"שפת אם" – בין פמיניזם דתי לפמיניזם מזרחי / דפנה חורב

"שפת אם"

בין פמיניזם דתי לפמיניזם מזרחי

 

דפנה חורב

 

דפנה חורב היא דוקטורנטית לספרות. מפתחת בית המדרש "שפת אם" – בית מדרש בין-דורי קהילתי לנשים בנושא חינוך יהודי וערכי; מנחה ב"יסודות" – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה.

למרות שרבות מן הנשים המזרחיות חשות קשר עמוק ליהדות ומנהלות אורח חיים מסורתי, בתנועה הפמיניסטית המזרחית נושא זה אינו בא לידי ביטוי. לכן החליטה דפנה חורב להקים בית מדרש המיועד לנשים מזרחיות, ובמרכזו עומדות נשות הקהילה המבוגרות, הלומדות בצוותא עם נשים צעירות על סוגיות בחינוך יהודי

 

אל התודעה המזרחית והחברתית הגעתי לאחר השתתפות רבת שנים בעולם בתי המדרש הירושלמיים, במערכת החינוך הדתית לבנות בעיר, באקדמיה ובפעילות בשיח הפמיניסטי הדתי. האירוע המכונן שפקח את עיניי והוביל אותי לעשייה בתחום המזרחי והחברתי, היה כנס "קולך" הראשון, שהתקיים בשנת 2000. במהלך הכנס התחלתי לשאול את עצמי, ואחר כך גם את הסובבים אותי בקול – היכן ה"אחיות" שלי? מדוע נשים מזרחיות נעדרות כמעט לגמרי מעולם התורה הנשי שמתפתח בעשורים האחרונים?[1]

פמיניזם ומסורת

החוקרת ד"ר הנרייט דהאן-כלב טוענת כי מה שקרול גיליגן עשתה לחשיבה הפטריארכלית, עשה אדוארד סעיד להגות האירופוצנטרית:[2] לפי הניתוח של גיליגן, במהלך ההיסטוריה המערבית תפסו פסיכולוגים, פילוסופים ואנשי רוח את האישה כבעלת יכולות מוסריות נחותות מאלה של הגבר; לפי הניתוח של סעיד, הציביליזציה המערבית תפסה את האוריינט כבעל נחיתות מוסרית ביחס לאירופיות. בצומת בין שני אלה ניצבת האישה הערבייה, ובכלל זה האישה המזרחית, ששייכת לשתי הקטגוריות: "אישה" ו"אוריינט". דהאן-כלב מרחיבה בעניין הדיכוי הכפול שנשים מזרחיות חוות: אלו אמנם שתי צורות דיכוי בלתי תלויות, אך הן מקושרות זו לזו, ויחד הן יוצרות חיבור סינרגטי – דהיינו, סכום הגדול משני מרכיביו.

כפי שכותבת דהאן-כלב, הפמיניזם המזרחי בארץ עוסק כיום בפוליטיקה של נשים מזרחיות, קרי, באיתור הכוחות השולטים בנשים מזרחיות וחוסמים אותן, ובמציאת הדרך שבה הן יוכלו להשתלב בספרה הציבורית. מאבקן של הפמיניסטיות המזרחיות הוא על מוקדי כוח, על משאבים שאינם מוקצים להן באופן שווה, ועל השתתפות מלאה בעיצוב החיים הציבוריים בישראל – השתתפות שנמנעת מהם כיום. אך כפי שטענתי כבר בעבר,[3] ישנו ממד בעייתי בפמיניזם המזרחי הזה (המיוצג בעיקר בפעולתה של תנועת "אחותי"); שכן רבות מן הנשים המזרחיות מנהלות אורח חיים מסורתי (חלקן אף מנהלות אורח חיים דתי), והקשר שלהן לדת היהודית הוא משתנה משמעותי בחייהן – ואולם בתנועה הפמיניסטית המזרחית נושא זה כלל אינו עומד על סדר היום. התנועה עושה עבודה חשובה בקידומן של הנשים המזרחיות, אך במקביל לעיסוק במדיניות הכלכלית-החברתית ולדאגה לשיפור התנאים החומריים של הנשים המזרחיות, יש לתת את הדעת גם לתחום הערכי-היהודי ולתחומי התרבות וההשכלה, ולהשקיע מאמצים גם בהם. השקעה בתחומים אלו ישפיעו על חיי הנשים ומשפחותיהן בטוח הקצר והארוך.

