תערוכה – קציעה עלון
"פרומתאוס: אנשים – דימויים – מראות"
תחנת הכוח רידינג א' בתל אביב
גן עדן וגיהנום, יופי, תנועה וכוח, גיבורים, שליטה
בטבע, מוות ואלמוות –
זהו רק מבחר מתוך המנעד הכביר של נושאים בו מתיימרת התערוכה "פרומתאוס"
לעסוק.
התערוכה הובאה אלינו מגרמניה על ידי מכון גתה, ומוצגת
כיום בתחנת הכוח רידינג בתל אביב. את התערוכה אצרה רוזמרי באייר דה- האאן ,
והמעצב הנס דיטר שאאל בחר באתר המרהיב- הן מבחינה ארכיטקטונית חיצונית והן מבחינת
החלל הפנימי, כאכסניה לתערוכה.
בינות לטורבינות, מכונות הענק המרטיטות שהפיקו פעם
חשמל, ערוכים מוצגי התערוכה – מכל טוב השפע המערבי הפתייני: רפרודוקציות ענקיות
של יצירות מופת, חדרוני מראות שמנסים לתת את תחושת המגע באינסוף, העתקי גבס של
פסלים מפורסמים, סרטוני ווידאו שמציגים נשיקות מפורסמות מתולדות הקולנוע, גונדולה
מלאכותית ציורית, מיקרוסקופים יצוקים, שקופיות מתחלפות, צילומים וכרזות.
התערוכה מוותרת מראש על העיקרון המוזיאלי של שימור
חפצים בעלי ערך אימננטי, ועושה שימוש מכוון במבנה הקונספטואלי של הסופרמרקט חסר
ההיררכיה של מוצרים משוכפלים, חסרי "הילה" , במונחיו של וולטר בנימין, תוצרים
מסוגים שונים של התרבות האירופאית – מפסלי וונוס ואפולו דרך בובות באגס באני
וחבריו אל הנסיונות למאבק באיידס , גנדי והאם תרזה. כל עולמות התוכן הגדושים הללו
מורקים אל תוך כלי הקיבול השיווקיים- מסחריים של הקליפ, פרסומת החוצות והרפליקה
המשועתקת.
אחת מן התוצאות הבלתי נמנעות היא כי המתקפה על החושים
רחוקה מלהיות מעודנת. מוסיקה מן הסוג המכונה " שמיימי " (שוברט) אשר
מושמעת בווליום גבוה, יחד עם חלל תצוגה דומיננטי ומוצגים המתחרים כל אחד בדרכו
שלו על תשומת לבו של הצופה יוצרים מצב של עונג ובילבול גם
יחד, אסתטיקה דיסנילנדית של תרבות.
החיבור והעירוב בין מוצריה ההמוניים של מה שמכונה
"תרבות פופולרית" או "נמוכה" יחד עם תוצריה האליטיסטיים של ה
"תרבות הגבוהה" יוצר רעננות מסוימת, המשפיעה מטובה על שתי היריבות גם
יחד. כך, למשל, בפרק "יופי" מופיעים תצלומי דוגמניות-העל נעמי קמפבל
וקלאודיה שיפר לצד תמונות מפורסמות של וונוס, ומוצגות כממשיכות דרכה המודרניות;
בפרק "גיבורים" מוצגת השתלשלות מדמותם של אכילס ואודיסאוס לעבר ז'אן ד'ארק
וגנדי, בלא לפסוח על הגיבורים ההוליודיים והטלויזיוניים.
