החברה הדתית נרתעת מן הרעיון של טבילת רווקות, כיוון שהטבילה מזוהה עם קיום יחסי אישות. אך טבילה במקווה היא חלק מהקשר רחב יותר – היא עבודת ה' של נשים, רווקות ונשואות, בעולם דתי שיש בו מעט טקסים רוחניים של נשים. רעות (שם בדוי), רווקה דתייה, טובלת מדי חודש ורואה במקווה הזדמנות לעצב פולחן דתי נשי, גם ללא קשר למצוות טהרת המשפחה
****
רעות (שם בדוי) היא בוגרת אולפנא ולמדה במדרשה
****
מחזור זה דבר מגעיל
אני מניחה שהייתי הראשונה מבין חברותיי לקבל וסת. אין לי אישוש לתיאוריה הזו, אבל הייתי צעירה מאוד כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה, עוד לפני תקופת ההתלחשויות וההשערות מה באמת קורה שם, זו שמביאה בסופו של דבר להזעקתה של אחות בית הספר. בבוקר היום השני לווסת הראשונה שלי, אבא שלי עמד מולי עם ערימה של כביסה בידיים ושאל אותי בקול כועס: במה למען ה' הצלחת לטנף את מכנסי הפיג'מה שלך?! יום לפני כן תפסה אותי אמי עם כתם דם גדול על החצאית התכולה שלי. אחרי כמה דקות של הלם והסבר מהיר על תחבושות וכנפיים, פרצתי בבכי, ואימא אמרה לי: את אישה עכשיו, מזל טוב. לקח לי זמן ללמוד איך להניח את התחבושות באופן מגן מספיק, וכאבי הבטן היו מעירים אותי באמצע הלילה לסדינים מוכתמים ופיג'מה מלוכלכת. לא פעם זה הוביל לדמעות שקטות. וסת היא דבר מתיש, ולקום באמצע הלילה לשפשף כביסה בכיור זה אף פעם לא כיף. שנאתי את הנשיות החדשה שלי, שנאתי את ההתעסקות שהיא הצריכה. היא גרמה לי לדחייה ולגועל, ולפני שהמחזור שלי נעשה סדיר, חגגתי בשמחה כל חודש שבו הדימום לא הגיע. הגוף המשתנה שלי הבהיל אותי, והתחלתי להסתיר אותו תחת שכבות של בגדים שהיו גדולים עלי בכמה מידות.
הסביבה לימדה אותי שמחזור הוא עניין שלא מדברים עליו. מחזור זה מגעיל, מחזור זה מלוכלך. באמצעות פרסומות המבטיחות ניקיון והסתרה מוחלטת, כתבות המציעות שיטות להתנהלות בזמן המחזור, וחינוך ל'פרטיות', החברה הבהירה לי ולחברותיי היטב שהמחזור שלנו צריך להישאר רחוק מהעין ומהלב של כולם. בילינו את ימי הווסת הראשונים בקרצוף נבהל של חצאיות מוכתמות בשירותי בית הספר. התעלמנו מכאבי הבטן. התעלמנו מהגוף.
חוויית המחזור אישרה את השדרים שקיבלנו מהחברה: מחזור הוא עסק לא נעים, די לא אידיאלי, ועדיף בלעדיו. זו חוויה לא פשוטה מהרבה בחינות. הדימום, הכאב, התנודות ההורמונאליות. גם הפתרונות ההיגייניים הפופולאריים הם לא נוחים, בלשון המעטה. אבל הקושי הפיזי אינו החלק הכי מתסכל של המחזור. מה שהכי קשה הוא הצורך להסתיר את המחזור ואת התופעות הנלוות אליו. שאף אחד לא ידע שאת מדממת עכשיו. שאף אחד לא ירגיש שכואב לך. המחזור הוא הסוד הכי גלוי של כל אישה, סוד שטמון בו פרדוקס: כולם יודעים שאת מקבלת אותו, ולאף אחד אסור לדעת שאת מקבלת אותו.
לשנוא את הגוף
הלימודים באולפנא, שהתחילו זמן קצר אחרי בת המצווה, עודדו את ההתנהגות הזו. הם לקחו את הדחייה מן הווסת והפכו אותה לשנאה עצמית כוללת של גוף האישה. באולפנא למדתי על הסכנה שהקיום שלי מציב בפני גברים, ועל החובה להגן עליהם מפני הסכנה הזו. לנשיות המלוכלכת והמדממת שלי הצטרפה הנשיות המפתה והמחטיאה.
