ליטאית מהמאה ה19-, לקח לי כמה שנים להפסיק ללמוד רק
גמרא, הרי שהיום, גם בישיבות נושאות-הדגל מתרחשת תפנית, תפנית אנטי למדנית, לדרך
יותר חוויתית במובהק. פעם היה ברור שהדרך לחוויה רוחנית דתית עוברת בלימוד גמרא.
התפנית של היום משדרת יותר מקום לאפשרות של סטיה מההלכה, של חסידות, של 'עבירה לשמה'."
ש. האם אתה חושב שלגישה כשלך, המתרכזת בעיסוק
יהודי-דתי ללא שמירת הלכה, יש אפשרות לשרוד? האם אתה מודאג משאלת חינוך ילדיך?
"אני מתייחס אל
העבר ומנסה ללמוד מכשלונות. אני רואה שהנחלת התנ"ך והיהדות לא הצליחה, גם
בחלקים המאוד אוהדים של הציבור החילוני, 'אחד-העמים' ו'ביאליקים'. נדמה לי שנקודת
הכשל היתה בכך שניטרלו את היסוד הרליגיוזי שהוא המפתח לספרים האלה. לי יש מפגש עם
היסוד הזה, והמפגש הוא משמעותי, אז אני מעריך שיכולה להיווצר לגישה הזאת המשכיות.
אולי אני טועה. מודאג? אני לא מודאג. אני השתחררתי מהחינוך לאחריות לאלפיים שנה
אחורה וקדימה. מאחורי החינוך הזה לאחריות על דורית עומד קבעון וממנו נובע הקבעון
הלאה. המצב כרגע הוא שהמערכת הדתית כשלה –
רוב העם חילוני, ועדיין אנשים מצפים שהמערכת תעבוד, במקום להכיר בכישלון."
"אני מוטרד
באופן אישי מהאפשרות שאת הילדים שלי זה לא יעניין" אומר אורי.
"אני גדלתי כדתי ולכן לי הנושא ממשיך להיות חשוב, אבל לא ברור לי איך אפשר
יהיה להנחיל את התחושה הזאת לדור הבא. פעם חשבתי יותר ב"גדול", היה לי
רצון ליצור שינוי משמעותי בחברה הישראלית, ליצור מסגרת שתאפשר לאנשים להיות באמצע.
כיום המגמות שלי יותר אישיות, אבל עדיין נראה לי שהדרך היחידה להרגיע את הדאגה הזו
היא בקיומו של חוג חברתי רחב שמתוכו תצמח מסגרת חינוכית. מבחינה זו הקולות שנשמעים
לאחרונה מעודדים אותי."
"כיוון שמדובר
במשהו פנימי, רצון חזק שמחפש ערוץ אחר, אני מאמין שדווקא מכאן יצמח משהו גדול"
טוען יונתן בחום. "עכשיו אלה פרטים בודדים, אבל הם רבים, וכולם מחפשים
משהו אחר. אני לא חושב שתיווצר כותרת, התאחדות חברתית. התופעה היא
אינדיבידואליסטית מטבעה. אבל מבחינה רוחנית, הייתי רוצה שתהיה הגות שתשפיע, שניתן
יהיה להזדהות עימה. לו בובר היה חי כיום הוא היה מנהיג את זה, אבל כיום אין אף אחד
בעל שיעור קומה שיכול לכתוב."
חמי נשמע ספקני
יותר ביחס לעתיד. "אני לא יודע, אבל אני מקווה שיש לגישה שלי סיכוי לשרוד,
מפני שאני רואה שבעולם כל כך תקשורתי ופתוח אומות עדיין משמרות תרבות, ולא במסגרת
של חוקים ומצוות. אנשים יושבים בבאר באירלנד ושרים בצהרי היום שיר אירי מהמאה
ה14-.
אני מתחבט בנושא של
חינוך הילדים ומודע לבעייתיות. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שאפשר לחנך לערכים
תרבותיים יהודיים במשפחה. ברור לי שכאָב אני אחייב את הילד שלי להרבה דברים, ואציב
לו גבולות. כנראה שאצטרך לעשות דברים שיראו מבחוץ כמלאכותיים כדי להצליח, למשל
לשלוח אותו לבית ספר דתי, או מעורב. הבעיה היא שבארץ יש משהו מאוד שחור לבן. אי
אפשר שלא להגדיר את עצמך. הלוואי שתיווצר אפשרות כזו."
