תורה עבודה וגמילות חסדים / מאיר תמרי

תורה עבודה וגמילות חסדים / כלכלה והלכה

                                                                      
ד"ר מאיר תמרי 

 

התורה וספרות ההלכה אינם ספרים
ללימוד כלכלה, אולם כמערכת אידיאולוגית וערכית הם מציבים מסגרת לפעילות כלכלית.
מטרת מאמר זה הינה להביא דוגמאות מהמקורות ההלכתיים העוסקים בשאלות כלכליות
אקטואליות. יש להדגיש שהדעות המובאות כאן הן רק בגדר אפשרות והרשות נתונה לכל אדם
להציע הצעות אלטרנטיביות וגישות אחרות. ואולם, נראה לי שאין אנו חופשיים מלעסוק
בסוגיות כלכליות, ולהביע את השאיפה כי המערכת הכלכלית הנהוגה במדינת ישראל תשקף את
הערכים והמוסר של היהדות. היות ורוב המקורות מתייחסים לתנאים כלכליים ומשטרים
חברתיים שנראים כפרימיטיביים, פשוטים ובלתי מורכבים, קשה לעתים לראות את הדוגמאות
שבמקורות כבעלות משמעות למשק המודרני כיום. לכן, יש צורך בתרגום הסוגיות מהגמרא ומספרות
השו"ת למציאות של משק מתוחכם, כמו זה הקיים היום במדינת ישראל.

חשוב להעיר כי בדומה לכל דיון
מסוג זה, אנו מנסים לעשות סינתזה בין שתי דיסציפלינות שונות: בין חוקי הכלכלה לבין המערכת הערכית של היהדות. יש להיות
ערים לסכנה שבאילוץ המסגרת הרעיונית לתוך ההשקפה הכלכלית המיוחדת לחוקר. וגם אם
אין פתרון לבעיה זו, יש צורך תמידי להיזהר  מן העיוותים, ולפעמים אף הסילופים,
הנובעים משילוב של שתי דיסיפלינות שונות.

 

הקמת המדינה היתה אמורה, מן
הסתם, להרחיב את תחום העיסוק בהלכה בכלל, ובמקורות העוסקים בכלכלה בפרט, ולשנותם.
בדורות הקודמים הייתה 'כלכלת המקרו' בידי הגויים והזדקקות למקורות באה בעיקר כדי
ליישב את הסכסוכים שעלו בין יהודים, או שנוצרו על ידי מדיניות  הגויים. למשל, אם
הגוי גרם לאינפלציה או להפחתה במטבע, היה על היהודים להחליט האם יש לפרוע חובות
לפי הערך הנומינלי של המטבע או לפי הערך הריאלי שלו. במציאות המודרנית במדינת
ישראל מוטלת עלינו בנוסף גם האחריות בשאלה, האם מותר לממשלה יהודית לעשות
אינפלציה. גם ברמת 'כלכלת המיקרו' קיים הבדל: בגולה הממשלה יכלה להחליט, לדוגמה,
באיזו מידה עליה לפקח על הפרסומת כדי להגן על הצרכן, והמנהל היהודי פעל בהתאם.
אולם כאן, אנו צריכים לקבוע לא רק את מדיניות הפרסומת, אלא גם את הצורה והמידה של
ההגנה הציבורית על הפירסום.

בתחום 'המקרו' יש כיום, למצער,
מעט מאד טיפול הלכתי. חלק גדול מהעולם התורני כלל לא עוסק בנושא זה מתוך שלילת
מדינת ישראל. אולם גם בציבור הלאומי-דתי על כל גווניו, חסרה עדיין מודעות לחידוש
הגדול שבתחום זה. במאבקו על אופייה היהודי של המדינה, מתמקד הציבור הדתי רק בנושאי
כשרות, חגים, שבת ודיני אישות ומזניח את דברה של ההלכה בענייני כלכלה, חברה וצדק. 