בימים ההם, לפני שפיתחתי מודעות פמיניסטית, למדתי הרבה על מהותי כאישה. אישה לא אמורה ללמוד תורה, האיש שלה (בעלה) לומד תורה בשבילה. מקומה של האישה הוא בבית, ומטרתה לגדל ולחנך את הילדים. את חלקה בעולם הבא היא מקבלת על כך שאישהּ ובניה הלכו לבית הכנסת ולבית המדרש. השליחות הגדולה שלה בעולם הזה היא הצניעות, המגננה של גברים מפני היצר של עצמם, הצניעות שמעניקה לה תפקיד מרכזי במאבק עיקש נגד יצריהם המיניים של כל באי עולם.
כתלמידת אולפנא, המסרים הללו גרמו לי לתסכול רב. זכורה לי במיוחד שיחה נלהבת של רב אורח, שהגדיר את תרומתה של היהדות לאדם כעטיפה של עבודת ה' לחיים. ההלכה, הטקס, הקדושה – כל אלה ממלאים כל פרט בחייו של היהודי, כך אמר. באותה תקופה צברתי לא מעט מרירות כלפי היהדות כפי שהוצגה לי. לא קישרתי עדיין בין הדברים הללו ובין המחזור החודשי שלי, אבל הרגשתי בחדות את ההדרה שלי כאישה מאותם מרחבים של הלכה, טקס וקדושה. הייתי מנוכרת וכאובה.
לקראת סוף כיתה יב אזרתי אומץ והגדרתי את עצמי כפמיניסטית. לא הבנתי אז שבאימוץ ההגדרה הזו אני דנה את עצמי לחיים של בחינה ובדיקה עצמית, ומעל הכול – לחיים של עבודת ה' עצמאית, כנה ומוחלטת, לא מוותרת ולא תלותית.
כשהבנתי שאני מתחילה למצוא את דרכי פנימה לאותו מעטה של טקס, הלכה וקדושה סביב חייו של היהודי – בשותפות טקסית, בלימוד תורה, ביצירת מערכת יחסים עצמאית עם אלוהים – התחלתי בתהליך חיפוש נוסף. רציתי לשלב את המאפיינים הללו בחיים הקיימים שלי. לימוד התורה, המניינים השוויוניים, הצעדים שחישבתי כשהתקדמתי בדרך חדשה של עבודת ה' – כולם הרחיבו אותי כאדם והפכו את חיי לעמוקים יותר. ליום-יום שלי היתוספו מעשים דתיים שמילאו אותי אושר ודבקות, אך לא רציתי להסתפק בכך. רציתי לקשור את החיים שכבר חייתי לאותה מערכת יחסים מופלאה שביני לבין אלוהיי, ולא רק להוסיף עליהם רבדים חדשים. ביקשתי ליצוק תוכן דתי לקיום שלי. עבודת ה' החלה לאפוף אותי באופן מפורט וצמוד יותר. גיליתי מחויבות חדשה לאלוהים. אבל ההיחשפות לעולם ההלכה והלימוד טלטלה אותי. ההלכה חובקת את חייו של הגבר היהודי. היא נכנסת למרחבים השונים של הווייתו ומעצבת אותם. ברובד החברתי, היא שולחת אותו להתפלל במניין שלוש פעמים ביום, ומאפשרת לו להוביל תפילה ציבורית. ברובד האינטלקטואלי, היא דורשת ממנו לעסוק בלימוד תורה. היא מעטרת את גופו בציציות שמטרתן להזכיר לו לכוון את לבו כלפי שמיא. הגבר היהודי נכנס בבריתו של אברהם אבינו כשהוא תינוק, והוא זוכה לעלות ולקרוא בתורה כשהוא נכנס לעול מצוות. ההלכה והטקס עוטפים את חייו. אבל הם אינם עושים את אותו חסד עם האישה היהודייה. ההלכה שלמדתי הייתה גברית מאוד גם בתפיסותיה והשקפותיה, והרלוונטיות שלה לחוויות שלי כאישה הייתה מצומצמת. לא מצאתי טקסים שילוו אותי ויעניקו למהלך חיי את ההוד המיוחד של הקדושה. אחד ההיבטים הבולטים ביותר של הקיום שלי – היותי אישה – נותר בחוסר השייכות שלו לקשר שלי עם אלוהים.
למה לא לטבול?
