תורה, יצירה וישראל עכשיו – הקשבה חדשה — דברים על ספרו של הרב דוד ביגמן "יודוךָ רעיונַי" / עמית קולא

 

not memberg

 

תורה, יצירה וישראל עכשיו – הקשבה חדשה

דברים על ספרו של הרב דוד ביגמן "יודוךָ רעיונַי"

 

 

עמית קולא

 

 

הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים

ושותף בבית המדרש לסטודנטים "דרומא" באוניברסיטת בן-גוריון.

 

 

בספר הדרשות החדש של הרב דוד ביגמן מתגלה מורה דרך אחראי המשלב חדש וישן בדרך יצירתית, ומניח ראשי גשר למבקשים לחבר בין עולמות. הקושיות והספקות הנוכחים בספר מוליכים דווקא להכלה של השיטות המסורתיות בתוך עולמו של הקורא העכשווי

 

 

פתיחה

דרך היצירה של דרשותיו של הרב ביגמן, המתוארת בפתיחה לספרו החדש, "יודוך רעיוני", כמו לקוחה ממצלמה נסתרת שעקבה אחר דרך לימודי שלי, ולכן עוררה בי התרגשות גדולה:

"אני קורא בפרשת השבוע

או הוגה בה

תוך כדי הליכה בנופי הגלבוע

עד שעניין מפשוטו של מקרא

קורא לי

ומהדהד בליבי.

היצירתיות אם היא קיימת, אינה מכוונת מצידי אלא מתהווה מעצמה…".

(עמ' 6)

זו היצירה שעליה עצמה צריך לכתוב ספר: התהליך של הגילוי, ההתפעמות של החשיפה, הפרשנות הנוצרת כמציאה[1] כך שאין לך שליטה עליה; האופן בו לעתים הדרך הפרשנית מנתבת אותך בהכרח למקום מסויים, שלא ברצונך החופשי. למצוא שותף לתחושה, שיכול לתאר באופן בהיר את עומק האינטימיות של הלימוד – זוהי בוודאי פתיחה מופלאה לספר הדרשות.

סגנון וסוגה  

הבחירה להציג מצע רעיוני בדרך של "פירורים משולחן גבוה" – הברקות רעיוניות לא סגורות, קשורה בלא ספק לכור מחצבתם של דברי התורה האלו. פירורים אלו משתפים את הקורא בנתח מתוך מסע אינסופי שבו עליות ומורדות, שינויי מבט כשינויי האדם והחברה. כל אלו מתלכדים עם הרעיון הקבוע העולה מן הדרשות בדבר ריבוי הפנים בתורה: התביעה להיות נכונים לקפוץ אל הערפל המורכב והאינסופי של פרשת "יתרו", ויותר מכך – האזהרה להימנע מהובלתם של דברי תורה אל המשמעות הבהירה היחידה, ובכך לפגוע ביפעת הופעת השירה האלוקית של פרשת "האזינו". נוספת לכך נטייתן של הדרשות אל ההגות הלא-הגותית, אל התיאור האנושי האינטואיטיבי שאין בו סדר רציונלי מובהק. כך למשל, את פרשת יוסף ואחיו, שבשנים האחרונות נכתבו עליה מאמרים לרוב, מטה הרב ביגמן אל הכרעת הרגש:

…הרגש הכריע את יוסף, ובעל כורחו מבקשות הדמעות להרטיב את לחייו, אך בקושי הוא מצליח להוציא את הזרים מעל פניו כאשר קול הבכי פורץ מגרונו ומהדהד בחלל בית פרעה…

כל אלו מקשים על הקורא למצוא את השקפת עולמו המדויקת של היוצר. אך טבע האדם שהוא מחפש את היציב וחותר באופן סיזיפי אחר הסדר וההרמוניה, מבקש למצוא תכנים ערכיים ומשנה רעיונית. ננסה אפוא לחשוף כמה קווי יסוד:

איפכא מסתברא

בספר של הרב ביגמן מגוון של אמירות הפוכות ולעומתיות, גלויות וסמויות, המקנות לדרשות ברק חינני ומעטרות אותן באבקת כוכבים של קסמים.[2] כך הפרשנות לצחוקה של שרה (השונה מזו של רוב הפרשנים), כך תיאור חיי אברהם כטרגדיה (בניגוד לקריאה המקובלת), כך המחשבה כי ההתגלות האלוקית תבוא דווקא מתוך דיסהרמוניה (בניגוד לריה"ל), והרעיון כי הבסיס האנושי האוניברסלי קודם ללאומי (בניגוד לרב קוק). ברור לקורא שאין כאן "שלילה לשמה"; השינוי והמהפך נחוצים בגלל אופיו של הדור שלנו, ובשל שפתה המיוחדת ותפיסותיה התודעתיות-המוסריות של הקהילה שאנו משתייכים אליה. הרב ביגמן מנסח זאת פעמים רבות, ובאחת מהן, בפרשנות חדשה למילים "נעשה ונשמע", הוא קובע מפורשות שהחיפוש שלו אחר פרשנות אחרת מן המקובל נובע מבקשת הגשר אל דורנו (עמ' 49).

נקודת מוצא זו – חיפוש הגשר, עומדת ביסודן של כל הדרשות; יש לבחון אותה בשלושה מישורים: הפרשנות, הסוגה הספרותית וההתמודדות הערכית.

פרשנות

המודעות למצב הפוסט-מודרני, להשלכותיו הנפשיות-התודעתיות, אך גם לאפשרויות הפרשניות (או שמא יש לומר – לשעשועים הפרשניים) שהוא פותח בפנינו, מאפשרת – או אולי מחייבת – להפוך את היוצרות ביחס לתבניות המסורתיות. כך, אצל הרב ביגמן האהבה קודמת ליראה והחופש קודם לכפייה, בניגוד לתבנית המסורתית, שכן נקודת המוצא של הרעיון איננה האפריוריות, אלא המציאותית הקיומית. כך גם ביחס לחוויה האמונית, שאינה נתפסת כמתחילה מן העבר ההיסטורי ומחייבת בהווה; להפך: דווקא היכולת לפתוח את הלב בהווה מקרינה אל העבר ומאפשרת את קבלת המסורת.[3] אך הביטוי החריף, הבהיר והמשעשע ביותר לכך הוא סיפורו של הרב ביגמן על רבו (שכל מי שנמצא בנוכחותו של הרב ביגמן יותר משבוע כבר יודע בעל פה): הרב לֵיבּ בָּאקְסְט, החולק על כל העולם ועל אשתו ואפילו על עצמו (עמ' 22-23). הפרשנות הלא-מוחלטת, המשתעשעת, הסובבת-כול, היא אמצעי למציאת גשרים חדשים והיא גם מטרה בפני עצמה.

הסוגה הספרותית

אפשר להשוות את הספר לז'אנר של חידושי בעלי המוסר על התורה – שיחות מוסר שמסלול ההמראה שלהן הוא פרשת השבוע.[4] גם בספר שלפנינו ישנו מגוון של תביעות ערכיות מוסריות.[5] עולה על כולן בהופעתה המתמשכת, בגלוי ובסמוי: "חובת הרגישות האנושית והסקרנות האינטלקטואלית".

מובן שתוכן התביעה המוסרית שונה ברובו מזה שמופיע בספרות המוסר הקלאסית, ודוגמה מופלאה לדבר מצאתי בפרשת "בהעלותך". דיוק תגובתו של הקב"ה לתלונתם של מרים ואהרון מוליך את הדרשה אל חובת הריסון מפני פסיכולוגיזציה של בן השיח:

"הלכי הנפש הסמויים של הזולת הם מחוזות אישיים ורגישים ואל לנו לפלוש לתוכם ברגל גסה. התייחסות עניינית לדבריו של הזולת והימנעות מניתוח חטטני במניעיו יוצרות שיחה בריאה ומכובדת בה מעייניו הפנימיים של האדם נותרים ברשות היחיד" (עמ' 97).

לפנינו דרשה המסוגננת בשפת המוסר, מציגה תוכן מוסרי ומציגה תביעות של מה שראוי ("אל לנו"), אך תוכנה המסוים הוא כמעט אנטיתזה לקול המרכזי בתנועת המוסר, הקורא מאז ר' ישראל מסלנט לחשוף את המניעים הנסתרים של פעילות האדם; מגוון של סיפורי המופתים של תנועה זו נוגעים ליכולת המופלאה של איש המוסר לקרוא בין השיטין ולעתים גם להטיח בבן השיח את השיקוף המדויק של מסתרי נפשו. והנה קמה לנו שיטת מוסר השרויה באטמוספירת הפוליטיקלי-קורקט, המכבדת את האדם באשר הוא, ולמען הקידום המוסרי אינה מוכנה לקדש את האמצעים של פגיעה בכבודו, ועוד עושה זאת בשפתה של תנועת המוסר עצמה. הרי לנו איפכא מסתברא סמוי הנובע מן העקרונות הערכיים החדשים.