 

השוק החופשי
וההגבלות המוטלות עליו

הפעילות הכלכלית הכרחית לקיומה של
האנושות. הקב"ה ברא את העולם כך שכל צורכיהם של בני האדם יסופקו על ידי
מאמציהם ופעילויותיהם; רק במדבר ירדה פרנסה מהשמים. יחד עם זאת, כל התנהגות אנושית
מוגבלת ומסוייגת על ידי התורה, כך המין, האוכל, המלחמה, השלטון וכך גם הפעילות
הכלכלית, עם כל החיוניות שבה. מערכת מורכבת של מצוות מורה לנו כיצד לפעול בתחומים
אלה, מערכת הכרוכה בצווי הכללי "קדושים תהיו". נראה לי, כי מטרתה של
מערכת המצוות הכלכליות היא לכוון את האדם לריסון ולהגנה מפני תאווה ושאיפות בלתי
מוגבלות העלולות להרוס כל מערכת מוסרית. כלכלת השוק החופשי מבוססת על הנחת היסוד
שאנשים תמיד רוצים יותר, שהם יודעים כיצד לבחור ולהשיג את מבוקשם, ושניתן לסמוך
עליהם שלא יגרמו נזק או אי צדק לאחרים. הדתות המונותאיסטיות, לעומת זאת, אינן
מקבלות את ההנחה שתמיד ניתן לסמוך על שיקול הדעת האנושי.  היהדות, בכללן, כופרת
ברעיון שבני אנוש יכולים לכוון תמיד נכונה את מעשיהם מבחינה מוסרית, ולכן היא כופה
את המצוות על האדם, ומאיימת עליו בעונש אלוקי אם לא יקיימן.

 

בצד האמור לעיל, נראה שיש די
ראיות לכך שחז"ל הכירו בחיוניותו וביעילותו של שוק תחרותי חופשי, וראו בו את
המערכת היעילה ביותר ביצירת הון כלכלי.[1]
ביהדות, בניגוד לדתות אחרות, אין כל דעה השוללת את המסחר והעסקים, והיא איננה
מתנגדת למשחק הגומלין החופשי של כוחות השוק. היוזמה הפרטית וזכותו של ההון – כמו
של העבודה – לקבל תגמולים, מוכרת כיסוד לפעילות כלכלית. לא זו בלבד שישנה דאגה
להגנת הרכוש הפרטי, אלא שבעלות קולקטיבית נתפסת כבלתי יעילה ואף כמנוגדת לטבע
האנושי ולכן אין לה קיום.[2]
ואולם, בהתחשב בכוחם של צרכים ושאיפות כלכליות ובנטייה לרוע הטבועה בחיפוש אחר
העושר, הקיפה התורה את הפעילות הכלכלית ביותר ממאה מצוות. במקורות ההלכתיים אנו
מוצאים נכונות לפגום ביודעין ביעילות השוק כדי להשיג צדק ורחמים (ועל כך אעמוד
בהמשך). אין לאפשר לחופש הכלכלי להיות בלתי מוגבל. הגבלה שכזו באה לידי ביטוי
בפסקי הלכה בספרות התורנית, וכן בסיפורי חז"ל המשמשים לנו מורי דרך.

המסגרת הנכפית על השוק בכל
הנוגע לרמייה ולחוסר יושר כלכלי, איננה רק יישום של העיקרון לפיו ניתן להשיג
שווקים יעילים במסגרת התנהגות מוסרית בלבד, והיא איננה באה רק כדי למנוע רמייה,
נזק או גזלה בחוצות השוק; תפקידה הוא גם לקדם את הרווחה החברתית, להגן על הסביבה
ולעודד התפתחות רוחנית.

