פרופ' יהודה מירסקי, מכהן כעת כפרופסור חבר באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון, בחוג למדעי היהדות ובמרכז שוסטרמן לחקר ישראל. ספרו, Rav Kook: Mystic in a Time of Revolution, יצא לאור בקרוב בהוצאת אוניברסיטת ייל. הוא חבר בוועד המנהל של התנועה הירושלמית.
תוך כדי תנועה פיזית ונפשית על הנתיבים שבין ישראל לארצות הברית, מתבררות הזהויות שביניהן. יהודה מירסקי מבקש למצוא את המולדת והבית. מהי היהדות הישראלית, מהי היהדות שבאנגלית? האם יש תוכן אחר שנוצק בשדרות ניו יורק, וכזה שמתהווה ברחובות ירושלים? במסע רווי כאבים ואהבות מתגלות הן ישראל והן ארה"ב כמולדת של שייכות פריכה ובלתי מובנת מאליה
******
אבא שלי, דוד, נולד בירושלים בחשון תרפ"א, ספטמבר 1921. הוא גדל בשכונת מזכרת משה, ליד שוק מחנה יהודה. כמה מטרים משם, ברחוב אגריפס, ניצחה סבתי שולמית, נכדתו של יואל משה סלומון, כמה שנים לפני כן את הרעב שעשה שמות בתושבי ירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, כשעבדה במאפייה שסיפקה לחם לקצונה הטורקית. בימי המלחמה, סבי, שמואל קלמן, שעלה ארצה מרוסיה בגיל שש בשנת 1905, נלקח לשבי הטורקי – בגלל אזרחותו האמריקאית, שהוענקה לו דרך אביו, משה צבי, שבמהלך השנים אחרי שעזב את רוסיה נדד, כמו רבים, הלוך וחזור בין הארץ לאמריקה בחיפושים נואשים אחר פרנסה. סבי וסבתי התחתנו אחרי המלחמה, וכעבור כמה שנים ירדו לאמריקה במצוות אמו של סבי יחד עם בנם הקטן, דוד.,.
סבי, רב לקהילה גדולה ופרופסור לספרות רבנית, לימד, מאז הגעתו לאמריקה עד למותו ב-1967 בישיבה-אוניברסיטה. אבי, שהוסמך לרבנות גם הוא, כמו סבי עבר את כל חייו – למעט כמה שנים סביב קום המדינה שהוקדשו ברובן לפעילות עבור "הפועל המזרחי" – בין כותלי ישיבה-אוניברסיטה, כפרופסור לספרות אנגלית ועברית, כדיקן ורקטור. הוא לגם בשקיקה את האתוס של שילוב היהדות עם מיטב התרבות הכללית.
גדלתי בניו-יורק, בתודעה עמוקה של שתי מולדות – ארץ ישראל ואמריקה. כבן למשפחה של אידיאליסטים, חונכתי ללמוד ולהפנים את הערכים של שתיהן. מחד: מחויבות לארץ ישראל, לעם היהודי, לעברית, נקיטת אחריות והגשמה תוך כדי תחייה לאומית; ומאידך: שוויון, דמוקרטיה, זכויות אדם, המבט המפוכח והאסתטיקה האירונית של הספרות האנגלית.
במילים אחרות, את התפר בין האמריקאיות לישראליות, אני חי את כל חיי במלוא ההשראה, התשוקה והגעגוע.
בנערותי למדתי שנתיים בישיבת הר עציון. תכניותיי לעלות לארץ נגדעו על ידי מותו של אבי, בטרם עת, כשהייתי בן 21. המשכתי ללגום גם אני ממלוא האמריקאיות. אחרי שסיימתי את התואר הראשון בספרות למדתי משפטים, וכמו סבי התאהבתי בחוקה האמריקאית. עבדתי בוושינגטון במשך הרבה שנים בשדה המדיני, ששיאם היה מינוי נשיאותי על ידי הנשיא קלינטון באגף לזכויות האדם במשרד החוץ האמריקאי. באותן שנים תמיד היו מונחים אצלי בתיק שני ספרים קטנים: החוקה האמריקאית וספר "תומר דבורה" של רבי משה קורדוברו.