חלל העולם וההתמודדות הערכית – בין מסורת לתמורה

נקודת המוצא של בן התרבות והזמן הנוכחיים היא מן המאפיינים המרכזיים של הדרשות. את התביעה להבין את דברי התורה שלא מתוך "תפיסות ועמדות קדומות הטבועות בנו"[6] הרב ביגמן אינו מקיים ביחס לדרשותיו שלו עצמו, לפחות לא בנקודת המוצא של הדרשה, וטוב שכך. חלק נכבד מייחודו של תוכן הספר הוא אותן נקודות מוצא לא נורמטיביות מבחינה תורנית-מסורתית המוליכות להתעצמות בין הלומד ובין תכניה של התורה. לא זו בלבד שהרב ביגמן אינו חומל על גיבורי המקרא ומוצא בהם מגלומניות והתנשאות (כך למשל בפרשת "מקץ") או זלזול גזעני (בפרשת "בהעלותך"), אלא שהוא אף מוטרד משיחתו של המספר שבקודש, המצביע על יופי הגוף כקריטריון למעלת האישה וכמניע להתאהבות. כך גם בנוגע להלכות המופיעות בתורה: מחיית עמלק, עונשו של אונס, הרחקת המצורע מן המחנה, ועוד. לקריאתו את התורה מביא הרב ביגמן את עולמו המוסרי, דבר שמעמיד קושי מול התוכן והמנגינה של פרשיות התורה. בהתנגשות זו מצוי האתגר הגדול, שהדרשות כמו להוטות לשיח בו.

עושר הדעת של המחבר, וגם נטייתו החזקה לאיזון – מין כישרון ליצירת סינתזה מורכבת של דרך האמצע – מאפשרים לו לגשר על הפערים. לדרך המחשבה הזו יש שפה אופיינית שניתן להצביע על כמה ממינוחי המפתח שלה: "תנועה דיאלקטית" (עמ' 86); ריבוי קולות וריבוי פנים (עמ' 50-51); כמובן המילה "הכלה", המופיעה פעמים רבות; אך בעיקר המילה "מנעד", המופיעה יותר מפעמיים במהלך הדרשות.

הטקטיקה בהתמודדות זו מגוונת. יש שהפרשנות היצירתית מפשיטה את הפרשייה או את המצווה מלבושיה המאיימים ומותירה ממנה עיקרון שיש לו משקל וערך גם בזמננו – כך בפרשת מחיית עמלק, המתפרשת כחובה להנפת הדגל המדגיש את קיומם של טוב ורע מוחלטים בעולם שבו היחסיות היא השפה השלטת; לעתים נמצא מקום לקול הערכי העכשווי בחלק הסיפורי של התורה, אף אם הוא אינו דומיננטי ואינו מכריע להלכה (כך בדיני אונס מול מחאתם של שמעון ולוי) – מעין היחס בין הלכה לאגדה בתלמוד; לעתים מוצג קול האידאולוגיה האוטופית מול ההנחיה הזמנית לעולם הלא-שלם (שוויון ומעמדות בפרשת "בהר").

באופן זה מתגלה הרב ביגמן במין דרך פלאית כשמרן אורתודוקס, הנותן מקום לכל המצאי של מסורת הדורות בתוככי התודעה העכשווית, ואולי הוא אף מצליח לשכנע בכך את שומעי לקחו. הפתיחות הגדולה של הקושיה מוליכה ברוב המקרים למציאת דרך להכלה של השיטות המסורתיות במחשבה ובמעשה של הקורא העכשווי, אף שבתחילת הדרך הן נראו רחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב. לדוגמה, הרעיון, שבלא ספק יש בו הקשבה עמוקה לנפש הדור, ולפיו ההתנדבות והרצון החופשי הם העומדים ביסוד קבלת התורה, מוליך ליכולת להצמיח מתוך החופש וההתנדבות תפיסת מחויבות ועול, כפי נטייתה של הגישה המסורתית.[7] המחבר, כך מתגלה, אינו "גורו" חסר אחריות המושך את חסידיו אל התהום החדשה בלי עוגנים בקרקע מוצקה של מסורת, אלא תלמיד חכם, מורה דרך אחראי, שמשלב חדש וישן בדרך יצירתית ומניח לפחות ראשי גשר למבקשים לחבר בין עולמות.

