דחליל הקפיטליזם של נאמני תורה ועבודה
ריבוי הגוונים שבציבור זה מעמיד בפנינו את השאלה … כלום יש לרעיון 'תורה ועבודה' כהשקפת עולם דרך משלו לפרש ולהציב גבולות לעקרונותיה של מדינת התורה? … כיצד תבוא לידי ביטוי השקפתה החברתית של תנועת תו"ע? האם נלחם על בניינו של סוציאליזם מודרני, או שמא עדיפה מדינת סעד קאפיטאליסטית? ובמילים אחרות: האם הדרך הנכונה להגשמת האידיאל השוויוני חברתי היא הלאמת אמצעי הייצור (והספד היזמה החפשית), או שמא הבטחת הכנסה מינימלית לכל אזרח ע"י שיטת מיסוי פרוגרסיבי, תוך עידוד היזמה החפשית ומדיניות שוק פתוח של ביקוש והיצע?[1]
במילים אלו ביקש סבי, ידידיה כהן ז"ל, מזכ"ל בני עקיבא וחבר קיבוץ סעד, להעלות את הקשיים האפשריים בדרכה של תנועת תורה ועבודה לכינונה של "מדינת התורה" בישראל. אמנם ניכר מדבריו כי תפיסותיו החברתיות האישיות נמצאו בגבולות הגזרה שבין חד"ש למחנה הציוני, במונחים עכשוויים, אך הצניעות הרבה שלו הביאה אותו לפתוח בתהייה עקרונית האם בכלל ניתן להגדיר את "הדרך" של תורה ועבודה, לאור ריבוי הזרמים הפנימיים הקיימים בתוכה. כשברקע עומדים הדברים לעיל, אבקש להתייחס לגיליון האחרון של דעות.
רוב הכותבים בגיליון בנו לעצמם דחליל קפיטליסטי שקל לחבוט בו ולהשמיץ אותו. המציאות, כמו כמעט תמיד, מורכבת ומעניינת יותר. קרן תקווה וענפיה השונים אכן תופסים מקום מרכזי יותר בעולמות התוכן שאליהם נחשף הציבור הציוני-דתי. בעצמי השתתפתי לפני שלוש שנים בסמינר של הקרן שעסק בנושאי כלכלה, פוליטיקה ואסטרטגיה. למרבה הפלא (האומנם?), המסקנות שאתן יוצאים מסמינר כזה אינן חד-משמעיות כמו שניתן לדמיין. קונפליקטים כמו היתרונות שבשמרנות מול שאיפה להתחדשות ושינוי בהסדרי דת ומדינה בישראל, או חירות הפרט מול חשיבותה של סולידריות חברתית והדרכים להשגתה, הם רק דוגמאות לשלל הסוגיות שבהן דנים "האולטרה-קפיטליסטים" מבית היוצר של קרן תקווה. האג'נדה הכללית אמנם ברורה, ולזכות מארגני הסמינר יאמר שהיא נמצאת כל העת "על השולחן", אך לצד זאת מתנהל דיון מעמיק ומורכב.
הקפיטליסטים הציונים-דתיים אינם בהכרח "טייקונים" שמבקשים לדרוס את האנשים הפשוטים שסביבם. אין כאן התנערות מערכים והליכת שבי אחרי "תרבות הצריכה האמריקנית". התפיסה הכלכלית הימנית, שמובילה גם קרן תקווה, מעודדת שוק חופשי אמתי, כזה שמאפשר לפרטים בחברה להתנהל בחופשיות רבה ככל האפשר, אך תוך מניעה של ניצול לרעה של המערכת ושחיתות שלטונית. ההוגה שאולי מייצג בצורה הטובה ביותר את התפיסה הזו הוא הכלכלן פרידריך האייק, שבספרו חוקת החירות (הוצאת שלם, 2013) מתאר תמונה מורכבת למדי לגבי מקומה של המדינה בהתערבות בחיים החברתיים והכלכליים בחברה. עם הדברים שכותב האייק ככל הנראה יזדהו במידה כזו או אחרת תומכי הבית היהודי ומרצ כאחד, במה שמכונה "הדרך השלישית", או כפי שכתב סבי: "מדינת סעד קפיטאליסטית".
