תחנות המוזיקה היהודית בעשור האחרון
דבורה קיציס
דבורה קיציס משמשת כעורכת מוזיקה ב"קול ישראל", ברשת ג' וברשת מורשת
העת הזאת עושה חסד עם המוזיקה היהודית: היא מתמרקת, מתחדשת ונחשפת מחדש לקהלים חדשים וישנים. השינוי הזה קשור לתמורות שקרו בציבור הדתי עצמו; המוזיקה משמשת להן נייר לקסמוס ומשקפת את ההתחדשות העמוקה שחלה בחברה הדתית
שנות ה-80 העליזות. הרדיו בפריחה, מצעדי הפזמונים בהאזנת שיא. חלק הארי השולט על גלי האתר הוא שירים עבריים ומוזיקה לועזית. פולמוס המוזיקה המזרחית עדיין בתרדמה עמוקה וה"אפליה המתקנת" בנושא זה עוד לא הומצאה; הממלכה הבלתי מעורערת של הז'אנר המזרחי היא התחנה המרכזית. אלו השנים שהתודעה והחינוך המוזיקלי הפרטי שלי התעצבו בהן. גדלתי בבית שאוהב לשיר, ואל בית סבא שלי, הרב אליהו כי טוב ז"ל, הגיעו חסידים ואנשי מעשה שהביאו איתם ניגונים חסידיים שהושרו על שולחן השבת. אבא שלי הביא מצדו את הניגונים שלמד בישיבות הקדושות. את הניגונים האלו למדתי מפי אמי ואבי. בשנים האלו גיליתי גם את טייפ הדאבל-קאסט הזכור לטוב, שבעזרתו ערכנו מוזיקה על פי טעמנו – שירים שהוקלטו בחשאי מן הרדיו. מה שהתחיל אז כתחביב הפך ברבות השנים למקצוע בשבילי, וכך גם נגלה לפניי עולם מלא.
בסוף שנות ה-90 נתמזל מזלי וצלחתי את משוכת הקבלה ל"היכל הקודש" – אולפני "קול ישראל". נחתתי ב"מחלקת הדת" דאז, מחלקה קטנה שפעלה בתוך רשת א' ושידרה אז כשלוש שעות ביום. בתור עורכת המוזיקה של המחלקה ציפו ממני להשמיע את המוזיקה החסידית הפופולרית. ה"מצעד החסידי" – או "סולם הזמירות", כפי שכונה בימיו הראשונים – שזכה פעם להצלחה מרובה, כבר שבק חיים, וכל תפקידי התמצה בעיטור מוזיקלי של תוכניות.
אודה ואבוש כי מרוב רצוני להתקבל לתפקיד לא גיליתי את אוזני המנהל כי איני שולטת במוזיקה הפופולרית החסידית של אותם ימים; ידעתי לנקוב רק בשמם של גדולי הזמר החסידי מאז שנות השבעים ועד היום – מרדכי בן דוד ואברהם פריד. לכן, נאלצתי במשך ימים רבים לשבת וללמוד את השירים, לזהות ולהבדיל בין הקולות שנשמעו לי דומים כל כך – כולם בהברה אשכנזית, רובם במבטא אמריקאי בולט. הלחנים עצמם נשמעו גם הם כחוזרים על עצמם, וכך גם העיבודים, שהיו מפוארים מדי וכללו כלי נשיפה רבים ומקהלות גברים וילדים ברקע.
בימים ההם, תחת שם הקוד הכללי "מוזיקה יהודית פופולרית" (זו המתנגנת ברדיו) היו ידועים בציבור רק ניגוני הכליזמרים, שירי הפסטיבל החסידי שהצליחו לשרוד וזמירות השבת שפשטו בקהילות, כמו "שלום עליכם" ו"אשת חיל" המסורתיים. המוזיקאי שלמה בר אמנם פתח כבר בשנות ה-70 צוהר לעולם מוזיקלי יהודי מזרחי אותנטי, אבל קולו היה אז יחיד ובודד.
אכן, היה גם מעין תור זהב של חזרה למקורות הניגון החסידיים בדמות המופע "איש חסיד היה", וגם לרבי שלמה קרליבך הייתה עדנה בחייו בשירים שהלחין לפסטיבלים (דוגמת "עוד יישמע", "והאר עינינו" ו"חמדת ימים"), אך אלו כמעט נשכחו אצל עורכי הרדיו והיו מושמעים רק בערבי החגים. על המדף הבודד שסיכם את רוב התקליטייה היהודית לא היה אלבום אחד לרפואה של ניגוני החסידויות, וודאי שלא יצירה מקורית יהודית שמילותיה אינן מן המקורות. אך משהו עמד להשתנות בעולם המוזיקה היהודית בארץ, ואני זכיתי להיות עדה בזמן אמת לתהליכים בהתהוותם ולחזות בפלא הזה מקרוב.