תמיד ידעתי שבמוקדם או במאוחר אעלה ארצה – אך מה שדחף אותי חזרה היה רצח רבין. חוויתי את התפנית הכל כך אופיינית ליהודים בעת החדשה – לגלות שיכול להיות שאתה מנסה להציל את העולם, אבל הבית שלך עולה באש. פרשתי מוושינגטון, חזרתי לספסל הלימודים מתוך מחשבה (במבט לאחור, הזויה למדי) שאוכל למצוא משרת הוראה בארץ.
את השנים הראשונות של הדוקטורט הקדשתי ללימודי האסלאם, אך בסוף (איך לא?) כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי על הרב קוק. בחרתי לכתוב על – או יותר מדויק: הנושא שבחר אותי היה –שנותיו של הראי"ה טרם עלייתו ארצה, הרב קוק "הגלותי". עבודה זו הייתה למעשה ניסיון שלי לשרטט דרכו של צעיר אחר – הגדול ממני פי מאות מונים – בדרכו מחוץ לארץ אל ארץ ישראל. המסקנה שלי, כיאה לרב קוק, היתה מורכבת. מצאתי קווים של רצף וגם קפיצות ודילוגים (החל מזה שארץ ישראל כקטגוריה הגותית כמעט שלא מופיעה בכתביו טרם עלייתו). באופן כללי, מצאתי שהחיים הדתיים והרוחניים שהצטיירו מכתביו בחו"ל עברו מלמעלה למטה, קרי, השלטת החכמה והשכל על האדם והוייתו. בעוד שעם הגיעו ארצה חלה תפנית, והכיוון הוא יותר מלמטה למעלה, קרי, שאיפות וחוויות קיומיות הצומחות מתוך האדם והחברה הן הן נתפסות כנקודות המפגש עם האל.
אחרי עשור בארץ מצאתי את עצמי, כסבא-רבא שלי משה צבי, מכתת את רגליי – ולבסוף גורר את משפחתי – לחוץ לארץ, לשם הפרנסה. למרבה האירוניה, אני מוצא את עצמי פרופסור באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון במרכז ללימודי ישראל, בתמהיל של סיפוק וחוסר נחת, ועדיין מחפש את הדרך חזרה לארץ ישראל.
שנותיי בארץ כעולה וכאזרח בעשור האחרון היו כל כך גדושות, שאי אפשר לתמצת אותם בקלות, אם בכלל. אבל ממד אחד מזדקר: השתתפותי במאבקים בירושלים נגד הפרדת נשים וגברים באוטובוסים (קווי "מהדרין") ובמרחב הציבורי בכלל. במהלך השתתפותי הרגשתי ששני המטענים התרבותיים שלי – הישראלי והאמריקאי – באו לידי ביטוי ביחד: האמריקאי – עצם העובדה שדחיקת קבוצה כלשהי (ובמציאות הרבנית הישראלית נשים הן קבוצה נרדפת) לפאתי האוטובוס קוממה אותי באופן קמאי. הרגשתי שאם לא איאבק נגד דבר כזה, למה לי חיים? הישראלי – עצם ההירתמות למאבק, וחוויית חידוד והעמקת תודעתי שלי ומידת הדבקות והשכנוע הפנימי בעקרונותיי על ידי עצם המאבק.
המיזוג הזה שחשתי בא ממקום של כאב, של אמונה ושל עשייה, ואולי שם טמון איזשהו פתח לשותפות ישראלית-אמריקאית. הפערים היסודיים בין שני המחנות הם גדולים, גדולים מאוד. הרי ההווי היהודי-הישראלי ולעומתו האמריקאי שונים מאוד מאוד האחד מהשני. הצעד הראשוני והבסיסי בכל ניסיון – לא רק לפעול אלא אפילו לחשוב על ה"זוגיות" היהודית ישראלית והאמריקאית – הנו הבנת ההבדלים לעומק; וכל דו-שיח, למי שמעוניין בכך, חייב לקחת את ההבדלים התהומיים האלה כנקודת מוצאו.
ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי, שכוללת גם אוכלוסיות לא-יהודיות גדולות, אזרחים גם הם, ושווי זכויות מלכתחילה. לעומת זאת, יהדות התפוצות בכלל, וזאת של ארה"ב בפרט, היא רשת של קהילות וולונטריות. הערך היסודי של מדינה הוא אזרחות, יחס למדינה, ובמדינה ליברלית-דמוקרטית השווה בין כל אזרחיה, היחס האזרחי אינו צריך להיות מושפע מזהותם הדתית או האתנית של האזרחים. (וכפי שהיטיב לנסח זאת הפילוסוף יותם בנזימן בדיון שבו השתתפתי פעם: ישראל, ככל מדינה דמוקרטית, מעצם הגדרתה חייבת להיות מדינת כל אזרחיה, והשאלות נסובות על היקף אחריותה לכל לאומֶיה.) הערך הבסיסי של קהילה, לעומת זאת, הוא השתייכות הבנויה בדיוק על זהויות דתיות, אתניות וכדומה.
עבור ישראלים, ואפילו עבור יהודים-ישראלים, היהדות היא מרכיב אפשרי מסוים של זהותם הישראלית. יש כאלה שיהדותם עומדת במרכז, וכאלה שעבורם היא פחות משמעותית, או אפילו לא חשובה כלל. עבור יהודי התפוצות, מדינת ישראל היא מרכיב אפשרי מסוים של זהותם היהודית. יש כאלה שהקשר שלהם לישראל עומד במרכז, כאלה שישראל פחות משמעותית עבורם, או אפילו לא חשובה כלל.
ומעל לכול הבדל מכריע – המדינה, בסופו של דבר, נשענת על כפייה וכוח; הקהילה, לעומת זאת, נשענת – החל מתחילת העת החדשה ועד ימינו –על השתייכות של הפרט לקהילה מתוך רצון עצמי.
האמת היא, שבעידן הגלובליזציה המשכיות הישראליות גם היא מאוד תלויה ברצון הבסיסי להשתייך. להגיד שאנו חיים בעולם נזיל המאופיין על ידי תנודה בלתי פוסקת של ידע, וכישרונות החוצים גבולות – זו כבר אמירה קלישאתית. אך זו אמת. נכון, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את מלוא הטלטול של "רילוקיישן" (Relocation), אבל האפשרות הזו זמינה ליותר ויותר אנשים. בו בזמן, עוצמת הגלובליזציה לא תמחק את הצורך האנושי הבסיסי למיקום, עוגן, השתייכות בסיסית וקיומית בתוך מערבולת החיים. אדרבה, הצורך הקיומי לקשר אנושי ורוחני מתעצם במידה רבה דווקא בגלל הגלובליזציה והסחרחורת שהיא מביאה. אך זה לא אומר שעתידן של הזהויות המקובלות, המובנות לנו מאליהן, מובטחת כמפלטם של אנשים החותרים למגע אנושי ורוחני בתוך הנזילות הבלתי נסבלת של ימינו. אנשים יכולים די בקלות לעזוב את הארץ – ורק אז לגלות, בנכר, את הצורך בקהילתיות וקשר, אך לאו דווקא הזן היהודי המוכר (ואולי ליתר דיוק, הבבואה היהודית של הישראליות המוכרת) הוא זה שהם יבחרו בו, או שיבחר אותם.
הווה אומר, שיכול להיות שיש מה ליהדות הישראלית ללמוד מההווי היהודי-האמריקאי הבנוי כל כולו על היכולת להביא אנשים חופשיים להשתייך מרצונם החופשי לקהילתיות שלעתים קרובות דורשת מאמץ ואפילו הקרבה. וכמו כן, יש ליהדות אמריקה הרבה מה ללמוד מההווי הישראלי על משמעותה של לקיחת אחריות, על החיים עם הבחירות שלנו, על העשייה בידיים והחתירה למשמעות ממקום של קושי וסבל.
