"תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב"- למה ללמוד עם חילונים?! / יהודה טאובמן

 

 

 

"תורה ציווה
לנו משה, מורשה קהילת יעקב"

– למה ללמוד עם חילונים?![1]

יהודה
טאובמן

יהודה טאובמן הוא ממקימי "רוח חדשה" – ישיבה ישראלית מעורבת,
מלמד במכון שלום הרטמן ומנחה בבית המדרש "אלול".

 

במציאות שבה בתי מדרש דתיים-חילוניים הפכו לחזון נפרץ, לומדים דתיים רבים מוסיפים
לעורר את שאלת התועלת שבלימוד כזה. בבסיסה, השאלה הזאת קשורה בדילמה עמוקה יותר של
האדם המאמין, המצריכה עימות חריף של האמת והאמונה עם קשיים וסתירות. קריאה להצצה
מחודשת בגודש שממלא את 'העגלה הריקה'.

 

מימי לימודיי
בבית הספר המשותף בשדה-אליהו רודף אותי זיכרון האירוע הבא: בהיותנו בכיתה י' או י"א
היינו אמורים להיפגש עם תלמידים חילונים מבית הספר שבקיבוץ מזרע. עשו לנו שיעור
הכנה למפגש. ציפיתי להכנה שבה יובהר לנו הפורמט של המפגש, ואולי אף יוזכרו בה הנושאים
שיעלו במהלכו. חשבתי גם שיספקו לנו כמה תשובות שיהיו מוכנות בפינו לשאלות שעשויות
לעלות במפגש. אלא שלהפתעתי התייצב לפנינו אחד המורים בבית הספר, שמפאת כבודו (שכבר
אז היה די מרובה, ומאז רק הלך ורב) לא אזכיר את שמו, ובמשך שלושת רבעי שעה הציג מופע
אימים של בוז ולגלוג, המלווה במימיקה שנעה בין זלזול לגועל וברטוריקה דרמטית, ובסופו
הובהר לנו שאנו עומדים לפגוש קבוצה של בהמות, רפי שכל, נטולי ידע, ערכים וחוט שדרה
– בקיצור, כמעט "פסולת אנושית". שלושים שנה עברו מאז, והופעתו זו עדיין
חיה ושמורה עמדי.

 

לא הייתי נדרש לסיפור העצוב הזה רק כדי להתחשבן עם חינוכי,
שככלל היה טוב (אני מניח שחלק מהקוראים ניסו לנחש מי הוא המורה, אך לא בזה העניין).
נער הייתי וגם זקנתי קלות, ועדיין אני שואל את עצמי: מה הייתה מטרת המפגש המתוכנן
עם אותם נערים חילונים? אני מניח שאת המפגש יזם בית הספר במזרע, ובבית הספר הדתי שלנו
ראו לנכון להיענות לאתגר, להעשיר ולקרב את התלמידים החילונים, אולי אף לחזק את
הביטחון שלנו ולהכין אותנו לקראת מפגש עתידי עם העולם החילוני, בטרם ניתקל בו בצבא
או בהמשך החיים. אלא שאותו מופע עלוב שהיינו עדים לו העיד על פחד עמוק שהיה טבוע בקו
החינוכי שלאורו חונכנו, ולפיו העולם החילוני מפתה, קורץ ובעיקר מסוכן, ויש לחסן את
הנוער מפני הנטייה המסוכנת לחילון. משום מה, המפגש לא התקיים לבסוף, ואני נותרתי
רק עם הזיכרון המעיק של הופעת המורה, ועם אותה שאלה שאליה אתייחס כאן.