***
להפתעתי, חודשים ספורים אחרי שהגעתי לרדיו קיבלתי שני אלבומים שהיו כה שונים בנוף עד שלכדו את אוזני ובדיעבד בישרו בשבילי את השינוי. הראשון שבהם היה האלבום "סימנים בדרך" של יוסף קרדונר (על גבי העטיפה המקורית הוא מופיע בשמו המוקדם לפני חזרתו בתשובה – "גלעד קרדוניס"). זה היה אלבום פולק במהותו: איש וגיטרה, שירה חרישית וכמעט ביישנית, חפה מיומרות עיבודיות. הטקסטים היו חדשים; לא מן המקורות הקלאסיים, אלא מילותיו של ר' נחמן מברסלב. גולת הכותרת שבאלבום היה השיר הפותח – "שיר למעלות", שקיבל מאוחר יותר את הביצוע המפורסם של להקת "שבע". האלבום השני דמה לראשון בהלך הרוח שבו, אבל נכחה בו אישיות מוזיקלית אחרת לגמרי, שבחלוף הזמן הוכיחה לנו את כישרונה ואת רב-הגוניות שלה: אהרון רזאל באלבום "הסנה בוער". רזאל התכוון בכלל שזה יהיה אלבום שירי ילדים, אבל אותו זיק שובבות שמורגש בכל פינות האלבום (בחירת הפסוקים הלא-אופייניים להלחנה, חיתוך המילים באמצע) עשה אותו לאמן בעל קול וקו ייחודי, שהפך ל"כוכב הראשון" של מה שכונה בימים ההם "מוזיקה יהודית אלטרנטיבית". לכאורה, אולי לא הייתה בתחילה כוונה שהסגנון הזה יהפוך למסחרי ושהמוזיקה הזו תושמע ברדיו, אלא תשמש את "אנשי שלומנו" בלבד, אבל טיפין-טיפין החלו האמנים האלו לכבוש לעצמם מקום.
כאמור, שני האלבומים הללו מסמלים את תחילתו של התהליך. כמותם צצו עוד ועוד הפקות שהצליחו להגיע אל הקהל מן הדלת האחורית – לא בזכות חשיפה תקשורתית; לאו דווקא בזכות הפקה מוזיקלית משובחת, אלא מתוך הצורך העז שהתעורר בציבור לשמוע קול ששייך לו, שמוכר לו, שמדבר אל לבו.
****
גם הרוחות החדשות שהחלו לנשוב בציבור הדתי יצרו חלל שדרש מענה מוזיקלי, שכן בארץ שאינה יודעת רגע שלווה, שבה אירוע רודף אירוע, יש למוזיקה תפקיד. כנייר לקמוס, היא מגיבה כמעט מיידית למתחולל בחברה והיא מבטאת רגש בצורה בלתי אמצעית. דרכה, בחלוף הזמן, יכולים הסוציולוגים להיעזר בניתוח הלכי רוח ומגמות חברתיות. כך, על מפת הזמן, כמין דגלי סימון, ניצבים שירים שהפכו לקלאסיקות ונכסי צאן ברזל בזכות התזמון שלהם.
בעשור האחרון למשל ניכרות עדיין השפעותיו של הסכם אוסלו. חלום השלום והקוסמופוליטיות שהוא הבטיח כמעט נגוז, אך הוא טבע חותם במוזיקה בדמות ז'אנר הניו-אייג' שפרח אז. טרנד המוזיקה האתנית ששלט בזמנו – המוזיקה ההודית וגם הסוּפית – עבר בגלגול הארצישראלי שלו לפעול בנופי הגליל. שם נולדו שירים שהזיקה שלהם למקורות היהודיים הייתה בולטת. נוצרו שיתופי פעולה בין נגנים יהודים וערבים, וכלי נגינה שהובאו מארצות רחוקות שולבו בהופעות ובהקלטות. אפשר לציין בין אלו את אהוד בנאי וג'ורג' סמעאן, ואת הלהקות שבע ועשב בר. כל אלה יצרו מוזיקת פיוז'ן שטועמת מכל העולמות ומהווה כור היתוך.
במקביל, בזירת המוזיקה שנוצרה בחברה הדתית עמד העשור האחרון בין השאר בצלו של רצח רבין וההשפעה העמוקה שלו על מערכת היחסים הסבוכה בין דתיים לחילונים. הציבור הדתי חש אז כי רגליו הודרו מגופי התקשורת; הקול האמנותי בעבע מתחת לפני השטח אך לא זכה להכרה מן הממסד, ולפיכך פרח בחדרי חדרים.
