אקדמות מילין

לפני כמה חודשים התחוללה סערה רבתי בארץ, עם פרסום הידיעות על הלנת שכרם של אלפי עובדים ברשויות המקומיות ובמועצות הדתיות. חלק מהם לא קיבלו את שכרם במשך חודשים רבים, נזקקו לסיועם של שירותי הרווחה ועמותות שונות, והגיעו עד פת לחם.
מעבר לפן הכלכלי פוגעת הלנת השכר בכבודו של העובד. הוא חש שהמעביד "לא סופר אותו" ומתייחס אליו כאל עוד אחד מהנכסים החפציים של רכושו. יתר על כן: היעדר משאבים כלכליים יוצרים מתחים חברתיים, הן במישור היחסים הפנים-משפחתיים והן  ביחסיו של העובד עם החברה הסובבת אותו.
בעיוננו נעסוק בדיני איסור הלנת שכר, רקעו, היקפו והשלכותיו.
 

מקור האיסור

איסור הלנת שכר בספר ויקרא

 
עיינו במקור הבא:
 
ויקרא פרק יט
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם.
……
(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלקיכֶם.
(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
(יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'.
(יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.
(יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'.
(טו) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
(טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'.
(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.
 

1. מהו ההקשר שבו מופיע איסור הלנת השכר?
2. מיהן ה"דמויות" שמופיעות בפרק זה? מדוע לדעתכם נבחרו דווקא הן?
3. האם לפי פשוטו של מקרא איסור הלנת שכר הוא מצווה שבין אדם לחברו או בין אדם למקום?

 
עיינו שוב בפסוק המרכזי שעניינו הלנת שכר:
(יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.
האם יש קשר בין ראש הפסוק לסופו? מהו?
 
 

איסור הלנת שכר בספר דברים

 
עיינו בספר דברים (כד, טו) שבו מופיע מקור נוסף לאיסור הלנת שכר:
 

דברים פרק כד

(י) כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ.
(יא) בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה.
(יב) וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ.
(יג) הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיך.
(יד) לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.
(טו) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
 

1. מה פירוש הביטוי "ביומו" תתן שכרו?
2. מהו ההקשר שבו מופיע איסור הלנת השכר?
3. מיהן ה"דמויות" שמופיעות בפרק זה? מדוע לדעתכם נבחרו דווקא הן?

 
מהו השווה והשונה בין המקור שבספר ויקרא לבין זה שבספר דברים?
 

	ספר ויקרא	ספר דברים
ניסוח המצווה
על מי חל האיסור
טעם האיסור
סנקציה/עונש
סוג העובד שבו מדובר

 
אבן עזרא דברים כד, טו: ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש – מצות לא תעשה לחיזוק. ואליו – אל שכרו. הוא נושא את נפשו – להתפרנס ממנו, על כן השכיר את עצמו.
מהו הדגש בדברי ה"אבן עזרא"?
לאור דבריו, כמה איסורים יש במעשה של הלנת שכרו של העובד בידי מעבידו ומהם?
 
לאחר שהשבתם על השאלה הקודמת, עיינו במקור הבא וראו כיצד ענה עליה מדרש התנאים:
מדרש תנאים לדברים פרק כד פסוק יד
 
'לא תעשק שכיר עני ואביון'.
והלא כבר נאמר (ויקרא יט יג) 'לא תגזול'?
מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין[1]: משום 'בל תעשוק', ומשום 'בל תגזול', ומשום 'לא תלין פעלת שכיר', ומשום 'ביומו תתן שכרו', ומשום 'ולא תבא עליו השמש'.
נמעני האיסור
 
עיינו בספר ויקרא ובספר דברים ועמדו על השוני שבין "נמעני" המצווה.
 
פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, דברים כד, יד-טו
 
החובה לדייק במועד תשלום השכר כבר נתבארה בפרשה על קדושת החיים (ויקרא יט). הכתוב חוזר על החובה כאן [=בספר דברים], בקובץ שנכתה לצורך ההתיישבות בארץ, וחזרה זו מלווה באזהרות והפצרות להישמר מן החטא בעניין זה ובייחוד כלפי מחוסרי אמצעים.
ואכן, החשיבות המעשית של המצווה הזאת מתחילה רק משעת ההתיישבות, ונסיון כל העתיד מורה שחוסר הדיוק של בעלי האמצעים במילוי חובותיהם כלפי הפועלים ובעלי המלאכה  מערער את מעמדם ומונע מהם כל שגשוג וצמיחה.
 

1. לפי הרש"ר הירש, מהי הסיבה שבעטייה בחר הכתוב לפרט את כל סוגי ה"נמענים" דווקא בספר דברים?
2. האם לאור פירוש זה, יש מקום לפרש את המונח "גרך" שנאמר בפסוק בצורה מרחיבה או מצמצמת? על מנת להשיב על שאלה זו, עיינו בדברי הפרשנים שמובאים להלן.