"אני מאמין
שאפשר וצריך לחנך ילדים למשהו מורכב יותר מ'שחור' ו'לבן' " אומר דוד.
"ילדים יכולים לתפוס מורכבויות, ואני לא אהיה מלאכותי וחד-צדדי בכל מה שקשור
לילדים שלי. אני אלמד אותם את כל מה שאני יודע, ולא אסתיר כלום. לדעתי, חינוך לא
אמור להקנות ערכים, אלא לתת אפשרות לקלוט אותם, למנוע ואקום. הילדים שלי
לא יגדלו לתוך תיוג מובהק".
"מעל הכל מפחיד
אותי שהילדים שלי יגדלו בארץ מקוטלגת כל כך." מסכמת מיכל. "התיוג
כל כך חזק ומשמעותי, יותר ממה שראוי שיהיה, ויש לי חשק שבכלל לא יצטרכו להיות על
הסקאלה הזאת, מלאת המשמעויות והמעוותת. זה חלום בשבילי."
"את חברי
הדתיים הורדת הכיפה שלי לא מטרידה…" – תגובות חברים דתיים
מיכה גודמן,
בן 25, מורה בתיכונים 'הרטמן' ו'פלך' בירושלים, וסטודנט לפילוסופיה ולמחשבת ישראל:
התופעה
העולה מן הראיונות מוכרת לי מחברי הטובים ביותר. נדמה לי שזוהי תופעה הולכת
ומתרחבת.
אצל חלק מן
הצעירים האלה מדובר בחיפוש אחר תרבות, אחר חוויה אינטלקטואלית.
זה לגיטימי
ומעורר הערכה בעיניי, אבל חשוב לי לסווג את זה כראוי: זהו אינו עולם דתי. אני
מדגיש כי באמירה זו אינני שופט את התופעה, אלא מסווג אותה בלבד. אצל היהודי-הדתי
תמיד עמדה ההתגלות (על מכלול הפרשנויות האפשרויות המשתמעות ממושג זה) במרכז. אינני
מסכים עם הטענה העולה בכתבה כי 'לא נעשה כל שינוי תרבותי': אי אפשר לבא ולטשטש את
ההבדל המשמעותי בין תרבות דתית לכזו שאיננה דתית, שכן הראשונה מעמידה במרכז גורם
שהוא מחוץ לתרבות האנושית, והוא שמעניק משמעות לתרבות עצמה, בעוד שהאחרונה מעמידה
במרכז את יצירותיה שלה.
אצל חלק אחר
מן הצעירים שאני מכיר אכן מדובר בצורך בחוויה דתית עמוקה, אלא שהעולם ההלכתי
ה'יבש' לא נראה להם רלוונטי לחוויות כאלה. אני חושב שהשופר של התופעה הזו אינו
בובר אלא דווקא הרב קוק: בחוויה האישית שלו הוא חי את המתח הזה באופן עמוק, ועל כך
הוא כותב: "עינוי גדול יש לנכנס מתוך הרחבה גדולה של עיונים
טהורים, ממוזגים ברגש ושירה כלילת- תפארת אל תוך הקצובות ההלכתיות שהן שחורות
כעורב…" (אורות הקודש א,
עמ' כח). זו אינטואיציה שלא הרב קוק המציא אותה, ולכן התופעה של עזיבת ההלכה
והשארות בעולם הרוחני לא מפתיעה אותי. הראשון שעשה את המעבר הזה היה פאולוס, שביטל
את המצוות המעשיות. בנצרות, אם כן, מספיקה האהבה, ואילו אצלנו- " אהבת עולם
אותנו אהבתָ – תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת". לכן גם כאן חשוב לי
לסווג (ושוב- ללא שיפוט ערכי):
זוהי תופעה
לא-יהודית במהותה. האופי היהודי שבה בא לידי ביטוי בָּהצבעה על המתח, בָּאתגר
לשָלֵב, להיות כמו רבי יוסף קארו של 'מגיד מישרים' ושל 'שולחן ערוך' כאחד. אבל
פתרון המתח על ידי ההכרעה – בין אם לכיוון
ההלכתי ה'יבש' ובין אם לכיוון של חוסר מחויבות למצוות זוהי בחירה לא יהודית.
