תגובה לגיליון מסורתיים מאת: ד"ר חגי משגב, לתגובה כפי שהתפרסמה בפייסבוק לחצו כאן
חוברת שלמה הקדישו "נאמני תורה ועבודה" ו"תור הזהב" לתופעת המסורתיות. כמה מאמרים, שכולם מתנבאים בסגנון אחד (למעט אולי המאמר של הרב חיים נבון, שמושך כמו במאמרים רבים אחרים שלו לכיוון ההגות השמרנית-רפובליקנית): המסורתיות היא השבט החמישי (רפרנס לנאום ארבעת השבטים של ריבלין), למעשה השבט הכי גדול (ארבעים אחוז מהאוכלוסיה לפי סקרים) והכי יציב. מאפייניו: זהות שנשענת על המשפחה והקהילה ולא על ההלכה, על הסיפור ולא על הספר; העדר אידיאולוגיה, והשקפת ימין-מרכז (איך זה הולך עם העדר אידיאולוגיה?); מזרחיות (יותר נכון: ספרדיות); ציונות אינטואיטיבית.
חוברת שלמה הקדישו "נאמני תורה ועבודה" ו"תור הזהב" לתופעת המסורתיות. כמה מאמרים, שכולם מתנבאים בסגנון אחד (למעט אולי המאמר של הרב חיים נבון, שמושך כמו במאמרים רבים אחרים שלו לכיוון ההגות השמרנית-רפובליקנית): המסורתיות היא השבט החמישי (רפרנס לנאום ארבעת השבטים של ריבלין), למעשה השבט הכי גדול (ארבעים אחוז מהאוכלוסיה לפי סקרים) והכי יציב.
יש הרבה לדון במאפיינים האלה, למשל לתהות מה מקומה של מסורתיות לא ספרדית, אבל שני דברים בעיקר הטרידו אותי.
הניסיון להציג את המסורתיות כסוג של המשך למה שהיה נהוג בקהילות המזרח הוא בעיה לא קטנה. החברה שם היתה בעקרון דתית. מי שהיה "מסורתי" לא עבר עבירות שידע בוודאות שהן עבירות, ודאי לא דאורייתא. זה ממש לא המצב היום. אמנם ההגדרה הניתנת במאמרי החוברת היא שהמסורתי אינו מנסה לשנות את ההלכה גם כשהוא יודע שאינו נוהג לפיה; אבל יש לא נוהג ויש לא נוהג. עולם המערב המתירני איננו הסביבה של אותה מסורתיות, ולכן אותו יצור של אז בעולם של היום איננו אותו יצור כלל. האבחון הזה לוקה באותה לקות שלוקה הזהות החרדית, המשכנעת את עצמה שהיא המשך מדוייק של מה שהיה פעם – אבל אי אפשר להמשיך אותו הדבר. זהות היא קודם כל אינטראקציה עם העולם הסובב, וגם אם אדם ממשיך באותן דרכי התנהגות, הסביבה השונה מעניקה לזה משמעות אחרת לגמרי. אפילו ההנהגה התורנית הספרדית, דומה שפעמים רבות מתבטאת יותר בקיצוניות מההנהגה האשכנזית.
הבעיה השניה היא העניין האיזורי. אחרי שמסתובבים במרינה באשקלון, למשל, בין בני הנוער המקועקעים ולבושי הקרעים ההולכים חבוקים, ויחד עם זה רואים שכמעט כל המסעדות כשרות כי אחרת לא יהיה להן קהל יעד, אתה תוהה במה בדיוק מדובר. האם לא מה שהיה פעם באמת זהות התדלדל לידי סנטימנט בלבד, ואיך ייראה הנוער הזה כשיעבור לתל אביב – וחלק גדול ממנו יעבור. האם הדור הצעיר עדיין עונה למאוויי הלב של כותבי המאמרים האלה. בקצרה – בהחלט אפשר שמדובר פה בערבוב בין סוגיית פריפריה-מרכז לבין ניסיון לזהות זהות מובחנת.
בכלל, אם הייתי מדבר על קהל הזהות חסרת האידיאולוגיה, "הציונית-טבעית", לא הייתי מגדיר אותו כשבט. זה יותר הפלזמה שבתוכה צפים גרעיני הזהות, לא משהו מובחן שאפשר לבנות עליו. הם לא נותנים כיוון. התפקיד שלהם הוא יותר "ההמונים", שקיימים בכל חברה, הנותנים את קולם ואהדתם בכל פעם לאידיאולוגיה אחרת – אבל תמיד למישהו שבא עם דרך וכיוון ודעות ברורות. זו זהות אמורפית, משתנה, מרכיביה משתנים אפילו ברגע זה, והספרדיות היא בכלל סיפור אחר.