 

תופעה שאז עדיין לא הייתה קיימת, והיום – לשמחתי – כבר נפוצה
עד בנאלית, היא קיומן של קבוצות לימוד משותפות לדתיים ולחילונים. בעבר זה היה
אירוע, אחר כך עוד חידוש מרגש, והיום זו כבר כמעט עובדה בסיסית, ויש אומרים שגרה
שאינה ראויה לציון. אלא שעל אף שמדובר במהלך קיים ולגיטימי שכבר פועל בהצלחה,
עדיין עולה פעמים רבות, בעיקר בקרב המשקיפים מן הצד, השאלה הבאה: "אני מבין
למה החילונים זקוקים ללימוד הזה ואיזה צורך זה ממלא אצלם, ואני מבין גם שהדתיים
רוצים שהחילונים יידעו יותר, ולכן הם לומדים עמם, אך מעבר ל'קירוב החילונים' אין
לדתיים צורך חשוב בלימוד המשותף, שהרי החילוני הבור ממילא אינו יכול להוסיף על מה
שאנו יודעים מהבית, ולא עוד אלא שיש במפגש גם סיכון, שהרי החילוני עלול חלילה
להשפיע על הדתי (למרות בורותו), ואז כל המהלך של 'קירובו' יצא בהפסדנו". לנוכח
קיומה של השאלה בפורומים שונים וברמות שונות של תודעה גם אצל חלק מן הלומדים
הדתיים ששותפים במה שאכנה להלן "הלימוד המעורב", נראה שכדאי לבחון או להזכיר:
מה יוצא לדתיים מהלימוד הזה?!

 

נראה שהמענה לשאלה שלעיל נוגע בשאלה עמוקה הרבה יותר, והיא:
האם ראוי לאדם לבדוק את אמונתו מדי פעם? האם ראוי לו לשאול את עצמו שאלות, ולעמת
את עצמו עם קשיים וסתירות? האם כדאי להמשיך לחפש "אמת", או שראוי לנוח
כבר ולחיות בנחת, גם אם בטעות, אבל עם תחושת עליונות ואנינות של מי שהצדק עמו? הדילמה
הבסיסית הזאת, שכל אדם מאמין עומד בפניה השכם והערב, ניצבת במלוא חומרתה בנוגע
ללימוד המשותף. הסטטיסטיקה מוכיחה שככל שיגבהו המחיצות בין הזרמים, כך ייקל לשמור
על המחנה. החינוך החרדי הוא מודל לגישה הבדלנית, והוא מצטייר כבעל אחוזי נשירה
נמוכים יותר מהחינוך הציוני-דתי שדגל במעורבות, אולם השאלה אינה רק שאלה חינוכית,
אלא גם שאלה של דרך חיים לאדם הבוגר. ומכאן עולה השאלה במלוא חומרתה: מהי המחויבות
הראשונה של האדם – לאמונה או לאמת? מובן שהתשובה המידית היא החיבור הנעשה בסוף
קריאת שמע – "אמת ואמונה", אלא שאפילו שם החיבור הוא תפר חיצוני ומאוחר
לצורך התפילה, והוא אינו מגיע מהמקורות. מדובר בשאיפה, בחלום ובמצב אידילי ונטול
קשיים ובעיות, אלא שהחיים מתעקשים שלא להישמע לכללי האידיליה ולהישאר תחומים
במציאות קשה ובעייתית. האמת והאמונה, כידוע, לא תמיד חופפות.

מאחר שלימוד
משותף הוא אכן מסוכן ועשויה לעלות בו בחריפות רבה הדילמה שבין אמת ואמונה, הרי
שצריכה להיות גלומה בו גם טובה גדולה, שתהיה סיבה לקיומו. במדרש תנחומא מופיע סיפור
המבהיר היטב הן את הסיכון והן את הרווח הטמונים בלימוד המשותף:

מעשה בגר אחד ששאל את רבי יוחנן בן זכאי: "אילין מילייא
דאתון עבדין [דברים אלה שאתם עושים] נראין כמין כשפין: אתם מביאין פרה
ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואם אחד מכם מטמא מת – מזין עליו שניים
ושלוש טיפין ואתם אומרים לו 'טהרת'".

א"ל: "נכנסה בך רוח חזזית [תזזית] מימיך?".

א"ל: "לאו".

א"ל: "שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית?".

א"ל: "הן".

א"ל: "ומה אתם עושים לו?".

א"ל: "מביאין עיקרין, מעשנין תחתיו ומרביצין עליה
מים, והיא בורחת".

א"ל: "ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזו
היא רוח הטומאה, דכתיב: 'וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ',[2]
מזין עליו מי נידה, והוא בורח".