מכל כיוון יש כאן קיצוץ בנטיעות.
לָמרואיין
יונתן מאיר, למשל, יש בעיניי טעות קטגוריאלית. האתגר הוא לא בין שמימיות לארציות,
אלא בין ספונטניות לְחוק פורמלי, ואילו הוא מדבר רק על חוויה ספונטאנית. הוא הרג
את החוויה הפורמלית. להגיד שביהדות החוק לא עומד במרכז זהו שקר אינטלקטואלי,
והחשיבות של החוויה הפורמלית היא בכך שהיא יוצרת את המתח. אני רואה במצב הרווח
כיום פוטנציאל חי לרנסאנס, לפריחה רוחנית חדשה, בגלל האתגר שמתעורר מעצם החייאת
המתח בין הניגודים.
"אני
מתחבר" או "אני מתחייב"?
הרב שמואל ריינר
לפני שנים ספורות פגשתי בחור שתאר בפני את חייו הקרועים והמיוסרים. מצד אחד
הוא איננו שומר מצוות אבל הוא מחובר לעולם הדתי, הוא אוהב ללמוד תורה ובאופן כללי
הוא אוהב את הווי בית הכנסת. בחינוך הדתי שקיבל הודגש היושר כערך עליון, על כן הוא
מחויב להחליט אם הוא כאן או שהוא שם, אם הוא דתי או חילוני. ניסיתי לשכנע אותו
שבין שתי האפשרויות יש אפשרות שלישית בין לזרוק את הכיפה או להשאיר אותה על הראש,
יש אפשרות שלישית – לכבוש כיפה בכיס. בעולם הפוסט מודרני שבו אנחנו חיים ההגדרות
של המחנות הולכות ונעלמות ועימן גם המעבר המוחלט ממחנה למחנה. לכן דומני שיש לדון
מחדש בהגדרה הסוציולוגית של המושג 'דתי'. "לחבוש את הכיפה בכיס" פירושו
לשמור על הסמל וגם לשמור על הזכות לשנות את מקומו.
הכינוי השגור דתל"ש, איננו משקף את תופעת החילון העכשוית: ההבחנה בין
"דתי" ל"דתי לשעבר" לוקה בחסר, כיון שהיא פוסחת על הגוונים
שבין לבין. איזור הדימדומים הזה נראה בעיני כדתיות אחרת ולא כחילוניות מתובלת
במסורת, זאת מפני שהמניעה הראשוני של השוהה בו הוא אי נחת מהעולם הדתי הממוסד
המוכר לו היטב. באותו איזור דמדומים בולט החיפוש אחר משהו יהודי שונה, אותנטי
יותר, חיפוש המעיד על כך שלא מדובר בעצלות או בתאבון גרידא, ןכי העוסקים בו רחוקים
מן השלילה מוחלטת של ההויה הדתית.
אינני מאושר עם התופעה החדשה הזו, וכמובן שאינני מזדהה איתה. כמחנך בבית
המדרש היא דורשת ממני התמודדות חדשה על המחויבות המוחלטת להלכה כולה. אל מול עולם
שבו חל כרסום במחויבות בכלל ובמחויבות דתית בפרט, אל מול המערכות המקבילות לבית
המדרש, המציעות ערכים ותרבות משלהן, אני מנסה להבין את התופעה:
החינוך העכשווי לעבודת ה' בחלק מהישיבות הגבוהות החדשות, מדגיש יותר ויותר
את הצורך בכנות דתית, הוא מטפח אינדיבידואליות ומואס בניכור.גוברת בקרבנו התביעה
הבלתי מתפשרת לעבודה אישית, לעצאות בעבודת ה'. האינדיוידואליות הזו ניכרת היטב
בשפה, בשימוש במושגים "אני מחובר/ אני לא מחובר". החיבור מדגיש את
האוטנטיות שהפכה למצפן. בשנות החמישים והשישים, האידיאולוגיה מלאה תפקיד מרכזי
וסחפה במידה כזאת, שהפרט היה מוכן לוותר על פרטיותו למען האידיאולוגיה (עיין ערך
'קיבוץ'). העידן הזה תם. בזמנים חדשים אלה, בהם מחפשים את נקודת האמת כדי להזדהות
איתה הזדהות אישית, עד תום. אנחנו מבקשים הגשמה עצמית גם בעבודת ה'.