שילובים – בין אנושי לאלוקי

בספר מופיעים שילובים המולידים את הרעיון של ערבוב הנשגב בארצי, ואת היכולת לקיים חיים יומיומיים ב"ווליום" גבוה.[8] אך מה שמרשים ביותר בעיניי וזוכה אצלי להד הגדול ביותר הן אותן פרשיות שבהן מוצגת שאלת היחס בין האלוקי לאנושי.

תיאור מופלא, שיש בו תערובת של פשט ודרש ונובע מהקשבה עמוקה לפסוקים, מופיע בפרשת "שמיני": הצו הנצחי מוצג כמתנגש עם האינטואיציה האנושית הרגעית, ומתברר כי לרגעי ולחולף כוח משלהם, ודווקא הם שמכריעים מהי דרך ההתנהגות הראויה. התהליך שמן הנצח אל הרגע, שאותו עובר מי שצריך לקבל את ההכרעה, מסגל ומעניק לרגע את עוצמת הנצח.[9] הדרשה חותמת במסקנה חיונית לתופסי התורה בני הדור שלנו:

"גם בזמן הזה, בו התשובות לשאלות ההלכתיות אינן מתקבלות בנבואה, מוטל עלינו לשרות במבוכה כאשר שאלות הצדק נוגדות את ההלכה. אף אם לא ימצֵא פתרון מפי הגבורה ממש, אנו מאמינים כי הקב"ה עתיד להתגלות ברוח השכינה אשר שורה על תלמידי חכמים במבוכתם" (עמ' 111) .

זהו חידוש מופלג ומבוא חיוני ללומדי הלכה ולמכשירים עצמם לפסוק בה. אלא שהרעיון התמציתי הזה (כאחרים הפזורים בספר) זקוק למאמרים רבים ולספרות ובעיקר לתורה שבעל פה בדרך למימושו.

שואה

אי אפשר לחתום בלא סוגיית השואה. הרב ביגמן מודה שתודעת השואה צרובה בו באופן מכונן, ושדרשותיו נוצרו בחלל שהוא "תוצר של מודעות עמוקה לצלם אלוהים שכמעט אבד לבני האדם לפני כשבעים שנה ושבר כליל את בת עמי". לעומת זאת, הקמת מדינת ישראל ושיבת ציון מהוות שכבה שנייה בחלל זה, "תמהיל": "מקום זה מהול גם בשמחה על שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, תקומת האומה ותקומת עולם הישיבות".

הכרעה נפשית-תודעתית זו, להעניק דומיננטיות לחורבן ולשבר (הלאומי והמוסרי), אינה רק מבוא אוטוביוגרפי, אלא מכוונת את המחשבה, את איזוניה ואת דגשיה. אפילו כאשר הרב ביגמן מתאר את פלא ההתגברות של הרב גוסטמן וחבריו, את גבורת בניין התורה מחדש אחרי התהום הגדולה (פרשת "וילך"), הוא מקפיד להפנות אותנו לפרשת "ויגש", שבה מודגש כי האורות בחיי יעקב אבינו לא "כיבו" את הצללים, וכי החדש אינו ממלא את החלל שמותיר היעדר הישן – גם בהקשר לשואה. הפצע לא מתאחה, והטובה החדשה אינה נחמה ואינה אלא בגדר טלאי שמותיר סימני תפירה לא מקצועית באיחוי הקרע.

בעולם פוסט-מודרני אין זה נכון לשאול אם זוהי אמת היסטוריוסופית, חינוכית, תאולוגית. אפשר רק למפות את העולם התרבותי-הישיבתי שלנו ולראות שיש בו לא סנונית אחת אלא להקה של נחליאלים לבנים המבשרים את בא הסתיו; סתיו, שבו שמש התקומה של מדינת ישראל וודאות האתוס הציוני מאבדים את בכורתם ואת מושבם הבלעדי ליד הגה החברה הישראלית, לטובת ענני השואה וערפילי הספק. על המחיר של הטיה זו של המוקד יש להרחיב בדיבור ובכתב. אך אני מבקש לחתום בשאלה: האם תופעה זו תיטיב איתנו? האם היא תגרום לחברה שלנו להיות עדינה ומוסרית יותר, מחוברת יותר ונצחית? ימים יגידו.