באחת מתקופות הווסת, הזדמן לי לקרוא תשובה הלכתית שעסקה בהלכות נידה. הנושא משך אותי והחלטתי להתעמק בו. גיליתי שהלכות נידה מורכבות משני חלקים: אלו הנוגעות לחייה של אישה, לגופה ולמעגלי החיים שלה, ואלו הקשורות במערכת יחסים זוגית. גיליתי פרטים רבים ומדוקדקים על ההתבוננות המצופה מאישה בזמן המחזור החודשי שלה. הרגשתי מרומה. במשך כמעט עשור חוויתי את המחזור החודשי שלי כאירוע מתמשך, מייסר וחסר משמעות – ילדים הרי לא יצאו לי ממנו. פתאום גיליתי תחום שלם ביהדות שעוסק במחזור בהקשר דתי, תחום שהוסתר ממני במשך שנים של מחזוריות ושל וסת. הרגשתי שבכל החודשים מאז הווסת הראשונה שלי, נגזל ממני משהו יקר.
כשנכנסתי למועדון הנשים, נמסר לי כרטיס כניסה מכאיב, מתסכל ומאכזב. במשך כמעט עשור הדחקתי את המחזור החודשי שלי לשולי החיים. הבנתי שהדרך היחידה להתמודד אתו היא להתעלם ממנו עד כמה שאפשר, והשתדלתי לעשות זאת כמיטב יכולתי ועם מינימום הפרעה לחברה. פתאום גיליתי שבמועדון הנשים יש גם חלק לנשים חשובות במיוחד – נשים נשואות. הן זוכות לאפשרות להיכנס למעגל של טומאה וטהרה, של איסור והיתר, של הכרה בווסת שלהן. המחזור החודשי המוסתר והמכוסה הופך לחלק מרכזי מחיי הזוגיות שלהן. הן מקבלות הזדמנות לכוון אותו לעבודת אלוהים טקסית, הלכתית, קדושה.
ההבנה הזו עוררה בי כעס גדול, במיוחד לאור העובדה שאין מניעה הלכתית לכך שרווקות תקיימנה את פולחן הטבילה. להיפך – בימי קדם, כשתרומות וקדשים עוד הסתובבו בינינו, טבילת רווקות הייתה צורך חברתי. גם כיום, מי שמבקשת לעלות להר הבית מחויבת בטבילה. הסיבה שנשים רווקות אינן טובלות כיום נובעת מתפיסה חברתית שמשייכת את האישה להקשר ביתי ומשפחתי, ומצמצמת את הערך של מערכת יחסים בלתי תלויה שלה עם אלוהים. עבודת ה' שלה נתפסת כסובבת את האיש, את הבית ואת הילדים. אישה שאינה אם ורעיה בישראל נחשבת לאישה לא שלמה. הנשיות של נשים מנותקת מן הקיום העצמאי שלהן, והופכת לתלויה בגברים או בילדים – אנשים חיצוניים להן (אהובים ככל שיהיו), שלאו דווקא קיימים בכל שלבי החיים שלה. לכן אם את לא מקיימת יחסי מין, לכאורה אין לך סיבה לטבול. הסיבה היחידה לקחת חלק בפולחן הדתי של הטבילה היא כדי לקיים חיי זוגיות בטהרה. הלכות נידה אפילו קיבלו כותרת חדשה – הלכות טהרת המשפחה.
אך האמת היא שאישה צריכה לחיות עם המחזור החודשי שלה הרבה לפני שהיא בוחרת לחיות חיי זוגיות. היא צריכה להתמודד עם הדימום, עם הכאבים ועם התנודות ההורמונאליות. היא חיה כנערה וכאישה צעירה את המעגליות החודשית, אך מצופה ממנה להדחיק את המעגליות הזו עד ליום שבו תיכנס בברית הנישואין. או אז מתירה לה החברה לבוא בשערי המקווה, ולקחת חלק במעשה שהוא שלה מעצם היותה אישה. אך הווסת לא מתחילה עם הנישואין. מדוע, אם כן, נדחה המעשה הדתי הקשור בה לשלב כל כך מאוחר?
לקחת אחריות על עבודת ה'
החברה הדתית נרתעת מן הרעיון של טבילת רווקות, כיוון שהטבילה מקושרת לקיום יחסי מין. היא לא נותנת מקום לרווקה לקחת אחריות על עבודת ה' שלה ולטבול. ההסתכלות הציבורית על תופעה שכזו היא כל כך עוינת, שאפילו את המאמר הזה נאלצתי לפרסם בעילום שם. מעבר למחירים הכבדים שפרסום כזה יביא אתו, הרי שאם אני רוצה שיתייחסו לטיעונים שלי ברצינות – עלי להעמיד אותם בודדים, חסרי שם להישען עליו, כדי שלא יקשרו אותם באישיותי ה'מקולקלת'. הרי הם לפניכם, חסרי פנים: גם לרווקות יש נשיות פעילה. גם לרווקות יש קשר עם אלוהים. גם רווקות צריכות לחבר בין גופן ובין אלוהיהן.