למהלך חינוכי זה יש מחיר: אם האמירה השגורה היא 'אני מתחבר' קיימת גם
אפשרות אחרת – 'אני לא מתחבר' או 'אני מתחבר בצורה אחרת, חלקית' וכו'. כוך דווקא
מן העוצמה שבדרישה להזדהות פנימית, נובעת סכנת היציאה אל מחוץ לגדר.
אני אינני מקבל את ה"אני מתחבר" כערך-על. אני חושש מפניו, מפני
שהוא ביטוי לחוסר מחויבות לדבר מוחלט, חוסר מחויבות שעלול להוביל לעיוותים
מוסריים. עולם דתי מושתת על עול מצוות ובצידו הרגשת "התחברות". ישנו
קושי עצום בחינוך שמחד גיסא מדבר על כנות ואוטנטיות ומאידך גיסא דורש מתוך
אמונה-מחויבות לא מתפשרת ל"שולחן ערוך".
כיוון שלא ניתן לנו לוותר על הכנות, וכמובן שאיננו רוצים בויתור על
המחויבות ההלכתיתעלינו להבין את המורכבות ולקחת אחריות על קורבנות הדרך. אכן,
באופן אישי אני מרגיש כשלון אישי על כל תלמיד שאינו מדקדק במצוות.
כשהייתי תלמיד בישיבת הסדר סיפרו על ראשי ישיבה מסויימים שנמנעו מללחוץ יד
לתלמידים שלא המשיכו בישיבה. בעיניי, דחייה של מי שלא הולך בתלם פסולה מוסרית,
ואפילו אם התלמיד הרחיק נדוד. על אף ההסתייגות שאנו חשים כלפי בקשת האמת הזאת,עלינו להודות
שה"דתיות האחרת" גם היא נוצרה בעולם הדתי שלנו. מוסרית אני מחויב לבן
ה"לא רצוי" באותה מידה שאני מחויב לבן ה"רצוי" ובעומק ליבי
אני גם אוהב אותו באותה מידה.
הרבה פסיכולוגיה ומעט פילוסופיה
הרב יצחק שילת
על ה"תופעה" החדשה אפשר להסתכל משני כיוונים
מנוגדים:
מחד גיסא, זוהי תופעת-לוואי של תהליך שהוא ביסודו חיובי
ומבורך, העובר על חלק יותר ויותר משמעותי של החברה החילונית: תהליך הזרימה לכיוון
"ארון הספרים" היהודי. זוהי התחלת ההכרה בכבודה ובערכה של התרבות
היהודית לדורותיה, הפסקת הבוז והפניית העורף אליה, התחלת ההבנה שיש מה לחפש
באוצרות הרוח של עם ישראל, גם אם הם בעלי גוון דתי מובהק. אלה הם השלבים של
"כבוד הדת" ו"חיבת הדת" הקודמים ל"הכרת הדת"
ו"קיום הדת" לפי הגדרותיו הידועות של הרב קוק זצ"ל (הוספות ל'אורות
התשובה', ח').