לאחר שיצא הגוי אמרו לו תלמידיו: "רבינו, לזה דחית בקנה –
לנו מה אתה אומר?".

אמר להן: "חייכם! לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים
מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי,
דכתיב: 'זאת חוקת התורה'![3]

 

הסיפור מתנחומא,
המובא בשינויים קלים בעוד כמה מקורות, הוא חלק מז'אנר שלם של סיפורים על האחר –
מין, כותי, גר, עכו"ם ועוד – שבא לבית המדרש וזורק שאלה לחללו של הלימוד.
בסיפורנו שואל הגר על 'פרויקט' הפרה האדומה, שנראה לו כמעשה כשפים. מרגע שנכנס הזר
לסיפור מתחיל דיאלוג כפול, הנחלק לשניים – 'שיח חיצוני' ו'שיח פנימי'. ר' יוחנן בן
זכאי מתחיל בשיח החיצוני ו"מורח" את הגר, תוך שהוא מראה לו שגם בעולמו
שלו נעשים דברים שכאלה. הגוי או הגר (בתחילת הסיפור הוא גר ובסופו גוי) מתרצה,
כצפוי, והולך. אלא שאז מתחיל עוד מהלך משמעותי שמתנהל בשיח הפנימי. "לזה דחית
בקנה – לנו מה אתה אומר?", מזדרזים התלמידים להקשות, ולפתע מתברר לנו שהגוי
האיר בשאלתו שאלה גדולה, שככל הנראה רבצה בבית המדרש בלב התלמידים, אלא שמשום מה היא
לא עלתה (היעדר לגיטימציה לשאלות קשות? ראיית הנתון כמובן מאליו?). הסיבות לכך שהשאלה
לא נשאלה לפני כן חשובות, ומעניין לשער אותן, אך למרות זאת נתמקד בהמשך הסיפור.
עתה, משנשאלה השאלה על ידי האחר, הרי היא עולה בכל חריפותה. "לנו מה אתה
אומר?", שואלים התלמידים. ומהמהלך הבא של תשובת רבי יוחנן בן זכאי מתברר
שהגוי עלה על משהו דרמטי, חשוב ומהותי באמונה, שאילו הגר לא היה שואל עליו, ייתכן שלא
היה עולה כלל. 'כל ענייני טומאה וטהרה', אומר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו, 'כולם
שרירותיים לחלוטין'. "לא המת מטמא ולא הפרה מטהרה ולא המים מטהרין". קשה
להפריז בערכה ובעוצמתה של הכרזה זו של רבי יוחנן בן זכאי: 'אל תחפשו נימוקים לענייני
הטומאה והטהרה, על אותן תלי תלים של הלכות והררים של דינים ומסכתות – אלו כולם חוקות
וגזירות שאין אתם רשאים לעבור עליהן ולהרהר אחריהן או להבינן'.

 

'אין לי תשובה!', אומר ריב"ז, ומציף לעינינו את כל הסיכון
ואת כל היופי שבלימוד שנפתח מחדש בזכות 'שיח חיצוני'. הדברים הקשים ביותר הם גם
החשובים מכול, והם הם יסודות האמונה. המקומות שבהם נגמרים ההסברים ומתחילה האמונה,
אלה המקומות שבהם קורים הדברים האמיתיים ומתקיימת הכנות. אפשר, ואולי אף צריך
להגדיר איך נראית פרה אדומה, כמה שערות לבנות פוסלות אותה, כמה אפר צריך, כמה מים,
ועוד ועוד קביעות כמותיות. אפשר להעביר חיים שלמים בעיסוק טכני במידות ושיעורין,
אלא שלעתים צריך שיבוא מישהו חיצוני ויטיל ספק בכל המערכת, שיאיר את הדברים
החשובים באמת שנמצאים בתשתית הדיון הטכני. אלמלא היה הגוי עובר, היה מתנהל עוד יום
שגרתי בבית המדרש, אלא שהופעתו שם ושאלתו הפכו את אותו יום לאירוע, ליום שבו למדו
התלמידים הרבה מעבר למה שהיו יכולים לחלום, ובוודאי ביום ההוא הם יצאו מעוררים
ומעורערים קלות.