בשיח הפמיניסטי ובשיח המזרחי כשדות שיח ביקורתיים ישנו שימוש רב, עד כדי אינפלציה, בשורש דכ"א: דיכא, מדוכאת, דוכאו, דכאני וכו'. אני מסכימה לגמרי עם הטענה שנשים חיו (וחיות עדיין) במציאות פטריארכלית, ושההגמוניה האשכנזית בארץ לא הקלה על חיי המזרחיים. אך אם אנו רוצות לחולל שינוי משמעותי בחייהן של נשים מזרחיות, כדאי להוסיף עוד נתיב פעולה לצד הביקורת על הדיכוי, ולהתחיל דווקא ממקום הקיים ממילא בחייהן של אותן נשים – להחדיר עצמאות, כוח ופמיניזם דרך לימודי יהדות. זהו שינוי אורגני המחובר למציאות, לבית ולמשפחה. שינויים אמיתיים ועמוקים אינם נעשים רק באמצעות מהפכות גדולות ופעילות פוליטית הדורשת משאבים נפשיים וזמן רב מחוץ לבית. ילדה שתיחשף לאמה הלומדת ולוקחת אחריות לעולם הערכי והרוחני שלה ושל משפחתה, תגדל אחרת ותעצב אחרת את ביתה ואת הדור הבא.

אכן, בפועל רוב הנשים המזרחיות מקיימות קשר רציף עם העולם היהודי וערכיו יותר מאשר עם הפמיניזם ומושגיו. קשר זה מתקיים בשני מישורים: במישור הפנימי זהו קשר רגשי אינטואיטיבי, הנוגע לערכים יהודיים מופנמים שאינם מומשגים, ובמישור החיצוני – חייהן נעים ומתנהלים על פי מעגל השנה היהודי (שבתות ומועדים), ועל פי מעגל החיים היהודי (ברית מילה, שמחת בת, בר/בת מצוהו, חתונה, לוויה). ישנן תכונה רבה והתכוונות סביב שני מעגלים אלו, שבהם הנשים הן האמונות על העשייה, ההכנה וההיערכות לקראת הטקסים. הבעיה היא כמובן שהקשר של הנשים לציר המשמעותי הזה בחייהן הוא בעיקרו טכני ועקיף, והוא מתווך על ידי הגברים. באמצעות הגבר החוזר מבית הכנסת או משיעור ביהדות, מתבשמת המשפחה, ובייחוד האישה מן הידע שרכש ומן החוויה שעבר. המצב האידאלי בעיניי הוא שנשים יהיו אקטיביות הרבה מעבר למישור ההיערכות בבית, ויהיו מסוגלות להעניק תוכן, מילים ומשמעות לעולמן היהודי באופן בלתי אמצעי – לא רק דרך הגבר (בייחוד כיום, כשישנן נשים רבות המנהלות חיים בלא גבר), לא רק דרך עשייה טכנית, ולא בדרך של התרפקות פסיבית ונינוחה.

בשנים האחרונות יותר ויותר נשים השייכות לאליטה (האשכנזית ברובה) בחברה האורתודקסית יוצאות נגד ההדרה שלהן מתחומים ביהדות שהוגדרו גבריים, ומשיגות דריסת רגל ופתחון פה ולב בעולם היהדות. בעקבות נקודת המבט הנשית והקריאה המחודשת קיבלו הטקסטים והטקסים היהודיים ניחוחות וגוונים נוספים – עולם היהדות הועשר, וכך גם עולמן של הנשים שעסקו בכך. הגיע הזמן שהנשים המזרחיות, הבאות מעולם תודעתי אחר ומשכבה חברתית אחרת, יוסיפו את הגוון ואת נקודת המבט הייחודית שלהן לתרבות היהודית ולשיח הישראלי; אותו לימוד יעניק פירוש מחודש לחיי הנשים – הלימוד יאפשר ביטוי אישי, יעודד יצירתיות וישפר את הדימוי העצמי ואת ההכרה בערך העצמי.

 

חברות לומדות בקטמונים

באותו כנס של "קולך", שהתקיים בשנת 2000, פניתי לרבנית מלכה בינה, מייסדת ומנהלת מת"ן (רשת מכונים תורניים לנשים), והצעתי לה לפתוח בית מדרש לנשים מזרחיות בקמפוס החדש של מת"ן בשכונת הקטמונים. כך נולד בית המדרש חל"ק – שם שמורכב מראשי התיבות "חברות לומדות בקהילת קטמונים", וגם מבטא את הרצון להשתתף בעולם של לימוד תורה.