במצב ביניים כזה, שבו רבו החילוניים הנחמדים והתרבותיים
המחזיקים ביד ספרי קודש בגילוי ראש ובגילוי לב – אין פלא שגם כמה מהדתיים נמשכים
למעמד הזה, של זיקה לתרבות יהודית, ואפילו "אהבת תורה" – בלי מחויבות,
"בכיף", גברים ונשים יחדיו (איך לא? לפעמים זה העיקר), עם כזאת הילה של
חבר'ה חכמים, פתוחים, מתלבטים… משהו קיומי כזה… אינדבידואליסטי…
עם כל ההערכה לרמת ההתבטאות של המרואיינים:
באינדבידואליזם שלכם, בשבירת המסגרות, בחיים ללא הלכה – יש הרבה פסיכולוגיה ומעט
פילוסופיה. זוהי כמובן רק התרשמות. גם אני איני מתכוון לכתוב בשורות הבאות מסה
פילוסופית על אינדבידואליזם ועל השתייכות, על חוקי חיים ועל ספונטאניות, על
ראציונל ועל חוויה. ואף על פי כן, דומני שאם תשתחררו קצת מהפסיכולוגיה ותעסקו יותר
באמת הפילוסופית – אולי תחזרו בכם.
למדנו, אפוא, לדעת שלתהליך החיובי העובר על החילוניים יש
מחיר. אבל אם מסתכלים על ה"תופעה" מאידך גיסא – מנקודת המבט של החינוך
הדתי-לאומי – היא ממש מרגיזה. אני כותב את הדברים בסמוך לשיעור בענייני חנוכה
שנמסר בישיבתנו על ידי הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א. איזו זרימה של ידע
תורני בסיסי, ישר, של ש"ס עם ראשונים ואחרונים, איזו פשטות, איזה עושר מחשבה!
למה צריכים מוסדות חינוכיים שעדיין לא הקנו לתלמידיהם את התורה הכתובה והמסורה,
הפשוטה והישרה, את הבקיאות ואת החריפות של ההלכה, את העומק ואת הרגש של האגדה,
לחצוב להם בורות בורות נשברים של "פתיחות" למחקר, לביקורת המקרא
ולביקורת התלמוד? אתם – הנוהגים כך – יוצרים במו ידיכם את "המשכיל"
במרכאות, לא את המשכיל האמיתי אשר התורה היא איילת אהביו ואשת נעוריו, והחכמות הן
לה רקחות טבחות ואופות, לא את הרב שמואל הנגיד, הרמב"ם והרלב"ג, לא את
הגר"א, המלבי"ם והמהר"ץ חיות, אלא את המשכיל השטחי, החכם בעיניו,
זה שעדיין לא שנה וכבר פירש. והעיקר: משכיל אמיתי הוא קודם כל מי ש"הנכבד
שבמושכלות" – דרישת אלקים ויראתו – הוא בשבילו עניין רציני ומרכזי, קבוע
וקיים, ללא קשר לאופנות חברתיות כלשהן.
כשכתבתי "אתם" התכוונתי גם אליכם, אנשי
"דעות". הנה למשל, בגיליון האחרון שהואלתם לשלוח לי, הופיעה "קריאה
ביקורתית באגדה אחת", אשר דבר מעוות ממנה לא קראתי זה זמן רב. את ההבנה
הברורה והישרה של אגדה זו ("ברוך המקום שהרגו"), הבאה להביע – בנוסף על
הרעיון של קושיות על הקב"ה ההופכות לקושיות על האדם – את חומרתם של דיני
נידה, כתביעה דתית ומוסרית המופנית אל הגבר, אל אותו התלמיד שמת בחצי ימיו (ושעל
כן בצדק גמור למדו הראשונים ממנה דיני הרחקה) – הפך הכותב להשלכת האישה שהעיזה
לפרוץ אל בית המדרש, בחזרה למקומה הראוי לה, אל המיטה. אין ספק, הקריאה המעוותת
והזילותית הזאת של דברי חז"ל היא תוצאה של בולמוס "מעמד האישה"
העובר עכשיו (באיחור רב כמובן) על חלק מהחברה הדתית. זה מדגים בדיוק את מה שאמרנו:
יראת שמים (את ה' אלקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים!) המתנודדת כקנה לפי אופנות
חברתיות. באחד הגליונות הראשונים, כך זכור לי, פרסמתם מודעה המציעה לקוראים את
הספרות ההלכתית של הקונסרבטיבים. זאת כמובן בשם הפתיחות (למה לא של הרפורמים?).
האם היד שלכם רועדת כאשר אתם כותבים בשער "נאמני תורה ועבודה", או שזה סתם
לוגו?
לקרוא את התגובות, לחץ כאן.