 
רש"י דברים כד, יד
"מגרך" – זה גר צדק.
"בשעריך" – זה גר תושב האוכל נבלות.
 
ספר החינוך מצוה תקפח
מצות נתינת שכר שכיר ביומו, לתת שכר שכיר ביומו ולא נאחר לו שכרו ליום אחר, שנאמר (דברים כד, טו), 'ביומו תתן שכרו', וביארו זכרונם לברכה בבבא מציעא (קיא, עא) דבין בשכיר ישראל או אפילו בגר תושב חיוב המצווה לפורעו ביומו, אבל לא תעשה הבא על זה אינו בגר תושב.
 
מהי האבחנה שעושה בעל ספר "החינוך" ומניין לָמַד אותה?
 
הלנת שכר בספר משלי
 
עיינו בפסוקים הבאים:
 
משלי פרק ג
(כז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל <ידיך> יָדְךָ לַעֲשׂוֹת.
(כח) אַל תֹּאמַר <לרעיך> לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ.
(כט) אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ.
(ל) אַל <תרוב> תָּרִיב עִם אָדָם חִנָּם אִם לֹא גְמָלְךָ רָעָה.
 

1. מהו ההקשר שבו מופיע פסוק כח?
2. מהו אופיו של הציווי בפסוק כח? עמדו על הדמיון והשוני בינו לבין האיסורים שנאמרו בתורה.
3. האם ניתן לדעתכם לגזור ממנו איסור נוסף להלנת שכר?  עיינו במקור הבא ונסו להשיב על שאלה זו:

 
תלמוד בבלי, בבא מציעא קי, ע"ב
תנו רבנן: ממשמע שנאמר 'לא תלין פעלת שכיר אתך', איני יודע שעד בקר?
מה תלמוד לומר 'עד בקר'?
מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד.
מכאן ואילך מאי?
אמר רב: עובר משום בל תשהא.
אמר רב יוסף מאי קראה? [=מהו הפסוק, מהו המקור לכך?]
'אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך'.
 

טעמי המצווה

 
ספר החינוך מצוה תקפח ד"ה משרשי המצוה
משורשי המצווה מה שמבואר בכתוב, כי כל שכיר ברוב צריך לשכרו למזונותיו על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו, וכענין שכתוב 'כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו'.
 
ופירשו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיב, ע"א) על השכר הזה עלה בכבש ונתלה באילן, והאל בחסדיו ציונו ללמד נפשנו במידת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חוקה בעת הצורך למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא כמו שכתבתי הרבה פעמים.
מהי מהות המצווה לפי דברי בעל "החינוך"?
 
פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, ויקרא יט, יג
"לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בוקר"
"עשק" קרוב ל"חשק", "חושך", חשֹך", ,"חזק", "אזק", שהוראת כולם להחזיק בדבר ולמנוע אותו מאחר וכך להפגין כוח (השווה בראשית כו, כ).
אך לעולם המושא של "עשק" הוא האדם העשוק. ונראה אפוא שמושג זה מבליט בעיקר את העובדה שאדם קופח שלא כדין, שעה שמנעו את המגיע לו.
כביכול, כבלו את האדם ומנעו ממנו את הבעלות על רכושו ואת השימוש בו.
נמצאת אומר: כל מי שאינו מספק תביעה שהוצגה בפניו כדין – הרי זה בכלל עושק.
 
מהו ההבדל המהותי בין הנימוק שמציע בעל ספר "החינוך" לבין הנימוק שמציע הרש"ר הירש?
 
"הלנת שכר" – מהי?
עיינו שוב בפסוקים שמהווים מקור לאיסור הלנת שכר ובמקורות העזר שלהלן:
שמות כג, יח: ולא ילין חלב חגי עד בקר.
שמות לד, כה: ולא ילין לבקר זבח חג הפסח
דברים טז, ד: ולא ילין מן הבשר… לבקר
דברים כא, כג: לא תלין נבלתו על העץ
 
ממתי עובר המעביד על האיסור אם לא שילם את שכר העובד?
תשובה: ברגע שעבר לילה אחד. למדים זאת מהפסוקים "לא תלין… עד בוקר" שבספר ויקרא, וכן מהציווי "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש"
 
השוו בין האיסור המקראי לאיסור הלנת שכר שנקבע בחוק הישראלי, בסעיפים 9-12 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958:
 
חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958

9. מועד לתשלום שכר חדשי

שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם; בשכר עבודה המשתלם על בסיס תקופה ארוכה מחודש, רואים כאילו היה החלק היחסי לכל חודש משתלם על בסיס של חודש.
 