הדרך להקמת בית המדרש לא הייתה קלה. התחלתי לפעול בלא היכרות מוקדמת עם תושבות השכונה, עם פעילים בה או עם עבודה קהילתית מסוג זה. היו לי כנראה אומץ, תמימות ונחישות של אישה צעירה. הדפסתי מודעות ותליתי אותן ברחבי השכונה – בתחנות אוטובוס, בלוחות מודעות, במקוואות ובבתי כנסת. לאחר כשנה הצטרפה אליי למשך שנה עידית כהן, שותפה מסורה ומשקיעה, ואז גם "תפסנו אומץ" וחילקנו פליירים ברחובות, ליד סופר עדיקא ואפילו הקשנו על דלתות בשכונה כדי לתת פלאייר ולהסביר על התוכנית.

ואכן – בית המדרש קם והפך למציאות, ובמשך שש שנים פעל בשכונה (בתחילה בתמיכת מת"ן ולאחר מכן בתמיכת "ממזרח שמש – מרכז למנהיגות יהודית חברתית"). קבוצת הלומדות הייתה מגוונת: נשים בגילים 19-70, נשואות ורווקות, עובדות או לומדות, דתיות, מסורתיות וחילוניות, עם רמת השכלה מגוונת.

הלימוד היה בין-תחומי: שילבנו בלימוד חומרים ספרותיים, אמנותיים, הצגות, תנועה וסיורים. בהתחלה הנהגתי לימוד בדרך שהכרתי מבתי המדרש שלמדתי בהם: פתיחה עם כינוס של כולן, לימוד בחברותות, ולבסוף סיכום משותף, אך עד מהרה גיליתי שעליי להתאים את עצמי ללומדות – כאשר עיקר הלימוד נעשה בחברותא, הוא נחשב בעיניהן ללימוד לא רציני; הן רצו שמישהו סמכותי ילמֵד את המקורות. המתכונת השתנתה למפגשי לימוד בהנחייתי, אך האופי הדיאלוגי שלהם נשמר. הלימוד לא היה פרונטלי, וניתן מקום נרחב לדיון ולהתייחסויות של הלומדות. להבדיל משעורי יהדות אחרים בשכונת הקטמונים שנותנים רבנים או רבניות באוריינטציה ש"סניקית, חרדית או חב"דית, לא דובר בשיעורים על תכנים דתיים הלכתיים מחייבים אלא הייתה בהם הצעה לקשר אישי ומשמעותי עם התרבות היהודית והמסורת.

בשנים הראשונות למדנו על נשים בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית. התחלנו באופן קבוע בהיכרות בסיסית עם הטקסט התנ"כי (רוב הלומדות לא למדו תנ"ך מימי התיכון), ובהמשך גם עם מדרשים, גמרא וספרות. במהלך השנה נחשפנו לדגמים שונים של נשיות ונשים במקורותינו, בחנו אפשרויות שונות של סיפורי חיים ובחירות נשיות מגוונות, וניסינו לברר איפה כל אחת מאיתנו נמצאת בסיפור הזה. הלימוד העלה שאלות כגון: איזו מין אישה אני? ומה זה בכלל להיות אישה? נגענו גם בחלקים פחות מדוברים ופחות נגישים: בפחדים, בחולשות, בכמיהות ובחלומות של הדמויות הנשיות מהתנ"ך ושלנו. ניסינו לשמוע את קולן של אמהותינו באמצעות קולנו ואת קולנו בעקבות אמהותינו. באמצעות המפגש עם סיפורי החיים של הדמויות הנשיות מההיסטוריה שלנו עברנו איתן ודרכן תהליכים. בשנים הבאות בבית המדרש למדנו גם על סוגיות חברתיות בפרשת השבוע ובפרקי אבות.

הנשים בבית המדרש שיתפו זו את זו בגילוי לב. הן עברו תהליך משמעותי ביותר של העצמה אישית, נשית ויהודית. אחדות מהן סיפרו כי הן החלו לומר דברי תורה בארוחות שבת בבתיהן ולהשתתף בשיח סביב דברי תורה שהתקיים בין הבעל לילדים בשבת. הן חוו חוויות שונות שנתנו להן תחושה שהתורה היא גם שלהן, לפחות כמו שהיא של הגברים שמסביבן – אם לא יותר.