הדוגמאות המובאות להלן מטעימות
את הרמה המוסרית הנדרשת על ידי ההלכה בהתנהגות הכלכלית. 'השטחים האפורים' מתמעטים
במסגרת מוסרית נורמטיבית הניתנת לכפייה על הציבור.  דיני 'מקח טעות' מחייבים גילוי
נאות; איסור אונאה מגן מפני ניצול במקרה של חוסר ידיעת תנאי השוק; העקרון
של 'חובת הקונה להיזהר' נידחה לטובת החובה החוקית המוטלת על הצדדים למסור דיווח
מלא על פגמים, ניגודי אינטרסים ואפילו על יצירת רושם מוטעה.[3]
המושגים 'גניבה' ו'גזילה' הורחבו מאוד, עד שהם כוללים כל מצב שבו ממון של האחד מגיע
לידי השני ללא ידיעתו או הסכמתו. כך, אסור לקנות סחורה, שרותים או מידע, מהגנב
והגזלן. בלשון הכלכלית של ימינו משמעות הדבר היא איסור להשתמש בסחורה ושירותים שלא
שולם עליהם מס, וכן בידע פנימי או ידע מועתק. אסור לעשוק, "כגון שהיה לו ביד
חברו הלוואה או שכירות [=הלנת שכר] והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא
אלים, על זה נאמר "לא תעשוק את רעך"".[4]
גם מי שמפעיל לחץ על חברו למכור דבר נגד רצונו, עובר על עושק מדרבנן.[5]
מעניין שהרמב"ם כולל בהלכות גזלה את איסור החמידה ואיסור ההתאוות. הוא מסביר
כי איסורים אלה הם האב והמקור למעשי גניבה וגזילה – כאשר אדם חומד את השייך לזולתו
ואינו יכול להשיג את הדבר בדרכים ישרות, הוא עלול להגיע לגזל וגניבה, ולעתים אף
לרצח, כמו בסיפור כרם נבות והמלך אחאב. כלי תקשורת המתפרנסים מפירסומות, כרטיסי האשראי
וכדו', מעודדים רמת חיים המבוססת בדרך כלל על חמידה, וקיים בה הסיכון המוסרי
שמציין הרמב"ם.

איסור התורה "לפני עוור לא
תיתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד) מתייחס להושטת עזרה פיסית או רוחנית
לעוברי עברה.[6]
בהקשר של ימינו איסור שולל זה, או לפחות מגביל מאוד, את המסחר הבינלאומי הישראלי בנשק 
וכן גם את התעשיות הקשורות אליו. גם ייצור סיגריות ופרסומים פורנוגרפיים ושיווקם
נכלל בגדר 'מסייע לעוברי עבירה'. העובדה שהקונה יודע על קיומה של עבירה אפשרית או
אפילו מברך עליה אינה רלוונטית. לווה בריבית המסייע למלווה לעשות דבר אסור, עובר
על "לפני עיוור"; הוא איננו יכול לוותר על ההגנה של
התורה. רוב פסיקות ההלכה קשורות בדין "לפני עיוור" במובן של איסור לסייע
לעוברי עברה.אולם יש פן אחר (הקרוב יותר לפשט הכתוב) והוא המשיא עצה שאינה הגונה.
למושג זה של 'משיא עצה שאינה הגונה' יש חשיבות בעולם העסקים ובמיוחד לנותני עצות
כלכליות כגון עורכי-דין, מנהלי חשבון, יועצי השקעות וכד. אין הכוונה למי שנותן עצה
עיסקית לא מוצלחת, אלא לעצה הניתנת שלא בתום לב המכסה על כוונותיהם האמיתיות של
נותניה, ועלולה לעמוד בסתירה לאינטרסים של המקבל. בפירושו לפסוק "לפני
עיוור", אומר רש"י: "לא יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור, ואתה
עוקף עליו ונוטלה הימנו". והרמב"ם כותב בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק יב,
יב): "וכן כל המכשיל עיוור בדבר והשיא אותו עצה שאינה הוגנת עובר ב"לא
תעשה"".