10. מועד לתשלום שכר שאינו שכר חדשי

שכר עבודה המשתלם על בסיס של שעה, יום, שבוע או לפי כמות התוצרת, ישולם, אם לא נקבע מועד אחר בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה, בתום מחצית החודש בו הועבד העובד; אולם לגבי עובד ששכר עבודתו משתלם על בסיס כאמור, אך הועבד במשך כל החודש האמור, יחול סעיף 9 אם תוך החודש שולמו לו מקדמות בהתאם לקבוע בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה.
 

11. מועד לתשלום שכר קיבולת

שכר עבודה המשתלם בעד ביצוע עבודה מסוימת, שביצועה נמשך יותר מארבעה עשר יום, ישולם ביום גמר ביצוע העבודה אם שולמו תוך ביצוע העבודה מקדמות בהתאם לקבוע בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה. לא שולמו מקדמות כאמור, יראו את השכר כמשתלם לפי כמות התוצרת.
 
מהו השווה והשונה בין החוק הישראלי לדין תורה? מה הסיבה לכך?
 

"כי אליו הוא נושא את נפשו"

איוב ז, ב: כעבד ישאף צל, וכשכיר יקוה פעלו
 
זוהר פרשת קדושים, ד"ה לא תעשוק
לא תלין פעולת שכיר. תא חזי, מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה. הוא אזער נפשייהו, קודשא בריך הוא אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא.
… והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא, 'ואליו הוא נושא את נפשו'. דייקא אפילו מכל בר נש נמי וכל שכן מסכנא.
והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה ואמר ליה: טול נפשך דאפקידת בידאי, טול פקדונך.
ואפילו אמר יהא בידך דאנא לא בעינא לסלקא אגרי, לא הוה בעי.
אמר: פקדונא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי, כל שכן פקדונא דנפשא.
דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקודשא בריך הוא דכתיב (תהלים לא) 'בידך אפקיד רוחי'.
תרגום: בוא וראה: מי שנוטל שכרו של עני, כאילו נוטל נפשו ונפשות אנשי ביתו. הוא הקטין נפשם, הקב"ה יקטין ימיו ויקטין נפשו מאותו עולם. והוא שאמר רבי אבא: הקב"ה יצילנו מהם ומעלבונם, והעמידו אותה אפילו במקרה של עשיר, 'ואליו הוא נושא את נפשו', ודוק: אפילו מכל אדם וכל שכן עני.
והוא שהיה עושה רב המנונא, כשהיה שכירו מסיים עבודתו, היה נותן לו שכרו ואומר לו: קח את נפשך שהופקדה בידי, קח פקדונך.
ואפילו אמר השכיר: יהא שכרי בידך שאיני רוצה שתסלק שכרי, היה רב המנונא מסרב בו ואומר: פקדון גופך אינו ראוי שיהא בידי, כל שכן פקדון נפשך, שהרי פקדון הנפש לא ניתן אלא בידי הקב"ה, שנאמר 'בידך אפקיד רוחי".
 
בפסוק שבספר דברים מובא נימוק כפול לאיסור הלנת שכר: "כי עני הוא ואליו  הוא נושא את נפשו".
מהו ההבדל בין הנימוק הראשון ("כי עני הוא") לבין הנימוק הנוסף ("ואליו הוא נושא את נפשו")?
כאמור, מלבד הנימוק הכלכלי ("כי עני הוא"), שמרמז על תלותו של העובד בשכר לצורך קיומו הבסיסי, ורכישת צורכי מחיה (מזון, ביגוד, דיור), התורה מוסיפה נימוק נוסף – "ואליו הוא נושא את נפשו".
נימוק זה מרמז על תלותו הנפשית – לא רק הפיזית – של העובד במעבידו ובשכר שהוא נותן לו, כשאי מתן השכר מהווה – לבד מהנזק הכלכלי, גם פגיעה  חמורה בכבודו של העובד ובאימון שנתן במעסיקו.
 
פירוש הרמב"ן על התורה, דברים כד, טו:
פירוש הרמב"ן על התורה, דברים כד, טו
"כי עני הוא" – כרוב הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו.
ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה 'לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר', הכונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו ויישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה.
 
מהו הקושי שעמו בא הרמב"ן להתמודד כאשר הוא מפרש "כי עני הוא – כרוב הנשכרים"?
בהקשר זה, יש ליתן את הדעת למונח המיוחד – "נפש" – שנאמר בפסוק.
כדי לעמוד על ייחודו של המונח, היעזרו במקור הבא:
 
רש"י ויקרא ב, א: ונפש כי תקריב – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה[2] אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.
 
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא קיב, ע"א
כדתניא: 'ואליו הוא נשא את נפשו'.
מפני מה עלה זה בכבש[3] ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?
דבר אחר: 'ואליו הוא נשא את נפשו', כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו.
רב הונא ורב חסדא. חד אמר: נפשו של גזלן. וחד אמר: נפשו של נגזל.
מאן דאמר נפשו של גזלן,דכתיב (משלי כב) 'אל תגזל דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער', וכתיב (שם) 'כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש'.
ומאן דאמר נפשו של נגזל, דכתיב (משלי א) 'כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח'.
 