התגובות לבית המדרש שהנחיתי הוכיחו לי את הצורך העז של נשים בהענקת ממד רוחני לחייהן (בלי הכרח לאמץ אורח חיים הלכתי ברור); ממד שהקרין גם על מעמדן בביתן פנימה ועל מעמדן בחברה. כאמור, הדרך לגעת בנשים מתוך בית המדרש יוצאת מתוך ההנחה שהפוליטיקה אינה חזות הכול; ייחודן של הרוח והרוחניות הוא חוסר האינסטרומנטליות שלהן – תכליתן נמצאת בהן עצמן, בעושר שהן מעניקות לנפש.

החלום: רשת בתי מדרש לנשים מזרחיות

בעקבות הצלחת בית המדרש בקטמונים גיבשתי לי חלום – הקמת רשת בתי מדרש לנשים בשכונות ובעיירות הפיתוח. בתי המדרש אלו לא יפעלו על פי הדגם של בתי המדרש הקיימים או כמו אלו הפורחים בארץ לאחרונה – לא בתי המדרש הגבריים ולא בתי המדרש הנשיים לגוניהם (בעלי גוון למדני הלכתי, כיוון חסידי, או עם אוריינטציות דתיות שונות), לא כמו בתי המדרש הפלורליסטיים, וכמובן לא כמו מועדוני "לאישה" בשכונות, המספקים בעיקר הרצאות מפי קוסמטיקאיות ותזונאיות. בתי המדרש לנשים בשכונות ובעיירות הפיתוח יהיו בין-תחומיים. יהיה בהם לימוד מקורות יהודיים וכלליים, ויינתן מקום לפרשנות אישית, נשית, חווייתית ויצירתית. בבתי המדרש נעסוק בחוויה היהודית-הדתית של האמהות והסבתות שלנו; נתעד, נחקור ונעבד את תרבות הבעל-פה הנשית – תרבות בלא קול ובלא ספרים; נלמד טקסטים כלליים ויהודיים שכתבו רבנים ויוצרים יוצאי ארצות האסלאם.

בבתי המדרש הללו יילמדו נושאים חברתיים, והלימוד יהיה מכוון לעשייה חברתית. גבולות בתי המדרש לא יהיו כתליו או שולי דפי המקורות שיילמדו אלא המצב והמציאות בחוץ. הם יהיו חממה ומוקד רוחני למחשבה ולעשייה בסביבה, והנשים הלומדות ישפיעו על מצב החינוך והתרבות בשכונה או בעיירת הפיתוח שהן גרות בהן, ויפעלו למען נשים אחרות באזור הסובלות ממצוקה כלשהי ולמען אחרים הזקוקים לעזרה.

במקום שיש חלל, מי שנכנס לתוכו הוא שקובע מציאות ומנחיל תודעה. בפועל, זרמים דתיים כגון ש"ס, שהמזון הרוחני שהם מציעים לנשים בשכונות ובעיירות הפיתוח אינו מתאימים לאוכלוסייה זו, הם המצליחים כיום לתקוע יתד ולהשפיע על חיי נשים רבות ועל משפחותיהן. אך עם כל הביקורת על התכנים ועל מתווכי הידע הללו, אי אפשר להתעלם מכך שהנשים הלומדות במסגרות אלו מקבלות יחס, ערכים, העצמה וכוח (גם אם מדובר בכיוון שאפשר לחלוק עליו). הצלחתם של גורמים אלו נובעת מהשקעתם בתחום הרוח, מהתמסרותם לעניין ומהסתכלותם על הנשים ועל תרבותן בגובה העיניים.

 

בית המדרש "שפת אם"

בהמשך הדרך, בעקבות השתתפות בתוכנית "תהודה" למנהיגות יהודית (מבית "קולות" ומדרשת אורנים), התפניתי להגשמת החלום. לאחר מחשבה רבה הבנתי כי ברצוני לבנות מודל אחר לעבודה בתחום לימוד תורה לנשים, והתחלתי בפיתוח בית מדרש שבו לא רק הטקסט הנלמד עומד במרכז, כפי שמקובל בעבודה עם מקורות יהודיים, אלא נשים – ודווקא נשים מבוגרות. הנשים המבוגרות במושבים המזרחיים הן משאב יקר, ייחודי וחד-פעמי, שאפשר ללמוד אותו כתורה שבעל-פה. מדובר בנשים שחיו בגלות בארץ ערבית, עלו ארצה, גידלו וחינכו כאן ילדים עם כל קשיי ההגירה, הקליטה וההסתגלות, ולפי תפיסת חינוך קצת אחרת, ובמבחן התוצאה – בדרך כלל הן הקימו משפחות לתפארת. המטרה של בית המדרש הייתה לשמר את התורה שלהן – תורת החינוך ותורת יחסיהן עם האדם והאל – ולבחון יחדיו מה מתורתן מתאים למציאות כיום ומה לא רלוונטי לנוכח אתגרי הדור הזה. מודל בית המדרש שפיתחתי נקרא "שפת אם"; זהו בית מדרש בין-דורי המיועד לנשים מקהילה אחת ועוסק בסוגיות בחינוך יהודי וערכי. בבית המדרש מתרחשים לימוד והתחדשות בקרב נשים, לצד קשר ושמירה על הרצף המסורתי הקהילתי.

