תגובה: מי מפחד משפה מיתית?
מרדכי בר אור מגיב לביקורת
השפה המיתית אמנם עשויה להפחיד, אך אין בפחד
זה כדי להרתיעני משימוש בשפה מיוחדת זו. אני מאמין כי טמונה בה היכולת לחידוש זיקת
האדם עם בוראו – רענון כה חשוב בעת שיבתנו לציון ברחמים. לא, איני רואה את האדמה כאשֵׁרה,
וכל הדבקה של שפה חיצונית למיתוס היהודי לא תועיל. יש לנו מיתוס מפואר, שבו
הקב"ה מתעניין באדם – בבחירותיו, בנפילותיו ובצמיחתו, ויש אף מערכת יחסים דינמית בתוך מערכת זו. ובתוך מערכת הדדית זו יש לזכור בבירור
כי ה' הוא האלוהים – ואדם יסודו מעפר וסופו לעפר.
דבריו של יהודה
ליבס על מלאכת האיזון והעידון בעת השימוש בשפה זו
הן נר לרגליי:
בעולם הזה המיתוס מצוי ונע בין קטבים מנוגדים: בין הגשמה להפשטה, בין רגשי
לשכלי, בין אבסורדי להגיוני, בין אסתטי לפילוסופי, בין נתפס למיסתורי,
בין נראה לנעלם, בין חומרי לרוחני, בין קונקרטי לכללי, בין אישי לאימפרסונלי, בין סקסואלי לחסר מין, בין יום-יומי לנעלה עד
אין שיעור, בין קרוב ומידי לרחוק בזמן ובמקום, בין נתון ליצירתיות אנושית לבין
קבוע וכפוי מלמעלה או מסור במסורת דורות, בין נוצר לבין יוצר. אופיו של המיתוס
משתנה בהתאם לקרבתו אל אחד הקטבים הללו. אך אם יתבטל המתח בין הקטבים, והמיתוס
יגיע ויזדהה לחלוטין עם קוטב אחד, אז יחדל המיתוס מהיות מיתוס, ויחדל האל מהיות
אל, ותחדל הדת מהיות דת (י' ליבס, יהדות ומיתוס,
עמ' 8).
אין ספק כי המחויבות המוטלת על האדם לאור
המיתוס התשתיתי של הקב"ה ואדמת ארץ ישראל היא עצומה. היא המסבירה את איכות
הליכתנו הזהירה בארץ ואת מחויבותנו המוסרית ביחס לאלה שלא עומדים על נחלה מוצקה,
והיא-היא הקוראת לעבודה פנימית של תיקון מידות. למעשה, זה עיקר המסר מתוך המאמר.
אבחנות אלה הן קריטיות ביותר, ובלעדיהן אין מקום לשפה המיתית (האהובה עליי מאוד)
בבית המדרש.
ואשר לשמיטה: להבנתי, מצווה מיוחדת זו היא
המכילה בתוכה את כל היסודות שעליהם דיברנו, ומכאן מרכזיותה ועוצמתה. אינני יכול
להכריע אם היא מצב אידאי (כמו השבת, לדעת בית שמאי
במחלוקת המפורסמת במסכת ביצה [דף טז ע"א]), או שמא
המצב הטבעי הוא שש השנים הקודמות לה (כמו יחסו של בית
הלל
לימי השבוע בסוגיה שם). אוכל רק לומר כי התודעה של האדם בערב השמיטה היא מוקד העניין
של התורה ("וכי תאמרו מה נאכל וכו…" [ויקרא
כה, כ]), ואני מוצא בתקופת בין השמשות של שנת השמיטה הזדמנות גדולה למבחן האמונה והדינמיות של האדם. בעת כתיבת שורות אלו כבר החלה השמיטה של
תשס"ח; והנה, ניכר מאוד המתח הפוליטי הרבני סביב היתר המכירה, ופחות מכך שאלת
הנפש של היחיד והאומה ככלל על תרגום השמיטה למחוזות של חיים. ועל זה דווה ליבי.