 

כותב השולחן ערוך:

 

"המוכר
קרקעו לאחר, בין שמכר הוא בין שמכר שלוחו, בין שמכרו בית דין ,יש לחברו שהוא בצד
המיצר שלו (בעל הקרקע הגובלת בקרקע הנמכרת) ליתן דמים ללקוח ולסלק אותו ואפילו שהלקוח
תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר, והמצרן (השכן) עם הארץ רחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק
את הלקוח".[7]

דין זה של "בר מצרא"
[=שכן] בא כדי לחייב אותנו בגמילות חסדים ולמנוע צרות-עין של בעל שדה או בית, שאינו
מעוניין ששכנו ייהנה מהיתרונות הגלומים בקניית מגרש הגובל בשלו. למרות שדין זה נוסח
תמיד כמתייחס לנכסי דלא ניידי, יתכן והוא עשוי לחול בימינו גם על מכירת מניות
בתאגיד לא רשום בבורסה, אשר גם בבעלות עליו יש שכנים. מאחר שבכל המקרים המכירה היא
במחיר השוק מבטאת הלכה זו את העיקרון על פיו אסור לאדם למנוע מחברו הנאה אם "זה
[הקונה] נהנה וזה [בעל השדה] אינו חסר". עיקרון זה מצמצם במידה רבה את היכולת
שלנו למנוע מאנשים אחרים שימוש בנכסינו כאשר איננו מפסידים מכך. למשל, אדם הדר,
ללא ידיעתו של בעל הבית וללא הסכמתו, בבית או חצר שאינם עומדים להשכרה, לא חייב
בתשלום עבור הזמן שדר בו, בגלל "זה נהנה וזה אינו חסר".[8]
עיקרון זה עשוי לחול בימינו גם על הבעלות הפרטית של חופי הים, מקורות מים, וכד'.

 

הכוונות מוסריות כלליות יותר
כמו "ועשית הישר והטוב" או "והלכת בדרכים ישרות" באות לידי
ביטוי בהתנהגות הכלכלית והעיסקית שגודרת התורה בפנינו. לפעמים הן מקבלות תוקף
משפטי, למשל ההכרעה ההלכתית של "כופין על מידת סדום" (כלומר, בית דין
רשאי לכפות התנהגות מוסרית על אדם שמידותיו הן 'מידת סדום' אף אם לא עבר על גדרים
הלכתיים "רשמיים"). אך גם במקרים שאין להם ביטוי משפטי מובהק, מקבלים
המושגים הללו תוקף בחיים הכלהליים כתוצאה מלחץ חברתי, שהינו גורם רב משקל בקביעת
נורמות בתחום המוסר והערכים. במסכת בבא מציעא (פג, א) מסופר על רב בר חנן שבא לדין
תורה בפני רב בטענה שפועליו שברו חבית יין, והוא לקח מהם את הגלימות על מנת לכסות
על הנזק.[9] רב ציווה להחזיר להם את הגלימות.
כשנשאל: "האם זה הדין?", ענה "כן, למען תלך בדרך טובים". כשהפועלים
דרשו את שכרם, היות והיו עניים וטרחו כל היום, פסק רב גם לתת להם שכר.  שאל אותו רב
בר חנן: "זה הדין?" אמר לו: "כן, ארחות צדיקים תשמור". לדיון
זה משמעות רבה בשאלות הקשורות בפיטורי ייעול, בזכויות עובדים מבוגרים לעזרה
בעבודה, ולמחויבות המעביד לעזרה עבור חולה.

 

מדינוית תקציבית

במשך הדורות נמצא מקום נרחב להתערבות
ציבורית בשוק החופשי. למדינה ישנן סמכויות למניעת פעילות כלכלית פרטית לשם הגנת
הצדק והיושר או כשטובת הכלל דורשת זאת. אכן, במשך אלפיים שנה לא היתה מדינה לעמנו,
אבל היו בגולה קהילות עצמאיות שהחזיקו, בדומה למדינה עצמאית, בסמכויות רבות, גם בתחום
הכלכלי, ובעיקר בשני תחומים: גביית מיסים ותקציב, ואכיפת ההלכה על היחידים. גם אם המדובר
בקהילות ולא במדינה עצמאית לחלוטין, ההבדלים אינם מהותיים אלא בעיקרם כמותיים.
אמנם בפנקסי הקהילות ובספרות ההלכה אין תמיד תשובות ברורות המתאימות ישירות
למציאות הכלכלית המודרנית,  אולם ישנה ספרות עניפה הדנה ביחסי הקהילה והיחיד, ומתוכה
ניתן למצוא קווים מנחים, גם אם לא מדויקים, שהיו משותפים לקהילות בכל הדורות אותם
ניתן ליישם כיום במדיניות כלכלת המקרו של מדינת ישראל.