אין שום היגיון בכך שנשים רווקות נאלצות כיום לנתק חלק נכבד של הווייתן ממערכת היחסים שלהן עם אלוהים, ואין להן דרך לציין זאת כחלק מעבודת ה' שלהן. העיוות רק מתעצם כאשר אישה רווקה שכן בוחרת לממש את זכות הטבילה שלה צריכה להתחפש לאישה נשואה, כדי שיותר לה להיכנס למקווה. המצב החברתי הקיים אף מקשה עליה מאוד לקבל ייעוץ הלכתי באשר לכשרות הטבילה שלה. כל שיח על טבילה לפני נישואין משויך אוטומטית לקיום יחסי מין, מבלי לשקול את האפשרות הפשוטה, לפיה הטבילה היא ריטואל דתי של נשים, שקושר בין גופן והמחזוריות שלו לבין עבודת ה' שלהן.
אני מוצאת ערך גדול לטבילתן של נשים רווקות לא רק כמימוש עבודת ה' שלהן, אלא גם על רקע ההקצנה שעברה החברה הדתית בעשורים האחרונים בכל הקשור לצניעות, הקצנה כה מעוותת עד שהיא דוחפת נשים להעלים את גופן מן המרחב הציבורי. הטבילה מוציאה את גוף האישה מן המסתור שכפתה עליו החברה הדתית, ומעמידה אותו כגורם משמעותי בחייה, כפי שראוי שיהיה. תהליך הטבילה וההכנות לה, בתנאים אופטימליים, מסייע לאישה להיות קשובה לגופה ומודעת אליו. התהליך הזה מכוון את האישה להישיר מבט למה שמתרחש בתוכה.
להאזין לגוף
ההאזנה הזו נמשכת לאורך כל הדרך למקווה. הבחינה של הימים שלפני הטבילה נותנת מקום לדימום. היא נותנת לו זמן להתרחש, זמן להיפסק, זמן לקרות ולעבור. העיסוק של האישה בדמה הופך מהסתרה להתבוננות. עם הקשבה מספקת לעצמה ולצרכיה, הרגל הבדיקה מביא אותה להכרה שהדם הזה לא מלוכלך, הוא טומן בחובו טוב ויופי, ונשיות בגילוי הברור ביותר שלה. הווסת היא סימן לגוף נשי בריא, מתפקד, שופע. היא סימן לפוריות, והיא מאותתת לנו על יכולת כמוסה ליצור חיים.
במאמר מוסגר אציין שהקשב הזה מחייב את האישה לכבד את גופה. עליה להקפיד שלא לגרום לעצמה כאב – פיזי או רגשי – בימים שלפני הטבילה. בסופו של דבר, הבדיקות לקראת המקווה בוחנות את אחד האיברים הרגישים והאינטימיים ביותר בגוף, ואת הרגישות והאינטימיות הללו אנחנו מבקשות לרומם ולא לדכא.
יום הטבילה עצמו מעמיד במרכז העניינים את הגוף על פרטיו הקטנים. הטובלת משקיעה תשומת לב בכל איבר, בכל שערה, בכל ציפורן. היא מסירה לכלוכים וחציצות, היא בוחנת פצעים, היא מנקה ומסרקת. התרבות הצרכנית שלנו מעודדת אותנו לשנוא את גופנו, והחברה הדתית מעודדת אותנו להסתיר אותו. העיון מחייב את האישה להסתכל על גופה במבט גלוי וכן. בתנאים כאלה, היכולת שלה להיעמד מול מראה והיא חשופה, פשוטה, טבעית ובלי מסכות, אינה דבר של מה בכך. זהו רגע מרגש שדורש אומץ וחמלה עצמית.
ביום הטבילה אני משתדלת לשים לב לגוף שלי. להשקיע בו, לטפח אותו. אני משתמשת ביום הזה ובימים שלפניו לבחינה ולהתבוננות. אני מסתכלת על גופי, ערה לשינויים שבו, רואה איך הוא מתכונן ונסוג, מתעגל בטבעיות יפיפייה, כואב ומתקשח ואחר כך נפתח ומתגמש. אני משתדלת ביום הטבילה לתת מקום לחוויה הנשית הזו בתוך הפולחן הדתי שלי. אני משתדלת לחוות נשיות טבעית, בריאה, משתנה, משמחת. לאחר שנים של הדחקה, אני משתדלת להשלים עם הגוף שלי ועם האישה שבי, מדי חודש.
