תגובה למאמרו של מישאל ציון "בית הכנסת הקהילתי, בין בית לעיר", דעות 88
"שמירת מצוות הדת יוצרת אורח חיים המשפיע על הפרט ועל הקהילה בכל מהלך חייו. גם העירוניות יוצרת אורח חיים המשפיע על הפרט באופן דומה. נקודות המגע בין שני אורחות החיים, באים לידי חיכוך בין היתר בבתי הכנסת ובתפקידם כמבני ציבור בעיר…"
ד"ר יצחק אהרונוביץ מגיב למאמרו של הרב מישאל ציון.
בשיחה שערכתי עם הרב מישאל ציון, הגענו לנקודה בה הצלבנו את תחומי הדעת והעיסוק שלנו. הרב עוסק ברוח ובשיח עמוק עם הבורא ואני – הגיאוגרף, עוסק בעיר, באזור ובמקום, קרי שנינו עוסקים במקום במשמעותו השונה. בזכותה של שיחה זו הפנה אותי ידידי מישאל, למאמר שכתב בכתב העת אותו אתם אוחזים, בגיליון 88 שראה אור באביב 2019 ועסק בקשר בין בתי הכנסת לעירוניות. המאמר עסק בעיקר בשאלות הנוגעות בתפקיד בית הכנסת כמבנה במרחב הציבורי ובקשר עם הקהילה שעושה בו שימוש. מתוך קריאה ומחשיבה על הדברים שהובאו, אני מבקש להציג תפיסה רחבה של מערכות הקשרים שבין בתי כנסת לערים, מנקודת מבט של תחום הדעת בו אני אוחז, שעיקרו – מקום, מרחב, עיר ועירוניות. אנסה אף להישיר ולהגביה מבט אל הקשר בין עירוניות למקום, על שלל ההקשרים שנובעים מריבוי המשמעויות של המילים. הדברים המובאים מבטאים את עמדתי ביחס לקשר שאינו מדובר בשגרה, ומטבע הדברים בעל השלכות והיבטים רבים יותר מהנושאים שבהם אצליח לגעת בכתיבה ובקוראים את הדברים.
בית מקדש מעט
"חן המקום על יושביו" הוא משפט המקדם לעיתים את באי בתי הכנסת, בין אם מוטבע על הקיר או נוכח בתודעת המבקרים. המקום במקרה זה הוא בית הכנסת, שהוא לפי אחת מהגדרות המילוניות ובחרתי בויקיפדיה: "בית התפילה היהודי… נקרא כך על שם ההתכנסות של האנשים בו. בית הכנסת מכונה מקדש מעט מפאת קדושתו והשוואתו לבית המקדש." זהו מקום הנמצא בישוב, בעל שימוש ייחודי, מנותק מהחול ומהקיום הגשמי ובו נערכות תפילות וטקסים המחברים בין האל – המקום, ליושביו – המאמינים והמתפללים. בתי כנסת הם חלק מרכזי בחיי אנשים אשר בוחרים באורח חיים אשר שומר את המצוות. מבנה המשמש כבית כנסת קיים בדרך כלל בכל ישוב בו נמצאים אנשים שומרי מצוות. כבר בתקופת הסנהדרין נדרש כי קיומו של בית כנסת הוא תנאי לבחירת מקום המגורים של תלמיד חכם. "כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה ובית כנסת ובית מרחץ ובית הכסא, רופא ואומן ולבלב ומלמד תינוקות" (סנהדרין י"ז ע"ב). כלומר, בית הכנסת הוא חלק חשוב במערך השירותים הציבוריים הכוללים דין, רווחה, רפואה חינוך ורוח.
עירוניות – בין אדם לעיר
העיר היא מקום הפעילות הטבעי לאדם. האנושות יוצרת לעצמה, בתהליך דינאמי ואיטרטבי, בהתאם לפיתוח ולהתקדמות הטכנולוגים, את תבנית מקום המגורים והפעילות הטבעי המתאים לשם שגשוגה. הערים הן טבעיות במובן שהן ככוורת, מבנה שנועד לקיום חיים והמשכיות של המין ובנוי בצורה אחידה ומוגדרת לדבורים. מכיוון שבאדם עסקינן הרי העיר מתפתחת ומשתנה והיא בעלת גיוון ממקום למקום, אך עדיין קיימים מספר מאפיינים מרכזים, עליהם נרחיב בהמשך, כמקום בו מרבית האנושות בוחרת לגור.