הזכות להטיל מס וההגנה על
זכויותיו של משלם המסים מפורטות בספרות הלכתית עניפה שהתפתחה כתוצאה מהחיים
הכלכליים בגולה. ניתן למצוא בספרות זו עקרונות כלליים, שיכולים להנחות אותנו כיום
בבואנו לעצב מדיניות פיסקלית ובניית תקציבי ממשלה, ולהביא למילוי החובות שהתורה
מחייבת כגון צרכי סעד, בניית בית כנסת וחינוך תורני לילדים. 

'דין המלך' נותן למלך סמכות
מוסרית להטיל מיסים על מנת לממן את ההוצאות הציבוריות של המדינה, ומחייב את
האזרחים לשלם את חלקם בהוצאות אלו. הקביעה "דינא דמלכותא דינא" הרחיבה את
הסמכות גם למלך לא יהודי. בפסיקה בת זמננו נקבע, שלכנסת יש אותן סמכויות שהיו
למלך.[10]
במקביל ניתנה גם לבני העיר הסמכות לאלץ את התושבים לממן את צרכי הציבור ובוודאי שיש
גם היום סמכות כזו. נראה שהחלוקה בין שתי סמכויות המיסוי הנזכרות, ניתנת להיתרגם לחלוקה
בין השלטון המרכזי האחראי על הביטחון, התשתיות, וכד', לבין השלטון המקומי האחראי
על צרכי סעד, חינוך, וכד'. חלוקה כזו עשוייה לצמצם ביזבוז ושחיתות.

 

בישראל ישנו משק במחתרת, אולי
הגדול ביותר בעולם המערבי, אשר ממומן על ידי השתמטות ממס. מחקרים הראו ששני גורמים
מחזקים משק במחתרת: שיעורי מס גבוהים וביזבוז כספי המס. בהלכה נחשב אי תשלום מס
כגזל. אולם, אם ישנה חובה על האזרח לשלם מס, על השלטון מוטל האיסור לבזבז את כספי
הציבור. במקורות מוזכר האיסור לגנוב מ"מנת המלך".[11] איסור זה מבוסס על העקרון של
"דינא דמלכותא דינא". יש הטוענים שעקרון זה אינו קיים במדינת ישראל (לפי
שיטת הר"ן בנדרים), ולכן ישנה הצדקה לאי תשלום מס.[12] אולם השיטה הדמוקרטית רוקנה את
מושג 'מנת המלך' מתכנה כיוון שכספי המס אינם רכושו הפרטי של ראש הממשלה או שר
האוצר, היות והם מהווים קופה משותפת של האזרחים. לא ידוע לי על מקור הלכתי שמאפשר
לגנות מהשכנים, היות והם מנהלים אורח חיים לא דתי.

 

התערבות ממשלתית וציבורית בשוק

הקהילות היו רשאיות להגביל או
לעודד כניסה חופשית של עסקים לפי טובת הקהילה.[13]
פיקוח על מחירי מוצרי היסוד, הינו ממאפייניה המוכרים של המערכת ההלכתית. כך התקיים
וויסות בייצוא מוצרים חקלאיים בכדי למנוע מחסור מקומי, ועידוד לתחרות במחירים,
באיכות הסחורה ובשירותים. כל זאת התאפשר בתנאי שהתחרות במחירים לא הביאה להתמוטטות
קהילתית.[14]