לטבול כשאין מי שמחכה
הטבילה הראשונה שלי הייתה משמחת וכואבת בו זמנית. רגע לפני שיצאתי מהמקווה ראיתי את הנשים האחרות מחכות בחדר ההמתנה, והמוח שלי פילח אותי במחשבה שלכולן יש מי שמחכה להן. הוא מצפה להן בבית או במכונית או בבית קפה עם זרועות פרוסות וחיוך חם ומתרגש בקצוות. רק לי אין. אני חוזרת לי ללימוד תורה עצמאי ועבודת ה' עצמאית, ואני לא זוכה לחוות את החלק השני של הלכות נידה, זה שקשור בזוגיות ובבית. רגע אחרי שעברתי בדלת ניערתי את המחשבה הזו וחייכתי לעצמי חיוך רחב.
יום אחד, אני מקווה, יהיה לי שותף מלא לחיים ולעבודת ה'. אני אצטרף לחוויית האלוהים שלו והוא לשלי. נחלוק ביחד את חיינו על כל ההיבטים שבהם, כולל ההיבט הדתי. גם לחלק הזה של עבודת ה' שלי הוא ייעשה שותף. יחד אתי הוא יעקוב אחרי המחזוריות החרישית שלי, יחד אתי הוא יתרגש לקראת הטבילה, יחד אתי הוא יתענג על נשיותי אחריה.
בינתיים אני משתדלת להכניס את אלוהים לפרטים הקטנים והגדולים של חיי. לחוויות החיים המשמעותיות והמתמידות. אני בוחרת כאדם לעבוד את ה' מתוך כוליותי. אני מאמינה שכך אני סוללת לעצמי דרך לעבודת ה' זוגית שלמה ובריאה. כך אני יכולה להיות שותפה בעלת ערך בעבודת ה' הציבורית של עם ישראל. ובעיקר – כך אני עובדת את ה' באמת. הלא אלוהים שואל מאיתנו לבקש לנו את עבודתו, לקרב אותה אלינו, לקחתה מן השמיים ולשימה בפינו, בלבבנו ובמעשינו. לרצף בה את חיינו.
אני חולמת לקחת את בנותיי לטבילה במקווה אחרי הווסת הראשונה שלהן, ולומר להן, כל אחת בתורה: מזל טוב. את עוד ילדה, את נערה צעירה, אבל הנשיות שלך כבר מתחילה לפרוח. היא כבר מתחילה לווסת ולכוון את עצמה. התבונני בה והכירי בה ובדרכים שבהן היא משפיעה על חייך. הכירי באופנים שבהם את משפיעה עליה. אני חולמת לחנך את בנותיי לעבודת ה' יציבה וחופשית. אני חולמת ללמד אותן שהנשיות שלהן מבורכת. היא ברכה להן וברכה לסביבתן.
פולחן דתי של נשים
טבילה לאחר הווסת היא פולחן נשי. היא עבודת אלוהים של נשים. מקוממת אותי העובדה שהיא נתפסת כתלויה בגברים, בייחוד כיוון שהתפיסה הזו נובעת מהבניות חברתיות, ואין לה שום צידוק הלכתי. נשים לא זקוקות לטבילה רק כדי שתתיר להן לקיים יחסי מין. נשים זקוקות לטבילה כיוון שנשים חוות מחזור. היותנו נשים אינה תלויה בנוכחות של גבר בחיינו. גם עבודת ה' שלנו אינה תלויה בהיותנו אימהות או רעיות. יש ערך לפולחן דתי של אישה כיוון שאישה, גם כשהיא ניצבת לבדה, היא אדם. כאדם היא זכאית לקשר עם אלוהים. כאדם היא זכאית למקום משלה ביהדות.
כשאנחנו ניצבות בתוך בור הטבילה, ומכניסות אליו את כל-כולנו, עד השערה האחרונה – אנחנו עטופות בטקס, בקדושה, בהלכה. אנחנו שרויות בתוך אותו מרחב דתי נשגב, מנת חלקם של נשים וגברים יהודים לאורך כל הדורות.
אחר כך אנחנו יוצאות מן המים ומברכות את אלוהינו בשם ומלכות, בטהרה.