 

בתור מי שחווה לימוד בית מדרשי משותף, אני יכול להעיד שמהלך פנטסטי
כזה מתרחש כמעט בכל לימוד מעורב, ולאחריו הולך הלומד ושואל את עצמו: 'האם דחיתי
אותם בקנה?'; 'ולעצמי מה אני אומר?'. ומכאן עולה שהלימוד עם החילוני, שבסיפור שלנו
היה (ויסלחו לי על כך החילונים) הגר או הגוי, היינו הלימוד עם הקול האמיתי הלא
מודחק והלא מוכחש, מחייב עימות אמיתי, שדרכו – ואולי רק דרכו – מתבררת האמת. אמר
לי תלמיד דתי בישיבה המעורבת שהקמנו: "מאז שאני לומד כאן קרה לי דבר מוזר:
מצד אחד היתוספו לי שאלות רבות, ומצד שני התחזקה לי האמונה לאין שיעור". וגם
את המשפט הזה שמעתי פעמים רבות בצורות שונות בעקבות לימודים מעורבים. בלימוד
המעורב המתמשך הדברים מרחיקים לכת עוד הרבה מעבר לסיפור בתנחומא, שכן כאן לא מדובר
בגוי, בכותי או בעכו"ם, אלא באדם מישראל, בשר מבשרה של היהדות – חילוני,
אגנוסטי, מסורתי, או לא מוגדר, ונוכחותו בבית המדרש אינה חד-פעמית, אלא תהליך קבוע
ומתמשך. מתוך השיתוף הרציף הזה צצות ועולות בכל לימוד הבנות חדשות ואמיתות
מסעירות.

 

כאשר האמת והאמונה מתעמתות ומתחברות בצורה שאינה מאולצת, קורה
לאמונה מהלך מופלא שבו היא מעמיקה ומזדככת. האמונה מאבדת את הדבר שגרם לאותו מורה
מתחילת המאמר להתנהגותו המחפירה – הפחד. אמונה שאינה פוחדת משאלות, אמונה בטוחה בעצמה,
הופכת לכלי נקי. היא קידוש שם שמים, והיא אמונה נאצלת שאינה נבנית מחולשתו של
הזולת או מכישלונו של האחר, אלא נבנית מתוכו וברו ומצרכיו של המאמין. זוהי אמונה
של "זה אלי ואנוהו!", של אדם המכיר את אלוהיו ושהתנהגותו היא חלק מהתנהלות
עם החיים ולא עם הגב אליהם; של אדם ישר, השורה עם אלוקים ועם אנשים, ויכול. "אתהלך
לפני ה' בארצות החיים' – אמר רב יהודה: זה מקום שווקים".[4]
במימרא זו (שאבי נוהג לצטט רבות) מופיע סיכום הלימוד המעורב כולו. המקום שבו על
המהלך לפני ה' להיות הוא – החיים, השווקים, העולם; לא חומות של פחד, לא הסתגרות של
חרדה ולא מערה של נזיר. ומכאן גם אמורה לצמוח הקריאה הגדולה הנוספת שאמורה ליצור ביסוס
חברתי ולגיטימציה ללימוד המעורב.

 

