מדרש רבא, ויקרא, הלכה ד
תני ר' שמעון בר יוחאי משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה, אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה.
- מה מניע את בני האדם לפעול לפי המשל?
- האם זה צריך להיות המניע שלנו לערבות הדדית ולעזרה לזולת?
מצוות האב על בנו: כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות (קידושין ל, ב)
- מה חייב האב לבנו?
- מדוע זאת האחריות שלו?
- לטובת מי העניין?
"כשאנחנו מטיילים בלילה באחד הרחובות, ואיזה איש, שאנחנו רואים אותו עוד מרחוק – כי הרחוב שלפנינו עולה והירח מלא – רץ מולנו,לא נתפוס אותו, גם אם הוא חלש ולבוש בלויים, וגם אם מישהו רץ אחריו וצועק, אלא ניתן לו לרוץ הלאה. כי לילה, ולא אנחנו אשמים שהרחוב שלפנינו עולה, מואר באור הירח המלא, וחוץ מזה, אולי תכננו השניים את הרדיפה הזאת להנאתם, ואולי הם דולקים אחרי איש שלישי, ואולי הראשון נרדף על לא עוול בכפו, ואולי השני מתכוון לרצוח ואנחנו נהייה שותפים לרצח, ואולי אין קשר בין השניים והם פשוט רצים אל מיטותיהם, כל אחד על דעת עצמו, ואולי הם סהרוריים, ואולי לראשון יש נשק. ולבסוף, האם אין לנו הזכות להיות עייפים, האם לא שתינו הרבה מאוד יין? אנחנו מרוצים שגם את השני איננו רואים עוד" (העוברים בריצה/ פרנץ קפקא (1913) מתוך: פרקי התבוננות).
- מדוע "לא אנחנו אשמים" לפי הקטע? מה הסיבות לכך שאנו לא נתפוס אותו?
- האם התחושה הזאת מוכרת לכם מהחיים?
- האם התחושה שמתוארת בקטע מוצדקת?
- את מי קפקא מבקר, מדוע? מה הוא מצפה? בשם מה?
אין קיום מצווה אמיתי כל זמן שאין כל ישראל מקיימים אותה. אין להסיק מתוך כך את המסקנה שאין חשיבות בקיום המצוה של הפרט כל זמן שאין קיומה מובטח מצד הכלל…לרוב מעשיו המוסריים של האדם יש ערך רק אם משמשים כנורמה חברתית…שיטה זו מעמידה את הצד החברתי-כללי במרכז קיום התורה ולא את הצד המוסרי אישי. (צוריאל אדמנית, מושג הערבות במצוות אצל חכמינו הראשונים)
- מהו עיקר קיום התורה לפי צוריאל אדמנית? (צד אישי או חברתי)
- מדוע זה ענייני/אחריותי לקיום המצוות אצל חבריי?
- האם יש, לדעתו, ערך לשמירת מצוות באופן אישי כשסביבי לא שומרים מצוות? מדוע?
- האם אתם יכולים לחשוב על דוגמאות במציאות שלכם, או בחברה הישראלית לכאלה מצבים? (למשל, אני פותח בי"ס תורני כדי שבני יקיים מצוות בקלות ובדבקות, העיקר שלא עם השכנים ש"מקלקלים" אותו. ומה איתם ועם התקדמותם? זה עניין שלהם, לא אחריותי, חופש דת…)
- צוריאל אדמנית טוען שאחריותי אינה רק לרווחתו של האחר אלא גם למצבו הדתי. באיזה עוד תחומים אנחנו צריכים להיות אחראים לדעתכם לפרט אחר? לקבוצה אחרת? לכלל? מדוע?
"ה'אזרח' הוא אדם הנוטה לחפש את רווחתו דרך טובתה של העיר ואילו האינדיבידואל נוטה להיות פושר, ספקן או מיוגע ביחסו ל'מטרה המשותפת', ה'טוב הכללי', ה'חברה הטובה' או 'החברה הצודקת'. מה הטעם ב'אינטרסים משותפים' מלבד מתן אפשרות לכל אינדיבידואל לספק את כל האינטרסים שלו? שהרי כל דבר שאינדיבידואלים עשויים לעשות כשהם חוברים יחדיו וכל תועלת אחרת שמאמציהם המשותפים עשויים להביא, יהיו כרוכים במגבלה על החופש שלהם לחתור למה שנכון בעיני כל אחד בנפרד ולא יועיל ממילא לחתירה כזאת. שני הדברים המועילים היחידים שאדם יכול לצפות ולרצות ש'כוח ציבורי' יספק הם שמירה על זכויות הפרט, כלומר מתן אפשרות לכל אחד ללכת בדרכו ולאפשר לכל אחד לעשות זאת בשקט ובשלום, בלי הפרעה…
יש פער הולך ומעמיק בין מצבם של אינדיבידואלים להלכה לסיכוייהם להפוך לאינדיבידואלים למעשה- כלומר, לקנות שליטה בגורלם ולבחור את הבחירות שהם רוצים בהן באמת…
אפשר לומר שהגלגל התהפך: משימתה של התיאוריה הביקורתית הפכה את כיוונה. משימתה המקורית הייתה הגנה על האוטונומיה הפרטית מפני כוחותיה המתקדמים של 'הספֵרה הציבורית', התייצבות לצד הפרט הנאנק תחת שלטונה המדכא של המדינה הבלתי אישית הכול יכולה ושלוחותיה הבירוקרטיות הרבות…
כעת המשימה היא להגן על המישור הציבורי ההולך ונעלם…
לא יהיה זה נכון לומר עתה שהציבורי מכוון לנכס את הפרטי. ההפך הוא הנכון: הפרטי הוא המנכס את המרחב הציבורי, כשהוא דוחק החוצה ומבריח כל מה שאי אפשר לבטא באופן מלא, בלי שיור, בשפת העניינים, הדאגות והעיסוקים הפרטיים" (זיגמונט באומן מתוך: מודרניות נזילה, 2007)
- מה הבעיה שמציב באומן?
- מה הפתרון שהוא מציע?
- על מי הוא מטיל את האחריות? ומה דעתכם?
א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל–וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי–כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. ו וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל–יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. ט וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי–מִקִּרְבֶּךָ: כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה'. (דברים, לא, א-ט)
- עגלה ערופה. מה הרעיון שעומד מאחורי טקס זה?
- מדוע זקני העיר צריכים לומר –ידינו לא שפכו את הדם הזה? מישהו חושב שהם רצחו?
- את מי/מה מייצגים זקני העיר? למה? מה המטרה ביצירת טקס זה?