בשנת 2007 נמצא כי מספר המתגוררים בישובים עירוניים בעולם, עלה לראשונה על אלו המתגוררים בישובים כפריים. עדיפות זו של העיר על הכפר נמשכת, ומגמת ההיפוך הזו שנחזתה על ידי גיאוגרפים, מתכנני ערים וסוציולוגים, מתעצמת. בספרו הידוע של אדוארד גלייזר שכותרתו "ניצחון העיר – כיצד היטיבה העיר את חיי האנושות"[1], מדגים הכותב ומביא הוכחות לניצחונה המוחלט של העיר. למרות שלעיתים נדמה כי הכותב מסנוור מהעיר ומסגולותיה, הוא מציג הוכחות על היותה של העיר מגנט לאנשים בשל היכולות של הפרט ושל החברה לשגשג, למצוא מקורות פרנסה, ידע, עניין וסקרנות אשר יחד בונים את חיי האדם וחיי האנושות. ערים מוקמות, משתנות, גוססות וצומחות, אך מספרן עולה וכך גם גודל תושביהם. תהליך הקמת הערים והתרחבותן נקרא עיור. ישראל נחשבת מדינה שבא שיעור העיור הוא מהגבוהים בעולם. תושבי העיר אשר מתגוררים ופועלים בה, מייצרים את אופן ההתנהלות ומערכות ההסדרים שבין הפרטים והקבוצות השונות המרכיבות אותה. את אופן ההתנהלות ומערכות ההסדרים ניתן לכנות בשם – עירוניות.
עירוניות היא אורח חיים. האדם העירוני מתאפיין במספר תכונות הקשורות ונרקמות סביב הפעולות שהוא מקיים משחר יומו ועד חזרתו לביתו ועלייה על יצועו, בדירתו אשר נטועה בעיר. העיר המקיפה את האדם 24/7 היא תפאורה ומצע לפעולתו, אך גם קובעת ומעצבת במידה רבה את חייו והתנהלותו. אך ישנן מערכות קשרים נוספות הקיימות במרחב, ובמקרה שלנו בקשר שבין האדם למקום. אני מגדיר עירוניות טובה ככזו אשר מאפשרת למספר אנשים רבים הבוחרים לגור יחד בצפיפות, יכולות ואפשרויות להתפתח ולשגשג באופן הוגן מבלי לפגוע באפשרויותיו של הזולת. מכאן נובע שעירוניות, כמו גם שמירת מצוות, הן שני סוגים נבדלים של אורח חיים שנבחר על ידי האוחזים בהם, שלעיתים מתלכדים ולעיתים יוצרים מתח מובנה המחייב, חשיבה, ליבון ומעשה.
עיר כמקום מפגש בין פרט וקהילות
העיר מורכבת ממספר מרחבים הנבדלים בשני תבחינים מרכזיים, האחד בעלות והשני שימוש. שני התבחינים נדמים ככאלו שהגדרה משפטית או חוקית תצליח לאבחן אותם באופן בהיר וחד, אולם, הדברים אינם כך. בטרם הצבעה על המורכבות ולשם בהירות, נבחין בין בעלות פרטית לציבורית ושימוש אפשרי לפעילויות ולשימושים עירוניים שונים כגון: מסחר, שירותים ציבוריים לרבות חינוך, מלאכה ותעשייה, גנים ציבוריים ופארקים ועוד. מה דינו של בית עסק שנמצא בתוך קניון שנמצא בבעלות הרשות המקומית או של יזם פרטי אחר ומוקף בפארק עירוני שבו חניון ציבורי? שאלות מעין אלו מדגישות את מורכבותן של ההבחנות בין פרטי לציבורי או בין שימוש זה או אחר. בית קפה שבו נערכת פעילות תרבותית-חינוכית, כמו הרצאות שנערכות מעת לעת בפאבים, מאתגר את תבחין השימוש וגם את המשמעות של המושג "בעלות פרטית" על מקום שהוא ציבורי בהגדרה, שכן רצון הבעלים הוא בהפיכתו לציבורי בשימושו כמו מרכז מפגש (Hub), ושישמש לפעילות חברתית שתוליד יוזמות ורעיונות שמעבר למפגש.
מספר עקרונות בסיסיים הופכים עיר לעיר משגשגת בה מתקיימת עירוניות מוצלחת. עקרונות אלו צמחו מתוך הניסיון המצטבר של האנושות, ונוסחו בחן רב בספרה הנודע של ג'ין ג'ייקובס[2] בראשית שנות השישים של המאה הקודמת: "מותן וחייהן של ערים צפון-אמריקאיות גדולות". מבין העקרונות שלהם נגזרות תכנוניות המיושמת ברבות מערי העולם נמצאים: צפיפות, עירוב שימושים, מתן עדיפות להולכי רגל, הסרת חיץ בין שכונות ושימושים ועוד. עקרונות אלו תכליתם אחת – יצירת מצע למפגש בין פרטים וקהילות. סודה של העיר, אליבא דה ג'ייקובס, הוא ביצירת מפגש שמוביל להזדמנויות ולהעשרת האנושות כולה. נציין כי לכל אחד מהעקרונות הללו קיים "צד אפל" שדורש פשרות, חשיבה והערכות. כך לדוגמה הדרישה לצופף אנשים יחדיו יוצרת תחרות על השימוש במרחב, עירוב שימושים יוצר מתח בין שעות הפעילות של שימושים ואופן השימוש במרחב, מתן עדיפות להולכי רגל יוצר מתח עם השימוש במכוניות פרטיות ונוחיות ומחייב הקמת מערך תחבורה ציבורית מעולה ועוד.