תגובה לגיליון מסורתיים מאת: ד"ר הרב עידו פכטר, לתגובה כפי שהתפרסמה בפייסבוק לחצו כאן
הגליון החדש והמוצלח מאד של כתב העת דעות מבית נאמני תורה ועבודה העלה לדיון את הנושא החם של הזמן האחרון בתרבות הישראלית – המסורתיות.
בגדול, כל המאמרים מתנסחים בכיוון דומה. מבקשים לתת הגדרה לבלתי מוגדר, לתאר תופעה שהיא יותר אורח חיים מאשר אידיאולוגיה ובעיקר להראות עד כמה המסורתיות שונה מהדרך הדתית האורתודוקסית (האשכנזית?), שעוסקת בעיקר בהגדרות, דיכוטומית בעיקרה, כרוכה באות ובספר וחסרה את אותה טבעיות והרפיה שקיימת בדרך המסורתית.
אני מאד אוהב את הכיוון הזה. הוא חשוב, כי הוא מדבר על זהות לפני שהוא מדבר על אמונה. הוא עוסק בשאלה 'מי אתה' לפני 'מה אתה חושב'. סוג של אקסיסטנצינאליזם דתי שכזה. ממילא יש בו יותר נחת ויותר מקום למגוון ושוני שנוצרים באופן טבעי מלמטה, ולא מונחתים מלמעלה. כמי שמקדם את הרעיון 'יהדות על הרצף' אינני יכול להתנגד לכך.
אני מאד אוהב את הכיוון הזה. הוא חשוב, כי הוא מדבר על זהות לפני שהוא מדבר על אמונה. הוא עוסק בשאלה 'מי אתה' לפני 'מה אתה חושב'. סוג של אקסיסטנצינאליזם דתי שכזה. ממילא יש בו יותר נחת ויותר מקום למגוון ושוני שנוצרים באופן טבעי מלמטה, ולא מונחתים מלמעלה. כמי שמקדם את הרעיון 'יהדות על הרצף' אינני יכול להתנגד לכך.
ועם זאת, יש להיזהר. כי נראה שבלהט הדיבור על המסורתיות וקידומה, יש מי שהופך אותה לאורתודוקסית בעצמה. ולמה, למי, כוונתי? לאלו שהופכים אותה לדרך הבלעדית בקיום היהודי. יש בכתיבה על המסורתיות מעין רוח פוסט-מודרנית שכזו. היא אנטי-אידיאולוגית בהגדרה, מקדשת את הקיים כי "ככה", ולא מאפשרת באמת ויכוח – לא בינה לבין עצמה וגם לא עליה. היא לא מתעמתת עם הדתיות באותו מגרש בכלל. היא מתבוננת עליה במבט חצי מזלזל, שבעצם אומר: אני לא ברמה שלך. וכך, המסורתיות עלולה להפוך לאורתודוקסית בעצמה – משמע, זו הדרך ואין בלתה.
לא לחינם, בולט בהעדרו בגליון הזה הוא הביקורת על המסורתיות. אבל זה ברור מאליו, שכן כיצד ניתן לבקר את מי שמלכתחילה מצהיר שהוא לא נוטל חלק בשיח האידיאולוגי על פניה של היהדות?
המסורתיות מבחינתי היא שער הכניסה לקיום היהודי אבל לא השער הנועל שלו. על בסיס ההכרה 'מי אנחנו' צריכה לבא השאלה 'מה אנחנו רוצים'. על בסיס ברית הגורל צריכה לבא ברית הייעוד. על בסיס קבלת המסורת כפי שהיא, צריכה לבא אידיאולוגיה וביקורת, וכן – גם שינוי והתחדשות. זהו קיום מלא של כל אדם, ובמיוחד של היהודי.
טוב שמדבררים את המסורתיות וכל הכבוד לאלו שדוחפים אותה והופכים אותה לאופציה חיה לזהות יהודית. רק היזהרו לא ליפול לאותו בור שממנו אתם רוצים לצאת. אל תהפכו אותה לחזות הכל. דעו לשלב אותה בפסיפס היהודי ואל מנסו להשתלט עליו. במלים קצרות: אל תעשו כעת את מה שעשו לכם.
תגובה לגיליון מסורתיים מאת: הרב בני פרל, לתגובה כפי שהתפרסמה בפייסבוק לחצו כאן
עם זאת, כמעט עשרים וחמש שנים שבהן היחס שלי למסורתיים הולך ונעשה מסועף יותר.חקר התרבות שעסקתי בו מעט בכתיבה האקדמית שלי והבנת האופנים שבהם הוויה חברתית נוצרת, הביאו מחשבות חדשות.הפרדוקס הוא שהגדרות וגדרות כבר אינן דרך.ובה בעת, חוסר האפשרות להשתמש בגדרות, גורם לאבדן דרך.