הלימוד בבית המדרש נפתח בכל פעם בלימוד משותף במעגל. לאחריו יושבות רביעיות של נשים ולומדות יחד – בכל רביעייה שתי נשים צעירות, בשנות העשרים או השלושים לחייהן, ושתי נשים מבוגרות, שהיו יכולות להיות הסבתות או האמהות של שתי הצעירות. הנשים לומדות ומדברות יחד על ההתמודדות אז והיום בסוגיות של חינוך יהודי וערכי: על חינוך של אם מול חינוך של אב, על אמהות ובנות, על צדקה, ועוד.

עבור המבוגרות זוהי חוויית לימוד ראשונית – כשהן היו צעירות, לא היה מקובל שנשים ייצאו בערב ללימוד תורה.בשבילן זו גם הזדמנות להכיר את הנשים הצעירות שהן פוגשות בבית הכנסת ולשוחח איתן באופן משמעותי יותר. בשביל האמהות הצעירות זו הזדמנות ראשונה להיחשף לעולמן של הנשים המבוגרות במושב, לנוח ממירוץ החיים התובעני ולחשוב על סוגיות רלוונטיות בחינוך היהודי והערכי של ילדיהם, וללמוד תורה במתכונת בית-מדרשית. כך, למשל, אמרה ליאת, אם לארבעה ילדים, שלמדה בבית המדרש "שפת אם" במושב בית הגדי: "היום, כשאני רואה את אותן מבוגרות, בשבילי המושב זה כבר לא רק לומר שלום, אלא זה כולל נשיקות ו'מה שלומכן'. אני אחת שמשתתפת בכל מיני סדנאות של הגשמה והעצמה, אבל בית המדרש הזה היה ייחודי… זו הייתה חוויה לראות את הנשים המבוגרות, איך הן מנתחות שירים ומדרשים ומדברות על העבר שלהן…". במהלך המפגשים הנשים הצעירות מגלות שהן לא הראשונות שמנסות לשלב עבודה ובית; הנשים המבוגרות הלומדות עמן גידלו עשרה ילדים בממוצע ובמקביל גם החזיקו משק חקלאי. יחד הן דנות מה מירושתן הרוחנית של המבוגרות מתאים לתקופתנו ולאתגרים החינוכיים שהאמהות הצעירות מתמודדות איתן, וגם – מה התאים לתקופתן ואינו רלוונטי כעת.

עד כה התקיימו בתי מדרש של "שפת אם" בהצלחה רבה במושבים שרשרת, בית הגדי ושובה שבמועצה האזורית שדות נגב. את המפגשים בבית המדרש אני מקליטה, ובכוונתי להפוך את השיחות הבין-דוריות לחוברת לקהילה, ובעתיד לאגד את החוברות לספר. החלום שלי הוא שלצד הספרים הרבים שרבנים גברים כתבו על חינוך יהודי, תהיה מונחת גם המשנה של הנשים הללו, שהחינוך שלהן הצליח גם בלי הרבה כלים מערביים וספרי פסיכולוגיה. בעיניי נכון יהיה ללמוד מהן, ולא רק מטקסטים שכתבו רבנים אשר סגרו את הדלת כדי שיהיה להם שקט לכתוב הגיגים על חינוך.