בית כנסת, מבנה ציבור במרחב העירוני – מבדיל או מחבר?
במאמרו הדגיש הרב מישאל את תפקידו של בית הכנסת כמחבר את הקהילה הטבעית שלו וחשיבותו של בית הכנסת בעידן הנוכחי ובמרחב העירוני שעלול להיות זר, מנוכר, ומתמודד עם ריבוי קהילות והתחושות הנובעות מכך. הדגשת חשיבות בית הכינוס לקהילה שנמצאת סביב לו והשימוש בו לצרכים קהילתיים נוספים הם תפקידים חשובים ומשמעותיים, אולם בנקודה זו בדיוק ניצב האתגר העמוק והאמיתי של בית הכנסת במרחב עירוני. כיצד יכול בית הכנסת, שהוא מבנה בעל מאפיינים ודרישות ייחודיים ורצון מסוים להבדלות, שנועד לקהילה מוגדרת, להשתלב במרחב העירוני לטובת ייצורם של תנאים של עירוניות טובה לכלל תושבי העיר? מהו דינו של בית הכנסת? בעלות הקרקע היא לרוב ציבורית. זהו שטח שמוקצה לצורכי ציבור בבעלות הרשות ושימושו אחד – צורכי דת. האם בית הכנסת הנטוע בעיר, יכול להיות גשר ומחבר בין שימושים שונים לטובת קידום הקהילה וכלל הציבור בעיר? אתגר זה הוא בעל משמעות כפולה מחוץ לישראל, אך גם בארץ, וייתכן שביתר שאת בשל שכיחותו בכל ערי ישראל. שאלת השתלבותו של מבנה ציבור זה במרקם התפקודי, החברתי ואף במובן מסוים התרבותי של כלל תושבי העיר, הינה מרכזית ומחייבת מחשבה מחדש של ציבור המתכננים, אך גם ובעיקר של הקהילות המשתמשות ומעצבות את בתי הכנסת.
מהנדסי הערים מתייחסים אל העיר לעיתים כאוסף של בניינים, מבנים, דרכים ושימושים, אשר יהיו מצע לפעילות האנושית. לעיתים קרובות, שימושם, התנהגותם של האנשים בו ומערכות הקשרים ביניהם במצע הנוצר, אינם נוכחים בחשיבתו או באחריותו של המהנדס העירוני ולתפיסתו אלו דברים שמעבר לגבול אחריתו. עד לאחרונה התנהלות הפעילות במציאות נתפסה כמעבר לגבולה של התכנית. זכורה לי אמירה בעלת משמעות חזקה, בשיחה שקיימתי לפני כ-15 שנים עם אחד ממהנדסי הערים הגדולות בארץ שאמר "אני עוסק בבניין העיר, אינני מתכנן לאנשים". אשר על כן, אופן השימוש היומיומי כמו שעות הפעילות, הרכבם של השימושים המדויקים ועוד הן תוצאות של אינטראקציות בין התושבים, הרשויות והפוליטיקה העירונית, הכוללת פשרות ואינטרסים תוך הבנה של המושג עירוניות.
בשנים האחרונות משתנה המגמה. ההבנה כי העיר נועדה לאדם ולקהילות, אשר מצד אחד בוחרים בעיר בזכות האפשרות לחיות אורח חיים עירוני ומצד שני מחפשים את הפרטיות והקהילתיות, נוכחת בחשיבתם ובאחריות עבודתם של מהנדסי ומתכנני ערים. על התייחסותו של התכנון העירוני אל העניין ניתן ללמוד מתוך המדריך להקצאת שטחים לצורכי ציבור שהוכן בשנת 2018, ומעדכון גרסה קודמת שפורסמה ב 2001, על-ידי מנהל התכנון[3]. המדריך נועד לשמש כלי עזר להקצאת שטחים לצרכי ציבור, למתכנן ולמוסדות התכנון בעת גיבוש תוכנית וקידומה בהליך הסטטוטורי, ולרשות המקומית לצורך ניהול שוטף של שטחי הציבור שברשותה. בין היתר מוגדרות מכסות השטח לצרכי הציבור השונים ובהם גם שירותי דת ובתוכן המכסות הדרושות והמומלצות לבתי כנסת. כדרכם של מתכננים, המדריך משופע בהגדרות שמנחות ובנוסחאות שמחשבות את השטח וגודל המבנה הדרושים לבתי כנסת. ההנחיות כוללות חישובי שטחים ל"מתפלל תדיר", שנגזרים מתוך נוסחאות. כמו כן ישנה התייחסות למיקום בית הכנסת כפונקציה של מרחק מקהל היעד. כלומר, ההתייחסות היא טכנית וכוללנית בעיקרה.
