תערוכת צילומים מרהיבה הוצגה לפני כחודש בבניני האומה בירושלים. הצלם אבי גולדברג, שזו לו תערוכתו ה22-, מציג עשרות צילומים שצולמו ב49- מדינות. התערוכה קרויה "הללויה" ומשקפת בכך את יחסו הבסיסי של הצלם אל מצולמיו השונים – הר, אדם או בעל חיים. יפעת הבריאה הוצגה במלוא הדרה. לכל צילום הוצמד פסוק מתאים, מה שהעניק לצילום בו זמנית הקשר אישי וכלל יהודי. התערוכה התבססה על ספר צילומים מקיף יותר, ממנו נבחרו הצילומים.
סוג האסתטיקה שהתערוכה ביקשה לייצר שייך לוויזואליה של ירחונים כמו "מסע אחר", לפרסומות ולאסתטיקה של בנקים ומוסדות ציבור: הקרנה שופעת של נעימות ויופי, ללא סממנים אוונגארדיים, מחאתיים או מטרידים את העין. אין ילד בן חמש נושא קלצ'ניקוב, תינוק שדוף או הבעת ייאוש על פניה של אם (ראו בכיוון זה למשל את עבודותיו של מיקי קרצמן ב"הארץ"), אין בימוי מצולם של המצולם כך שלעתים איננו מצליחים להבין כלל כיצד הסכים להצטלם בתנוחה ובתפאורה המעמידה אותו באור אירוני מובהק (-עבודותיו של הצלם מיכה קירשנר במעריב) או בימוי סצינה "מהתחלה ועד הסוף" כמו בעבודותיהם של הצלם עדי נס או הצלמת טירנית ברזילי המנסים להחזיק בבגדה של הישראליות החמקמקה.
גולדברג עצמו אומר בהקדמה לספרו: "יש מאות בתי ספר לצילום ואני לא למדתי באף אחד מהם. לכן, אולי, זה אינו ספר של צילומים אלא ספר על אהבה. אהבה כלפי מקומות ואנשים, אהבת רגע הצילום, אהבת התנועה המהירה של שליפת המצלמה, כדי לא להחמיץ את מה שלא יחזור, ואהבה לספר תהילים."
תערוכתו של גולדברג ותערוכות צילום רבות אחרות, הבאות מכיוונים שונים ונותנות פרשנויות משלהן למדיום המרהיב, (ראו למשל עכשיו את תערוכת הסיום של בוגרי בית הספר לצילום במוסררה, ברחוב הע"ח בירושלים) מאפשרות לנו לקחת צעד לאחור, ולהרהר שנית במובן מאליו- בצילום.
גילוי הצילום, ולא הראינוע, אומר רולנד ברת בספרו "מחשבות על הצילום", הוא המחלק לשניים את העולם. ואנחנו שליבנו כבר גס בהמולת הצילומים השוטפת אותנו, מתקשים לשחזר את רגע המגע הראשון עם הצילום. רגע ההתפעלות, העתקת הנשימה, רגע המגע עם המופלא שמעבר לדמיון, הטרנסדנטי- כמעט. זהו רגע אל- חזור! האם אנחנו יכולים לנסות להבדיל אותו מאשד זכרונות העשיה, מרעש הצבעים ומרבצי הקולות המכסים עליו? לאכן קואורדינטות זמן ומרחב, לתת לו ללבלב? כמעט ונשכח מאתנו כי היכולת לחוות צילום היא יכולת נרכשת, נלמדת לאורך זמן.
"זו אינה מקטרת" כותב רנה מגריט תחת ציור מקטרת ומערער את הנחות היסוד של הציור, עליהן חשבנו כי הילכנו בביטחה. גם המקטרת המצולמת אינה מקטרת, גם הקניון הענק אינו קניון. זהו צילום שלו.
אומר ברת: "באומנות הצילום לעולם לא אוכל להכחיש שהדבר היה שם, מה ששום ציור ריאליסטי לא יוכל לתת לי. מה שאני רואה לפני אינו זכרון, דמיון, הרכבה מחדש, אלא הממשי במצב של עבר. העבר והממשי בבת אחת, כמעין נבואה לאחור."
לעיתים קרובות דומה בעינינו התמונה לפיסת עינבר אשר כולאת ומשמרת בתוכה את החרק המת, את הרגע המופלא בו כנפי הציפורים הענקיות התאחדו לכדי מגע מרגש.
אולם האם זה אכן כך? האם הצילום הוא הוא סוכן האמת? משמר החיים? אור ל"הולכים בחושך" העבר?
האם אין ההקטנה האנלוגית שאנו קוראים אותה כבקיאים ורגילים, הבידוד של סצינה זעירה מן השטף העצום הכאוטי והעולה על גדותיו של ההויה לכדי תמונה קטנה הניתנת להבנה והתמודדות, הקיבוע אל תוך פורמט מוכתב מראש, תוך השמטות מכריעות והגדלות מלאכותיות, האם אין כל אלו הופכים את הצילום לכדי מראה מעוותת מראש, סוג של פרספקטיבה על העולם, אשר ככל פרספקטיבה טובה צריכה להיות מודעת לעצמה, ולאפשרות שאולי אין לה ולא כלום עם ה"לכשלעצמו"?
הטענה הזו היא רדיקלית מכדי שיהיה אפשר לעשות לה רדוקציה ל"סובייקטיביות של הצלם" באשר הוא צלם בעל נטיות, השקפת עולם, רצונות, חיפושים משלו אחר יופי. השאלה היא האם דומה הצילום לראיית המציאות דרך פילטרים מכוננים אחרים, כדוגמת הדת, התרבות, האידיאולוגיה, האמונה בעל טבעי, או דרך חסמים מסוגים שונים: עיוורון, עיוורון צבעים, חרשות, אילמות, וכולי?
אולי מערך המושגים בו אנו מטפלים בפרקטיקה הצילומית ראוי לו להישען פחות על אפשרות הבקיעה וההפצעה של חומרי הממשות ויותר על הטיית ערוץ ההכרה אל עבר צורת הסתכלות אחרת על העולם, אשר בעצם נוכחותה מקיימת תהליכי חישוף וגילוי לגבי פרספקטיבות אחרות.
הצילום מבקש לחבר בין הנשגב – הוא האומנותי, האסתטי, לבין הקונקרטי, הלקוח מחומרי הנורמטיביות שאנו שוחים בהם. גם מקטרת אמיתית המוצגת במוזיאון אינה מקטרת. השאיפה להגיע למהותם של דברים מבקשת לעורר בנו סוג מיוחד במינו של ידיעה. האם יש הצדקה ליומרה? האין ההזרה מעקרת מן היכולת לתת מובן? מן העבר השני מתייצבות מסורות ממסורות שונות, המקדשות דרך זו של בידוד והזרה ורואות בה את דרך המלך לעבר אופק האמת.
הצילום השפיע כפי שאומר ברת, בצורה מכרעת על החיים. תנוחות חיינו עצמן מתעצבות עשרות פעמים, לעיתים בצורה מודעת לעתים מודעת חלקית, ולעתים בלתי מודעת כלל, על ידי המחשבה כיצד היינו נראים לו הייתה מצלמה. כך מתקיים זרם חילופין הדדי ומרתק בין האנושות לבין המצאותיה שלה עצמה.