גם אם השימוש בכלים הפופולריים בא להמחיש את הפיכתן של
יצירות התרבות הגבוהה לכדי "מטבעות העוברות לסוחר", ואת היות כולנו
שטופים בתרבות השעתוק הגדולה, אין בתערוכה תזה אוצרותית מגובשת עימה
"הולך" האוצר. הקושי בריכוז עולמות מורכבים בתוך מדיומים אשר ההשטחה
אינהרנטית להם מצריך סוג כלשהו של חיפוי טקסטואלי המיועד גם למי שרוצים להרחיב
ולהעמיק, אולם למרבה הצער לוקים הטקסטים הקצרים המלווים את שלל המוצגים הן
בדידקטיות יתר והן בפשטנות רבה. זהו למשל הטקסט במלואו על הפרק "גן עדן וגיהנום":
"טוב ורע, גבר ואישה, למעלה ולמטה, יפה ומכוער-
אלה תחומי ההבחנה שלנו. בעולם הדימויים הנוצרי השמיים למעלה הם משכנם של הטובים
וחיי הנצח, משאת נפשם של מבקשי הישועה. הרשעים, לעומת זאת, המתוארים לרוב כדמויות
מעוררות סלידה ומעוותות, שוכנים למטה בגיהנום מתחת לתחומם של בני האדם. עד תקופת
ההשכלה בסוף המאה ה- 18, נעו החיים בין הקטבים של גן עדן וגיהנום, כתגמול או עונש
על הקיום הארצי. התמונות הנוצריות מתארות את החוטאים מעונים בגיהנום על ידי שטנים
מכוערים . היופי, לעומת זאת, מבטא טוהר, ענווה, ויראת שמיים. מוטיבים אלה, המזהים
טוב ויופי מחד, ורשע ושפל עם שאול מאידך, מזינים גם את התרבות הפופולרית בהווה.
" בגרמנית, בגרמניה, זה בוודאי נשמע ונראה טוב יותר. כאן בישראל חסר המבוא
לפרק את כל המטען הקונוטַטיבי של המונחים במסורת היהודית. תערוכה המניחה פשוט חוסר
הכרות עם עולם אסוציאציות נוצרי, ולא טורחת להרהר אודות מרכזיותם של מושגים אלה גם
בהוויה היהודית ישראלית של המבקר בארץ, מחמיצה חיבור אפשרי ומתבקש עם הצופה
הישראלי. זאת למרות דבריו של עמוס דולב, מנהל תוכניות התרבות של מכון גתה, המספר
שבפרק "גן עדן וגהינום" נעשתה התאמה לקהל הישראלי וכמות המוצגים הוגדלה
יחסית לתערוכה המקורית.
השאלה אשר מציגה התערוכה למבקר האמנות היא האם בכלל יש
למדוד את התערוכה על פי קני המידה המוזיאליים ה"קונבנציונאליים" . החלל
האלטרנטיבי התוסס והחיות הגדולה שהתערוכה מקרינה מנוגדים באופן חריף לתחושות
העמומות אשר עולות בדרך כלל מביקור במוזיאון, תחושות אשר תיאודור אדורנו השכיל לתת
להן מבע מילולי : "מוזיאון ומואוזולאום קשורים זה בזה יותר מאשר בקשר פונטי
גרידא. מוזיאונים הם קברי משפחה ליצירות אמנות."
אם נשרטט באופן גס את שני הקטביים המושגיים מטאפוריים
אשר לעברם יכול היה להתפתח המוסד המוזיאלי הבינלאומי החובק כל כפי שהוא
כיום, אפשר להשתמש במושגים אשר יהוו עבורנו סוג של נקודת- ציון: "בית
הקברות" מצד אחד, ומן העבר השני – "כיכר העיר".
כל אחד מן המושגים הללו מנביע מארג שלם של התיחסויות,
נורמות שונות של התנהגות ודפוס שונה של קשר עם העולם.
תערוכות שונות במוזיאונים הגדולים לאמנות נוטות לכיוון
זה או אחר, מנסות לעיתים ליצור מקום של קסם והתרחשות, לבקוע בכוח את המעטפת הכבדה
של המכובדות, לפרוץ את המעגליות הפנימית שאין לה לא שיח ולא מגע ממשי עם החוץ.
למרות זאת נדמה כי בדרך כלל מותירים המוזיאונים לאמנות את האינטראקטיביות, שמחת
החיים העולצת והמגע הבלתי אמצעי עם המורשת התרבותית למוזיאונים לטבע ולמדע , ל
"בתי תפוצות" ו"אגפי נוער", וחבל. בדומה לתערוכה של צ'יהולי
בירושלים, גם תערוכה זו מוגדרת כ "תערוכה לכל המשפחה", ולדברי עמוס דולב
"תואמת את הרגלי הצפיה של קהלים צעירים אשר נוטים לחשוב באימז'ים".
למרות הרדידות המסוימת התערוכה מהנה ומעניינת לצפיה. אם היא תצליח לסחוף לתוכה
קהלים אשר בדרך כלל מדירים רגליהם ממוזיאונים הרי שהצליחה במקום בו כשלו רבים
וטובים.