קולות קיצוניים קיימים בכל תנועה: יש ליברטריאנים בתוך קרן תקווה וחברותיה, שתפיסתם האידיאולוגית לגבי עליונות חירות הפרט על פני כל ערך אחר מונעת מהם לחשוב באופן פרקטי וזהיר יותר על כיווני מדיניות מסוגים שונים.[2] אך לא נכון לפסול מראש כוונה טובה ואמתית של אלו שחושבים שכלכלת שוק עם פיקוח מינימלי ככל האפשר היא מתכון למדינה טובה יותר לכלל האזרחים החיים בה, או כאלה שמדגישים את התמריצים השליליים הנובעים ממערכת קצבאות נדיבה מדי, ואת הפגיעה בחברה האזרחית שנגרמת כתוצאה מפעילות לא מרוסנת של המדינה. חשיבה כלכלית וערכים חברתיים אינם מתבטאים דווקא בתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית, כפי שאולי ניתן היה לחשוב לאחר קריאת הגיליון 'תורה והפרטה'.
שמואל שטח קורא לנו "לחשוב" ולא להתבגר", אך לא מצאתי נכונות לחשיבה בחלק הארי של המאמרים בגיליון, אלא דרישה לתהליך של "חזרה בתשובה" אל מול ההתבגרות שהציע הרב חיים נבון. איפה הימים שבהם היינו הולכים יחד לקצור חיטה במגל, ולאחר מכן יושבים ללמוד תורה בשדה? זה פחות או יותר הרושם שנותר בי אחרי קריאת הגיליון – ערגה לעבר דמיוני כלשהו, לעולם אידיאלי שצומח מול הדחליל הקפיטליסטי. גם אם נסכים תיאורטית שבעבר חלקים גדולים יותר מהציונות הדתית השתייכו למחנה השמאל של המפה הפוליטית, לפחות מבחינה חברתית-כלכלית, אין זה אומר ששינויים ומעבר רעיוני כזה או אחר הם בגדר אסון. הדיון החשוב בגישות חברתיות וכלכליות יכול להתבצע בצורה יותר רצינית ופחות מתלהמת וכוללנית מכפי שבחרו עורכי הגיליון.
איפה הימים שבהם היינו הולכים יחד לקצור חיטה במגל, ולאחר מכן יושבים ללמוד תורה בשדה? זה פחות או יותר הרושם שנותר בי אחרי קריאת הגיליון – ערגה לעבר דמיוני כלשהו, לעולם אידיאלי שצומח מול הדחליל הקפיטליסטי
תנועת נאמני תורה ועבודה ידועה בגישתה הפתוחה לשינויים ולחידושים בתחומים רבים, וחלק לא מבוטל מהתומכים ברעיונות שלה מגיע מקרב אותם "קפיטליסטים חדשים". הניסיון לטשטש את הדמיון שבין הפרטת שירותי הדת שאותה מקדמת התנועה (כשרות, מקוואות, נישואין ועוד) לבין הפרטה וצמצום כוחם של מוסדות המדינה בתחומים אחרים, מלאכותי למדי ולא משכנע.
מה בכל זאת יש לנאמני תורה ועבודה להציע? כאמור, הביקורת כלפי הניכור בין חלקי החברה ואימוץ ערכים של אינדיבידואליזם אגואיסטי לא חייבת להסתיים בתפיסה סוציאליסטית המבקשת "להלאים את אמצעי הייצור", תפיסה שלמעשה כבר חדלה מלהתקיים בפועל במרחב הפוליטי בישראל ובעולם. מודל הקהילות שהוצע ביחס לשירותי הדת יכול לשמש כפלטפורמה רעיונית ומעשית גם בתחומים כלכליים וחברתיים. ראוי אולי לדון ולנתח באופן מעמיק יותר את ההבדל והדמיון, היתרונות והחסרונות, הסיכויים והסיכונים, של אימוץ המודל הזה, ולנסות לבנות תפיסת עולם קוהרנטית יותר ביחס למכלול הנושאים הציבוריים שבהם עוסקת נאמני תורה ועבודה.
מסגור הדברים כשתי קבוצות העומדות אחת מול השנייה לא רק שאינו מתאר נאמנה את המציאות, אלא הוא עשוי גם להביא להגדלת הקיטוב ולמניעת שיתופי פעולה שיכולים לסייע לאינטרסים של כל אחת מהקבוצות. אלישיב רייכנר מצר, בצדק, על העמדה הדוגמטית שבה הוא נתקל בכל פעם שניסה לקדם פעילות חוצת-מגזרים ומחנות. הגיליון האחרון של דעות תפס, לצערי, עמדה דוגמטית לא פחות.
משה לאו הוא מוסמך בכלכלה ומדיניות ציבורית, עמית הוראה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ועוזר מחקר בתכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר
[1] ידידיה כהן, 'מדינת התורה לאור משנת תורה-ועבודה', ספר שרגאי – פרקים בחקר הציונות הדתית והעלייה לארץ ישראל, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ב.
[2] כלומר דווקא מי שמתיימרים לקדם תפיסה ריאליסטית מוצאים את עצמם כמובילי תפיסה אידיאליסטית, בניגוד לאמור במאמרו של יאיר שלג.