אך השתקפותה של החברה בעולם המוזיקלי שלה נוגעת גם לפרטי-הפרטים בתוך החברה עצמה, ולפיכך אפשר להבחין בהשקה מסוימת בין הלכי רוח שהחלו נושבים בחברה הדתית ובין זרמים מוזיקליים ופסקולים שפרחו לצדם בעשור האחרון. אין זו חלוקה חד-משמעית שכן ההשפעות זולגות אל הציבור הדתי כולו, אך אפשר בכל זאת לתת בהם סימנים וכך לקבל את התמונה השלמה של תחייתה של המוזיקה היהודית בעשור האחרון:
- בקרב בני ההתיישבות האמונית, בעיקר ביהודה ושומרון – אלו המכונים "נערי גבעות" ומתנחלים – פרחה מוזיקה שזיקתה לגל האתני ולניו-אייג' הייתה חזקה. רבים מהם נולדו לתוך קהילות דתיות, אך שינו את טעמם ואת לבושם ובחרו להם קהילות אלטרנטיביות, שבהן נמצא כר נרחב למוזיקה מקורית, בעלת אופי "הררי", אם נשתמש במינוח ציורי. דווקא במקום שהיה סלע המחלוקת בין השמאל לימין אומץ הז'אנר המוזיקלי שאפיין את חסידי השלום. נוצר שם זרם מוזיקלי שהוא אתני מחד גיסא, וחסידי מאידך גיסא, ויוצריו ייצגו את היהודי הארצישראלי, השורשי. בראשם של אלה אפשר למצוא את סיני תור, את שיבי קלר – שבאלבומו הראשון בחר שלא להציג את שמו הפרטי אלא לכתוב "אין עוד מלבדו" – והאחרון, ואולי המצליח מכולם: אודי דוידי, שהביא אל העולם הדתי תופעה חדשה, ואולי מטרידה מעט – הערצה לזמר. הערכים השולטים בזרם זה נקשרים בתורה החסידית: שמחה, התבודדות ודיבור ישיר לקב"ה.
- כידוע, לאחר פטירתו של ר' שלמה קרליבך הוא למעשה נתגלה מחדש. חסידיו, שכבר זכו לשם "הקרליבכים", יצרו עוד זרם בולט במוזיקה היהודית העכשווית. בין הזמרים והלהקות המובילות בזרם זה: להקת רבע לשבע, חיים דוד בן ציון סלומון ובניו (שהקימו כל אחד בנפרד להקות משלהם), אהרון רזאל, שלמה כץ, וגם אישה אחת: נשמה קרליבך, בתו של ר' שלמה. אחד הדברים המעניינים אצל היוצרים האלה הוא העיבודים המפתיעים לשירים עממיים-לכאורה, שהושרו בין תלמידיו של ר' שלמה קרליבך, וחלקם כמעט אבדו ברבות השנים אלמלא הוקלטו בהקלטות פרטיות שעשו חבריו ומוקיריו.
בזכות ההדים וההשפעות החסידיות המובהקות שבלחניו של ר' שלמה קרליבך, וגם בעקבות העדנה שזוכה לה הפיוט המזרחי, מתחילה אף חזרה אל הניגונים החסידיים משלל החסידויות (ובייחוד לחסידויות המוזיקליות יותר, כגון חסידויות מודז'יץ, ברסלב וחב"ד, ויז'ניץ וקרלין). ביצועים חדשים נולדים לשירים, תקליטים ישנים רואים אור מחדש אחרי שהועברו לפורמט התקליטורים, ובתחנות הרדיו הדתיות אפשר לשמוע את הניגונים "י-ה אכסוף", המיוחס לרבי אהרון מקרלין, "רחמנא דעני" ו"אבינו מלכנו" של חב"ד ואחרים. בתוך עולם הישיבות והמדרשות לבנות נלמדים ומושרים הניגונים האלו בשבתות, מועדים ובימים הנוראים.
- במקביל לזרמים הללו הלכה וצברה תאוצה תנועת החזרה בתשובה; הכמיהה אחר רוחניות המחוברת לטקסט ומקום נותבה אל אימוץ חיים חדשים. דווקא בקרב אנשים העוסקים באמנות החיפוש הוא הכרח, ועובדה ידועה היא שרוב רובם של המוזיקאים בז'אנר המוזיקה היהודית האלטרנטיבית הנם בעלי תשובה. בדרך כלל מדובר באנשים שעסקו קודם התשובה בעשייה מוזיקלית, ולפיכך שמעו מוזיקה "אחרת" ומקורות ההשפעה שלהם מגוונים: החל מן הביטלס, דרך מוזיקת הקאנטרי ועד למוזיקה הקלאסית. אצל יוצרים אלו, הקרובים בדרך כלל לחסידות ברסלב, ניכרים במיוחד עקבות העשייה המוזיקלית הקודמת. רבים מהם כרוכים אחר הרוק הכבד, והם שהעזו לפני כולם לכתוב מילים חדשות לשירים דתיים ולהלחין גם את מילותיו של רבי נחמן מברסלב בהרמוניות שספק אם רבנו הכיר. בין היוצרים הללו נמנים עדי רן, יוסף קרדונר, יצחק פוקס, ואחד האמנים הרבגוניים שהצליח בשנה האחרונה לחדור את שריון המיינסטרים הכללי – שולי רנד.