למרות השינויים, נראה כי המתכנן מרחיק את ידיו מאמירה בהירה ביחס לתפקיד בית הכנסת בעיר ולפיכך נותרת ההכרעה בשאלות המרכזית: מה בין בית-הכנסת לעיר? מה תפקידו במארג העירוני? ומה בין שני אורחות חיים העירוניות והדת? שאלות אלו אינן פשוטות ודורשות שיחה פנימית וקהילתית בין ההתפתחות של העיר ושל העירוניות המכתיבה אורח חיים, לבין הדת ושמירת אורח חיים דתי שבוחרת לקיים גם עירוניות טובה. יציקת תוכן חדש לבית כנסת כמבנה ציבור בתוך תמהיל עירוני אינה פשוטה, בעיקר בשל השימוש המוגדר והנבדל של בית הכנסת ומשמעותו, אך היא נדרשת.
נקודות מגע – מקום, עיר וזמן
בית הכנסת הוא מבנה ציבור של קהילה אחת מבין קהילות רבות המרכיבות את העיר ומשמש אותה באופן בלעדי. עיר מצידה נבנית ומשגשגת כתוצאה ממפגש פתוח בין הקהילות ובין הפרטים. שמירת מצוות הדת יוצרת אורח חיים המשפיע על הפרט ועל הקהילה בכל מהלך חייו. גם העירוניות יוצרת אורח חיים המשפיע על הפרט באופן דומה. נקודות המגע בין שני אורחות החיים, באים לידי חיכוך בין היתר בבתי הכנסת בהיותו מרחב ציבורי מוקצה על ידי העיר לקהילה אחת. בערי אירופה נערכים מעת לעת קונצרטים והתכנסויות אחרות בכנסיות. אלו אף מצטיינות באומנות חזותית המעטרת את הקירות בית התפילה מכל צדדיו, לרבות חזית התפילה, ומהוות אבן שואבת לתיירים ולאנשים חפצי תרבות, לפעמים אפילו כמקום מנוחה מעמל היום.
לפיכך, נדרשים באי ופרנסי בתי הכנסת לחשיבה מחודשת על תפקידו של בית הכנסת במארג העירוני. ייתכן ושימוש בחצרות בתי הכנסת או צביעת חזית בית הכנסת עשויים לגשר ולפתוח שערים בין קהילות. ייתכן ומחשבה רדיקלית יותר של פתיחת בתי הכנסת למפגשים בין קהילתיים, לרבות תערוכות, התכנסויות של שיחה ואף מוזיקה ואומניות אחרות, חרף פרשנויות והלכות הפוסלות שימושים כאלו, עשויות לחלק את המבנה הציבורי היקר עם סך תושבי וקהילות העיר.
סוגיית מערכת הקשרים שבין בתי הכנסת והעיר, מהזווית המקצועית של התכנון העירוני, משאירה גם היא מקום רב לפרשנות ומגוון של מצבי קיום שונים. התמודדות ראויה ופרשנות עדכנית יכולים לבוא לידי חידוד וטיוב כמענה פרואקטיבי לעירוב שהעיר כופה בין עירוב שימושים לעירוב שבין קודש לחול, ליצירת קיום משותף בשגרה ולעירוב עם עירוניות במרחב צפוף ומאתגר.
[1] גלייזר א (2012). "ניצחון העיר – כיצד היטיבה העיר את חיי האנושות", מודן: בן-שמן.
[2] ג'ייקובס ג' (2008). "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", בבל: תל-אביב.
[3] מנהל התכנון (2018). מדריך להקצאת שטחים לצורכי ציבור:
https://www.gov.il/BlobFolder/guide/allocations_directory/he/AllocationsDirectory2018.pdf
*ד"ר יצחק (קיקי) אהרונוביץ ד"ר יצחק אהרונוביץ גיאוגרף ומתכנן ערים, חבר סגל במרכז מנדל למנהיגות בנגב, עוסק בקשר בין העיר לאדם.