הלימוד הדתי הסגור בהלכות אפר פרה אדומה, בשיעוריה ובשערותיה,
הוא הדיון שהיהדות מקיימת כבר מאות שנים. אותו 'שיח פנימי' הוא אחד הגורמים היוצרים
את צביונה של דת ששואלת את עצמה שאלות הלכתיות, דת שמרצפת את החיים במצוינות
הלכתית מצומצמת. רק לימוד פנימי ומנותק יכול לעסוק באינטנסיביות שכזאת בהלכות
צניעות, ולהתעלם מהעלמת מסים שמהם חיים העניים במדינת הרווחה המודרנית, ומעושק
וניצול של עובדים זרים. אלה דוגמאות ספורות מני רבות של כשלים מוסריים שהם תוצאה
של שיח פנימי ומערכת הלכתית סגורה, המזינה את עצמה בבעיותיה, כאילו אין עולם בחוץ.
הגיע הזמן לקום ולומר שנדרשת הייררכיה דתית חדשה. לא כל המחמיר ומקפיד ומוסיף
קוצים של יוד הרי זה משובח, אלא מי שלומד באמת ובאומץ! שבוחר בחיים ולא בחרדה, בעולם
ולא בחרדיות – הוא הגיבור היהודי החדש. הוא הדתי המצטיין! קידוש שם שמים נעשה
בשווקים ובמציאות, בשוק העבודה ובמבוכי החקיקה המדינית והמשפטית, ולא רק בבית
המדרש הישן, על גוויליו הבלים הירוקים הנרקבים בחבית, כתיאורו של ביאליק. התלמיד
החכם החדש יהיה זה הפוגש את החילוני ואת האחר, את האקדמיה, את המדע ואת התרבות,
ואינו פוחד ואינו מאוים. הוא בורר, הוא לומד ומקיים עמם שיג ושיח, הוא מחיה את
יהדותו ואת אמונתו ומעורר לחיים אמת נרדמת, רצוצה, שחוקה ומבוהלת.

 

ולפני סיום ראוי להוסיף עוד רווח קטן וחשוב שהלומדים המעורבים
זוכים בו: להפתעתם הרבה יגלו בעלי 'העגלה המלאה' ש'העגלה הריקה' אינה כזו. הגילוי
הזה קשה להבנה, אך חשוב, ואף חיוני לצורך עבודת הקודש על 'מידות' ומשקלות. במהרה
מגלה הלומד המעורב ש'עגלה מלאה' ו'עגלה ריקה' הם מושגים כמותיים, ולכן גם שטחיים.
היינו, במקום שמקדש רק את הידע, שמודד כמויות ומתחרה על הגודל, שם אולי העגלה האחת
יותר מלאה, אלא שבבדיקה אחרת, שמודדת איכות ולא כמות, צפויה ללומד הפתעה. במהרה
מגלה הלומד המעורב שאין ריקים ומלאים, אלא יש חולשות ונקודות חוזק. החלוקות
וההגדרות הישנות של דתיים וחילונים, מלאים וריקים, מאבדות את אחיזתן במציאות
והופכות לתיאורים ריקים מתוכן. יש מקומות שבהם ה'עגלה הריקה' מנהלת חברה צודקת
ודמוקרטית, מקדמת את מעמד האישה ופועלת למען הגר, היתום האלמנה והחלשים, ויש עגלות
מלאות שמתעמרות בחלש, במיעוט, בגר, בלא-יהודי ובעגונה. מתוך טשטוש החלוקות הישנות וההייררכיות
הקיימות עשויה לצמוח לפתע יהדות אחרת, מאירת פנים, חנונה, שנושאת פניה ושמה לנו שלום.
ואולי אז יתרחש נס נוסף, ולא נחוש מבוכה כשנאמר בתפילה את המשפט שחותם ארבע מסכתות
בתלמוד הבבלי ואחת בירושלמי:

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום
בעולם, שנאמר: 'וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך'[5]".[6]

 

נ.ב.

ולא כתבתי
פה על עוד דברים רבים שצומחים בלימוד המעורב

על אהבה

ועל הגאולה

ועל החיים
החדשים הזורמים בעורקי התורה הנפקחת לרוחב ולאורך

ועל המיית
הלב הפשוט.

כי איך
תסביר לעולם שמה שהוא נכון וראוי

הוא כמו
לנשום, כמו אוויר.

ושלצומת
"מורשה" יש המגיעים מ"פתח תקווה" ומ"רעננה" ומן
ה"כפר הירוק" וגם כנראה מ"אריאל" –

ויש מי שבא
מ"כפר סבא" ומ"עמק עכור" ו"בני ברק" ויש שחלפו
ב"קאנטרי קלאב".

וכשמצטלבות
הדרכים נפגשים הולכים ותועים.

 "ככה ישגה הפרדס היונק ומיניק וחי בכל
רבבות שבטיו".[7]