"הנשים הגדולות" והנשים הצעירות

בחייהן של נשים מזרחיות רבות במושבי הפועל מזרחי בדרום אני רואה סיפור של גבורה וכוח. בדרך כלל כך גם רואות אותן הנשים המזרחיות, בנות הדור השני. במקומות אלו האתוס ביחס לנשים המבוגרות הוא של עוצמה ועמידה בגבורה בקשיים גדולים. "הנשים הגדולות" שעלו ארצה והיו שותפות לבניית המדינה (במושבים – החזקת המשק החקלאי לצד עיסוק במלאכת גידול ילדים, ובעיר – שותפות לפרנסה), בנו משפחות גדולות וטובות בתקופת הקמת המדינה ואחריה, בתנאים קשים ובלי אמצעים מרובים. היה עליהן להתמודדות עם קשיי ההגירה ועם מציאות משפחתית פטריארכלית (בדרך כלל), אך הן לא נשברו ולא שברו אותה, והצליחו לגדל את ילדיהן בשפע רגשי ורוחני. הנשים הללו לא התעכבו ולא הדגישו את דיכויין הכפול – כנשים וכמזרחיות – אלא היו עסוקות בבנייה. במבט ביקורתי אפשר לטעון שהן "התחבקו" עם ההגמוניה המדכאת, אך אפשר להתבונן על כך אחרת ולראות כיצד למרות הדיכוי הן לא נכנסו לדיכאון, אלא בחרו בעמדה יוצרת וחיובית (אינני רוצה לעשות אידאליזציה – מובן שהיו מקרים שבהם "הנשים הגדולות" לא עמדו בנטל המציאות).

בבית המדרש "שפת אם" אנו ממשיגות ומציפות את מה שהנשים המזרחיות הצעירות עושות ממילא בחייהן – הימצאות בדיאלוג עם שני העולמות: עם המודל הישן, הנשי והמסורתי-יהודי, ועם המודל המודרני והפוסט-מודרני החדש. נשים אלו אינן "זורקות" את המודלים הישנים ואינן מוותרות על המודלים החדשים; משני המוקדים האלו הן שואבות עוצמה וכוח. בדרך כלל הן בוחרות שלא להיקרע ולהיתלש מהמסורת היהודית ומהדור הנשי הקודם, אלא לשמור על מסגרת משפחתית וקהילתית (גם אם לעתים במחיר אישי כבד). גם כאשר הנשים הצעירות מביטות לאחור, המאפיין את יחסן הוא מבט שאינו רק ביקורתי, מאשים ובא חשבון עם העולם הפטריארכלי וההגמוניה האשכנזית – אלא מבט שיש בו גם התרפקות על העבר ולמידה ממנו, והרבה חסד. התהליך שהלומדות הצעירות עוברות הוא דינמי: הן מתקרבות ומתרחקות, לוקחות וזורקות, וכמו ה"אמהות הגדולות" – הן אינן ממהרות להרוס. דרך פעולה זו, המקובלת פחות בפמיניזם הישראלי, מכניסה עוד מילים למילון השיח הפמיניסטי, כמו: בחירה, עוצמה, התמודדות וכוח, ומבטאת נרטיב נוסף ולא מוכר של הנשים המזרחיות המבוגרות.[4]

לצד יוזמת בית המדרש "שפת אם" צמחו פרויקטים נוספים הקשורים ללימוד תורה ולנשים מזרחיות באזור מגוריי בדרום. מדי שנה, לקראת יום הכיפורים ושבועות אנו מארגנות בשיתוף המועצה האזורית "שדות נגב" ומכללת "חמדת הדרום" "יום שכולו תורה לנשים" ביישוב מעגלים. מאות נשים משתתפות בלימוד הזה לאורך כל היום והערב. כמו כן, מדי ראש חודש מתקיים שעור לנשים בהנחייתי. בשנה שעברה חידשתי חג תוניסאי נשי המתקיים בראש חודש טבת – ערב מיוחד לכבוד "עיד חאע אלבנת", חג הבנות. את החג הזה נהגו הנשים התוניסאיות לציין לזכר יהודית ממשפחת מתתיהו החשמונאי. תוכנית הערב כללה שיעור על דמויותיהן של יהודית ושל חנה בת מתתיהו, ואחריו סעודה חגיגית.

יום זה, שנקבע לזכר הגבורה היהודית הנשית של דמות היסטורית ומזכיר את חלקן של הנשים בנס חנוכה, מזכיר לנשים שחוגגות אותו בכל דור את כוחן והעוצמה הגלומה בהן. זוהי דוגמה לשימוש שאפשר לעשות בדמויות נשיות מהעבר היהודי כדי להביא לקידום ולהעצמה של נשים. כאמור, זה הדבר העיקרי שאפשר ללמוד מבתי המדרש האלו – לצד הפעילות הפמיניסטית הדתית הקלאסית ישנה חשיבות לפיתוח מודלים נוספים המתחשבים במבנה התרבותי והחברתי שהנשים חיות בו. במודלים אלו נעשית ההתחדשות לצד שמירה על קשר ועל רצף המסורת היהודית.