תגובה
"והארץ נתן לבני אדם" – מדרש ותיקונו
רונן אחיטוב
ד"ר רונן אחיטוב
ממצפה נטופה מלמד ולומד במדרשה באורנים, במכללת כנרת
ובמכללת הגליל המערבי.
תגובה למאמרו של מרדכי בר אור "'כי
לי הארץ' – אל אדם ואדמה בשמיטה" (דעות 33, אלול תשס"ז)
מוטי בר אור כתב
על השמיטה מדרש מיתולוגי במעשה בראשית. מדרש הוא דרך מסורתית לומר דבר מה, ומדרש
טוב, כמו זה של בר אור, קשור היטב לפסוקים, ונראה משכנע. מיתוס גם הוא דרך מסורתית
לבטא ערכים, דרך שנעשה בה שימוש במקורותינו העתיקים – המקרא, האגדה והקבלה. מכאן
שאין בדעתי לבקר את עצם הז'אנר, שהוא לכשעצמו לגיטימי, פורה ומרשים. הדרך המרהיבה
שבה בר אור מפעיל את המדרש, תוך שהוא משתמש במגוון גדול מאוד של מקורות, עושה אותו
למשכנע ומעורר למחשבה; עם זאת, התוצאה המיתית של המדרש שלו מטרידה ובעייתית בעיניי,
משלוש סיבות:
1. במדרש של בר
אור האדם מתואר כ"שותף זעיר במערכת יחסים בעלת עוצמה בין הקב"ה
לאדמתו". אמנם מוטלת עליו משימה – "לעָבדה ולשָׁמרה", אבל מה טעמה של
משימה זו? האם הקב"ה ואהובתו האדמה זקוקים לאדם? והרי עצם קיומו כבר מאיים על
הזוגיות המושלמת שלהם. המיתוס שלפנינו מחייב את האדם לחוש רגשי אשמה אדיפליים על עצם קיומו, כישות עצמאית המפריעה לזוגיות של הקב"ה
והאדמה. כדברי ביאליק, האדם נתון "בין הארץ
לשמים" ואינו שייך לאחד משני המקומות הללו, אך בר אור אינו רואה זאת כסימן
לכוחו המיוחד של האדם, אלא כבעיה חסרת פתרון.
2. האדמה מתוארת אצל בר אור כבת זוגו המיתית של הקב"ה. בתור
בת זוגו של הקב"ה היא קרובה למעמד של אלה עצמאית, כאשרה בשעתה, שהייתה בת
זוגו של האל בעל. כמו לאשרה, מוענקים לה כוחות רבים, וכמוה אין מוטלות עליה חובות
כלשהן, אבל יש בכוחה להעניש ולהקיא את החוטאים עליה. עם זאת, בדרך כלל היא פסיבית,
ופריונה הבלתי מוגבל אינו תלוי בה אלא במעשי בעליה – הקב"ה
והאדם. אם לפנינו מיתוס נשי, הרי שהוא אינו תואם את דמות האישה האנושית המוכרת לנו
כיום, שהיא אקטיבית, מוסרית ומורכבת הרבה יותר.
הדמות המיתולוגית
של האשרה, המושרשת כל כך בתרבות האנושית, אכן מופיעה רבות במיתוסים הקדומים שלנו,
וכך אפשר להסביר את קסמו של המדרש של בר אור. הוא אכן חושף מיתוס מודחק בתרבות
היהודית. אבל בר אור אינו מסביר מדוע המיתוס הזה הודחק והורחק במקורותינו, אלא
מנסה להחיותו.
3. בר אור מציג את השמיטה כחזרה למצב הנורמלי,
שבו האדם מתרחק מהזוג הקדוש ועומד מרחוק. השמיטה מוסברת אצלו היטב, אך שש השנים
האחרות אינן מוסברות. כאמור לעיל, במיתוס שלפנינו אין הצדקה ליחסי הבעלות והכיבוש
ששוררים בין האדם לאדמה. החקלאות בפרט – והתרבות המערבית, הכובשת והטכנולוגית בכלל
– מוצגת בו כפשע של אינוס אדמה בעולת בעל. האדם השומט, המכונה בפי בר אור "גיבור
כוח", הוא אדם תלוש ומנוכר לאדמתו, חסר שורשים ונווד במהותו. הוא חסר רכוש
וחסר כוחות, ולמעשה מעמדו כשל חיית השדה האוכלת את יבולי השמיטה. האם אכן לדמות
כזאת מנסה בר אור לחנך?
לסיום אציע מבנה
מיתי שונה מזה שהציע בר אור: האדם התמנה בידי הקב"ה לכבוש ולשלוט על האדמה.
האדמה, ממילא, אינה בת זוגו של הקב"ה אלא בת זוגו של האדם. כמוהו, אף היא
מקבלת מצוות: כשם שהאדם מצווה לעבוד ולכבוש אותה, כך האדמה מצווה לפרות ולהצמיח, וכשם
שהאדם מצווה לזכור את בוראו ולדעת לרסן את דחפיו, כך האדמה נקראת להגביל את כוחה
הפורה, ולבולמו מדי שבע שנים. לא במקרה ברכת השנה השישית אינה ניתנת בשמיטה, אלא
בשנת העבודה, שבה האדם מקיים את מצוות כיבוש האדמה.
מקוצר היריעה לא
אעגן את המיתוס שהצעתי בפסוקים, ואשאיר זאת לקוראים. אזכיר רק את המסקנה לעניין
השמיטה: שנת השמיטה אינה חזרה למצב נורמלי ותקין, אלא
היא חריגה מהמצב הרגיל, של כיבוש האדמה. מטרת השמיטה היא להדגיש את החיוב שבשנות
העבודה, מתוך התבוננות עליהן. הקדושה העמוקה נמצאת אפוא בשש שנות העבודה, ולא
בשמיטה, המעידה עליהן.