גם זכותה של הקהילה לחוקק חוקים
ותקנות הנוגעות לגורמים סביבתיים מעוגנת בהלכה.  זכות זו כוללת את הזכות להפקעת
רכוש – לא זו בלבד שאדם חייב לשלם בעד נזק שגרם לרכושו של הזולת או לגופו, אלא
שמוטלת עליו החובה לנקוט מראש את כל האמצעים הסבירים הנדרשים על מנת למנוע נזק
כלשהו.[15]
אדם אף אינו רשאי לזהם את הסביבה מתוך שיקולי כדאיות – למשל אם התשלום עבור הנזק
קטן מזה המוטל על מניעת זיהום. עם זאת, ישנה הבחנה ברורה במקורות בין תביעות סרק לבין
תביעות נזיקין חוקיות. קיים המושג של 'סיכון סביר', השייך, למשל, בבניית גשר או
מסלול שדה תעופה, העלולים לגרום לזיהום האויר או לרעש. מדין מעקה ניתן ללמוד,
לדעתי, שהציבור חייב רק במניעת סיכון סביר. המעקה מונע נפילת אנשים מגגות, אולם,
אין צורך בבניית חומה מבטון משוריין לשם כך. 

 

סיכום

חז"ל ייחסו את מצוות קדוש
ה' ואת האיסור לגרום לחילול ה', בעיקר בתחום הפעילות הכלכלית והעסקית. כשאיש או
אישה מישראל גונבים או מרמים, הם גורמים לחילול ה' בנוסף לחילול של כבוד העם. 
העולם היהודי והעולם הלא יהודי רואים בכל אדם מישראל נציג של האומה ושל האל.  לכן
נפסק בתוספתא בבא קמא (י', טו), שגזל מגוי חמור מגזל יהודי בגלל חילול ה'. 
"אמר רבה "ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא
קורא ושונה משמש תלמידי חכמים ויהא משאו מתנו בנחת עם הבריות".[16]
דוגמאות אלה, ורבות כמותן המפוזרות בספרות ההלכתית כולה, הופכות את העבירות בממון
לא רק לנזק בין בני אדם אלא בעיקר לעבירות בין אדם למקום. ככל שמעמדו של העבריין
גדול יותר, והזיהוי הדתי שלו גדול יותר, כך גדל חילול ה' הכרוך במעשיו.

קיימת מסגרת הלכתית ורעיונית
לפעילות כלכלית, של היחיד ושל הכלל, מושתתת על ההנחה שכל העושר והרכוש באים מידי
בורא עולם. כפי שראינו מסגרת זו כוללת את כל הרמות של הפעילות הכלכלית: מפיתוח
מקרו כלכלי, פיקוח על יזמות פרטית, האחריות המוטלת על בעלי ההון למצבם של נזקקים,
ועד איסור עשיית רווח על ידי שקר גזל או עושק.

כל מערכת משפטית וחוקית אינה
יעילה ללא גיבוי של מערכת חינוך מתאימה בציבור. יתרה מזו, יחסים בין בני אדם בכל
תחום, גם בעסקים, אינם יכולים להתבסס אך ורק על פגישות משפטיות או ציות לחוק.
למעשה, הבעיות האתיות הקונקרטיות נוצרות במקום בו המשפט והחוק מסתיימים, במיוחד
כאשר יש סיכוי לרווחים מהתנהגות לא מוסרית. כיום, חסרה מערכת חינוך שכזו הן בתחום
ההלכה והן בתחום המחשבה. כאשר עוסקים בכשרות, שבת ותפילה מחנכים למעשה, ולכן
מתלווה לשיעור תמיד הלכה פסוקה. אולם כאשר עוסקים בכלכלה מלמדים גמרא ללא הלכה,
כאילו הלימוד איננו מחייב, ומדגישים את תוצאות המעשה ולא את האסור והמותר. ואולם,
רובם המכריע של הלומדים אינם פוסקי הלכה, ודווקא הם זקוקים ביותר לדעת להבדיל בין
המותר והאסור בחיי היום-יום. הבדלה זו היא חיוב. קידוש ה' וחילול ה' חלים גם על
התנהגות בשוק וגם שם – אלו מצוות שלא הזמן גרמן, ומוטלות הן על גברים ונשים כאחד.
גזל, מירמה ועושק אינם 'חומרות', אלא עברות על צווי ה'. המושגים 'לפנים משורת
הדין', 'ועשית הישר והטוב' ו'גמילות חסד', הם חיובים מהתורה כמו הלכות שבת וכשרות,
ויש להבהיר זאת לציבור הרחב, וללמדו לקשר בין נוהגיו הכלכליים לחיי הדת שלו.