שתי הזהויות, היהודית-הישראלית והאמריקאית, זקוקות לקרקע מוצקה של התמודדות עם כאב, של אמונה ושל עשייה. הישראליות הולכת לעומק, והאמריקאיות לרוחב. הישראליות נעה על קו אנכי חזק, ומצליחה לגעת בשורשם של דברים, במחיר הקיומי השקול בפלס. האמריקאיות – וכאן לאו דווקא היהודים, אך גם הם – נעה על קו אופקי, ומצליחה לראות רעיונות, התפתחויות, אנשים וקהילות בהקשרים מערכתיים והיסטוריים, בקונטקסטים חברתיים ותרבותיים. הישראליות היא אינטנסיבית, יצרית, בועטת. האמריקאיות מוותרת על מידת האינטנסיביות כדי להשכין שלום בין שורותיה המגוונות של החברה.
למשל – יהדות ארצישראלית מצטיינת בחופש פנימי כערך דתי ורוחני, בבחינת העומק של תורת ארץ ישראל. לעומת זאת, יהדות אמריקאית מצטיינת בסובלנות, והיכולת לחיות ביחד עם אנשים ותנועות מאד שונות, וללמוד מהם. המבט המשגיח של הגוים אולי מצמצם את מרחב החופש הרוחני לדאות לכל עבר (יחד עם הרווחה הכלכלית, שלא מצמיחה דתיות קיומיות) – אך המבט הזה הוא תרופה טובה נגד שוביניזם לאומי הרסני ומכער.
לפני למעלה ממאה שנה אחד העם כתב שרק שתי אופציות עמדו בפני היהודי המהגר-הבורח מאירופה, פלשתינה ואמריקה. פלשתינה, הוא כתב, היא בחירת ההשתייכות לקולקטיב היהודי, ואמריקה – בחירתם של יחידים. הוא צדק. ארץ ישראל היא עדיין מקומו של הקולקטיב היהודי, והיהדות שלה בנויה לעומק על קבוצתיות ועל היצירה הקבוצתית, לטוב או לרע. הקהילה היהודית של אמריקה בנויה על בחירתם החופשית של יחידים שמחליטים להתכנס יחד כדי לממש את עצמם. בשתי צורות החיים יש הרבה יופי והרבה סכנה. קשה להאמין שנוכל אי פעם ליצור מיזוג מושלם של שניהם, אך עצם הניסיון וההתמודדות הם מבורכים ובוודאי יביאו ברכה, כל עוד הם פתוחים להשראה, תשוקה וגעגוע, ובנויים על נכונות לגעת בכאב, לחתור לאמונה ולהתבטא במעשה.
ומשהו לסיום: לאחר מותו של אבי רצתי ארצה לשנה, לפני חזרתי לאמריקה לשאת באחריות המשפחתית (במידה זו או אחרת של הצלחה). נסתי ארצה לברוח מהכאב, להתאוורר, להתחבר, ובעיקר לחפש את אבא שלי. שעות שעות ביליתי בהילוכים בירושלים, ברחובותיה וסמטאותיה, במקומות קדושים ומחולנים ובמזכרת משה, שכונת ילדותו. הרוח הנוגה והגעגוע עצמו איכשהו חיזקו אותי להמשך הדרך.
למעלה משלושים שנה עברו מאז. ישראל וירושלים הם כבר שלי לא פחות משהיו לאבא שלי, והאמת היא, אולי יותר. הגעגוע, התוגה הקדושה של זכרו, ושל זיכרונותיו של ירושלים שהוא העביר בכזאת מתיקות מחויכת עטופה בעצב, עומדים בעינם, אך כבר פינו בי מקום לחשבון נוקב, וגם כאוב, עם ישראל של היום, עם יהדות אמריקה של היום. על הציר הזה, שהוכתב לי מההתחלה, אנוע עד יום מותי. קשה לי להאמין שיש כתוב שלישי שיכריע בין שתי המולדות-התורות המכחישות זו את זו. אך ככל הכאה על הסד, "כפטיש יפוצץ סלע" , הוא יתיז ניצוצות.