- לצד המתרחש בתוך השדה הדתי, בשלוש השנים האחרונות נולדה מגמה חדשה שהתגייסו אליה אמנים מובילים במוזיקה הישראלית, ואפשר לאפיינה כחיפוש חילוני אחר היהדות. האמנים המובילים כבר בגרו, ועם הגיל ניכר בהם געגוע למסורות מבית אבא, וצורך להביאו אל עולמם האישי החילוני. אך אין זו רק נוסטלגיה; החומרים החדשים, הנוגעים בפיוט, בפסוקים, במשניות ובדמויות מקראיות, מעובדים על פי מיטב המוזיקה המודרנית. בקבוצה זו בולטים מיכה שטרית, ברי סחרוף, ולאחרונה גם קובי אוז. ראש וראשון להם היה עובדיה חממה עם שירו "אנא בכח", שהצית את דמיונם של הבאים אחריו וגרם לבהלה של ממש אצל עורכי המוזיקה. אלו לא ידעו בתחילה איך "לאכול" את השינוי ונאלצו ליישר קו עם הקהל שהצביע ברגליים ודרש לשמוע את הקטע הזה שוב ושוב. גם העובדה שאמנים חשובים ואהודים שהיו חלק מהעולם החילוני החלו בתהליך של חזרה תשובה גרמה לשידוד המערכות הזה, והדוגמה האחרונה הייתה בערבי הימים הנוראים האחרונים (תש"ע), שבהם נשמעו שיריהם של אהוד מאיר, אביתר בנאי ואתי אנקרי מעל כל גלי האתר. מוקדם עדיין לקבוע אם זהו רק טרנד חולף והאם ייענה הפלייליסט של גלגל"צ, השולט על הסקאלה, ליצירות כאלו בעתיד.
***
השינויים הללו בזירת המוזיקה היהודית הישראלית משקפים, כאמור, הלכי רוח המתחדשים בציבור הדתי עצמו. לפיכך, אולי יותר מאי-פעם המושג "מוזיקה יהודית" טומן בחובו משמעות רחבה ותתי-כותרות רבות. האמורפיות שבו מעלה שאלה הנותרת תלויה בחלל האוויר ואין לה מענה חד-משמעי: האם מוזיקה יהודית היא מוזיקה שתכניה קשורים במקורות היהודיים, כזו שמבצעיה הנם יהודים, או שפשוט משהו בהרמוניה או בכלי הנגינה שבה "מצלצל יהודי"?
השאלה מתחדדת אף יותר כשהמבט מתרחב וכולל גם תופעות הקורות בחו"ל. שם, במעין יקום מקביל אך משיק בנגיעות קלות, מתרחשת תופעה דומה, בממדים אחרים ובעבור קהל אחר. סקירת התופעה בחו"ל היא עניין למאמר נפרד, אך די להזכיר את קיומם של פסטיבלי כליזמרים ברחבי העולם ואת פעילותם של נגני כליזמר שכלל אינם יהודים (אפילו ביפן ובדרום קוריאה!), לצד להקות רוק יהודי הקמות בארצות הברית ובדרום אפריקה על טהרת הבס-גיטרות-תופים, כדי להבין את ממדיה ואת מידת החידוש שבה.
העת הזאת עושה חסד עם המוזיקה היהודית: היא מתמרקת ומתחדשת, היא שומרת על מסורות השירה והתפילה, היא נחשפת לקהל חדש – קהל שזנח אותה בשנים שהייתה נראית כאילו היא אנכרוניסטית וגלותית – וקהל חדש וזר לגמרי רואה בה היום את החן הפולקלוריסטי והאנתרופולוגי-האתני. לצד כל זה אנשים רבים אף מתקרבים אל היהדות בזכותה. לצד הזהירות שלא לנוול את פניה ולשמור לה מקום של כבוד לא-פופוליסטי, יש למשוך אותה כלפי מעלה. זו העת, לדעתי, להעז ולכתוב בתוכה – למשל להשתמש בחומרים היהודיים כמנוף ליצירת תפילות חדשות. יש לקוות שאין זה טרנד חולף, ושהמוזיקה היהודית בפניה החדשות כאן כדי להישאר – לפחות עד שייבנה בית המקדש השלישי, ואזי כבר נשמע את הלוויים בשירם ובזמרם. זו, כך טוענים, מוזיקה שפורטת על נימים שאיננו יודעים על קיומן, מוזיקה מספירה אחרת.
