לשרשור התגובות המלא בעקבות המאמר בנושא "הלכה והלכות נידה" לחצו כאן
תגובה
עקרות דתית ופסיקה הולמת – תגובה אחרונה
הרב דוד ביגמן
תגובה לתגובתו של ד"ר דניאל רוזנק "עקרות דתית ופסיקה הולמת" (דעות 34, חשוון תשס"ח) לדבריו של הרב דוד ביגמן (דעות 33, סיוון תשס"ז) בעניין חומרת רבי זירא, העוסקת בדיני טהרת המשפחה. כתבה רביעית בסדרה.
בתגובתו של ידידי ד"ר רוזנק לדבריי הוא מתרעם על כך שלא התייחסתי לכמה וכמה שאלות נוקבות. אכן, התרכזתי במה שבעיניי הוא הבעיה העיקרית – "העקרות ההלכתית" – ובנושא זה טענתי היא שניתן לפתור חלק ניכר מהבעיות בפסיקה הולמת. אשוב ואומר שאני רואה בחזרה לצורה אחרת של פסיקה, שהייתה מקובלת בקהילות ישראל לא מכבר, דרך לפתרון בקשת רחבה של נושאים שנראה בעליל שהם "צורך גדול".
הצורה שהשיח ההלכתי – בין השואל לפוסק ובהתייעצויות של הפוסקים בינם לבין עצמם – מתקיים בה, משמעותית ביותר לתוצאות. אם אין קשר רציף בין השואל ובין הפוסק, הפוסק יתקשה לדעת אם מדובר ב"צורך גדול" התלוי גם באמות מידה סובייקטיביות. הפוסק חייב להשקיע את מיטב יכולתו בהקשבה לשואל, בניסיון להבין את המציאות על כל מרכיביה, ובעיון מחדש במקורות ההלכה כאשר עומדת לפניו שאלה קשה. למרבה הצער, דרך הפסיקה הנהוגה כיום יוצרת עיוותים פנימיים. הפסיקה נעשית לעתים דרך אמצעי התקשורת ההמוניים, וההכרעות מתקבלות בקלות יתרה. בניגוד לסגנונן של התשובות בדורות הקודמים, בדרך הפסיקה הקיימת אין התייחסות ביקורתית לפסיקות מוקדמות, והתשובות אינן עוברות תהליך של הבשלה. רבים מהציבור נוהרים אחרי פוסקים מומחים מועטים, אך אין ביכולתם של אלו להתייחס באופן מספק אל השואל ואל נסיבותיה המיוחדות של השאלה. מצב זה יוצר עיוותים בהלכה – לחומרא ולקולא, אך על פי רוב לחומרא. בהקשר זה שמעתי בשם פוסק גדול את הדברים הבאים: "אם נמשיך להחמיר הציבור יצביע ברגליים!".
אמנם, צריך להיזהר מגישה פשטנית; מרגלא בפומיה דרבי ומורי הרב אריה ליב באקסט שאין דבר כזה 'חומרא' או 'קולא', שכן לצדה של כל חומרא יש קולא, וכן להפך. למעלה מכך, בחלק מהמקרים החמרה בהלכה יכולה לענות על צורך נפשי אמיתי של אדם מסוים (ואולי אף של קהלים מסוימים בימינו, ואכמ"ל. מכל מקום, צורת הפסיקה הנהוגה כיום יוצרת קשיים רבים בתחומים שונים, ותחום טהרת המשפחה הוא אך אחד מהם. אולם ד"ר רוזנק מנסה להכתיב מגמת פסיקה אחרת. בהשראת רבקה שמעון הוא מבקש להשתית את אדני הפסיקה על יומרות לאומיות ומשיחיות; מדוע תזדקק כל נידה להביא קורבן חולין כשייבנה בית המקדש?, שואל רוזנק, וכיצד תקום בארץ פסיקה לאומית דתית ולא גלותית, אם לא תאזור 'אומץ' ותעקור מתוכה הלכות? עם כל הכבוד, איני סבור שבשיקול הדעת של הפוסק יש מקום לתקוות משיחיות וליומרה ציונית-דתית מוגזמת. כפי שכבר השבתי, המענה לזעקת העקרות ההלכתית אינו מחיקת גזירות 'אמיצה', אלא הפעלת שיקול דעת בתוך ההלכה כפי שהיא, מתוך הקשבה ורצון לסייע.
עם זאת, אין להתעלם מן הקשיים. בתחום טהרת המשפחה פסיקה קשובה ומציאותית היא שאיפה לא פשוטה, וניתן להצביע על שתי סיבות לכך:
א. השואלים חוששים לשטוח בפני הפוסק את קשייהם. לעתים מקורו של הפחד הוא בתדמית הרבנים בימינו, או בחוסר אמון כללי בהליך ההלכתי; לעתים מתעוררת בושה בנושאים שבינו לבינה הקשורים לצנעת הזוג (ייתכן שהבושה נובעת בחלקה מגישות נוצריות שחדרו לתוך הקהילה). הדרכה טובה לפני תחילת חיי הנישואין יכולה לסייע בנקודות אלו.
ב. השימוש בטיפול הורמונלי במצבי עקרות הלכתית לא נחקר באופן מסודר, ושאלת מחיר הטיפול נתונה במחלוקת בין הרופאים. על רקע חוסר הוודאות הרפואי קשה לפוסק להעריך נכונה את טיב הפתרונות שעומדים לפניו.
יש לציין שכניסתן של נשים לתחום – שהחלה בזכות "מדרשת נשמת" – יש בה תועלת מסוימת. אולם העיקר תלוי בחזרה לדרך הפסיקה הקלאסית – פסיקה שאינה המונית במהותה, ודנה בכל מקרה לגופו של עניין ולפי השואל, בהתאם לאפשרויות הנתונות בתוך השיח ההלכתי. אנו זקוקים לפוסקים אמיצים, אך זהירים ועדינים, כמיטב המסורת של רבותינו. גישתי זו הולמת לחלוטין את דבריו של מו"ר הגאון הרב ישראל זאב גוסטמן, שציטט רוזנק. התכוונתי לצטט אותם בעצמי בתגובתי הראשונה, אך משום מה הם נשמטו.
הרב דוד ביגמן,
מעלה גלבוע