שאלות לעיון

 

1. האם לאור דברי התלמוד "עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה", ניתן לפרש את השימוש במונח "נפשו" באור שונה?
2. לאור מקורות אלה, נסו לבחון ולהגדיר מהי החומרה המיוחדת שבאיסור הלנת שכר.
3. האם האיסור חל רק במקום שבו העובד מסכן את עצמו? עיינו במקור הבא והשיבו על שאלה זו:

 
מדרש תנאים לדברים כד, יד
לפי שהוא אומר 'כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו'.
אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו, מלאכה שאינו עושה בנפשו מניין? גרדי [=אורג] וסורק [=צמר] מניין?
תלמוד לומר: 'לא תעשוק', מכל מקום.
 

האם איסור הלנת שכיר חל גם כאשר העובד אינו תובע את שכרו?

עיינו במקור הבא:
תלמוד בבלי בבא מציעא קיב, ע"א
תנו רבנן: 'לא תלין פעלת שכיר'.
יכול אפילו לא תבעו [=העובד את מעבידו]?
תלמוד לומר: 'אתך', לדעתך.
יכול אפילו אין לו [=למעביד מהיכן לשלם]?
תלמוד לומר: 'אתך', שיש אתך. [=רק כשיש לו כסף לשלם ואינו נותנו לעובד]
יכול אפילו המחהו אצל חנוני ואצל שולחני [=שלח אותו לחנווני או לחלפן כספים, "בנקאי", שישלמו לו את שכרו]?
תלמוד לומר 'אתך', ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני.
המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר.
 

1. מהי השאלה המשפטית שעמה מבקש התנא להתמודד?
2. מה התשובה שהוא נותן?

עיינו בדברי בעל ספר "החינוך" (מצווה תקפח):
ומה שאמרו שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו או שיכול לפורעו, אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום אלא אם כן יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה.
ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים.
והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרוע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואדחי אדחי [ונדחה – נדחה], אבל חייב מדבריהם משום 'אל תאמר לרעך לך ושוב'.
 
מהו הסייג שהוא מציב להלכה התלמודית?
 

עושק וגזל

 
עיינו במקור הבא (תלמוד בבלי, בבא מציעא קג, ע"א):
איזה הוא עושק ואיזהו גזל? אמר רב חסדא:  (משלי ג) "לך ושוב, לך ושוב" – זה הוא עושק. 'יש לך בידי ואיני נותן לך' – זה הוא גזל.
 

1. מדוע לדעתכם קושר התנא בין איסור "עושק", "גזל" והלנת שכר?
2. מהי האבחנה שמציע התנא בין "עושק" ו"גזל"?
3. מהי סיבת האבחנה?

 
 

השלכותיה של הלנת שכר

 
עיינו בסעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, של משפט העבודה הישראלי:
 

17. פיצוי הלנת שכר

(א) לשכר מולן יתווסף הסכום הגבוה מבין אלה (להלן – פיצוי הלנת שכר) :
(1) בעד השבוע הראשון שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה – החלק העשרים מהשכר המולן, ובעד כל שבוע או חלק משבוע שלאחריו – החלק העשירי מהשכר המולן;
(2) הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום שכר העבודה עד יום תשלומו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של השכר המולן והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבתקופה האמורה; בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 20% האמורה באופן יחסי.
(ב) פיצוי הלנת שכר יהיה לכל דבר, פרט לענין סעיף זה, חלק משכר העבודה.
 
מהי ההשלכה המעשית של הלנת השכר במשפט הישראלי?
האם במשפט העברי קיים הסדר דומה? כדי להשיב על שאלה זו, עיינו במקורות הבאים:
 
דברים כד, טו
בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
 
תלמוד בבלי, מסכת סוכה כט, ע"ב
אמר רב: בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטימיון [=לכלייה ואבדון]:
על כובשי שכר שכיר [רש"י: שמדחהו ב'לב ושוב']
ועל עושקי שכר שכיר [רש"י: עושק-לגמרי, גוזל שכרו]
ועל שפורקין עול מעל צואריהן ונותנין על חבריהן,
ועל גסות הרוח, [רש"י: שמתגאים ומשתררין על אחיהם בשביל עושרן]
וגסות הרוח כנגד כולן.
 

1. מהו ההבדל בין "כובש" שכר שכיר ל"עושק" שכר שכיר?
2. מהו עונשו של מלין שכר לפי המשפט העברי?
3. האם מדובר בעונש שונה מזה שקבוע בחוק הישראלי. מהי סיבת הדבר? עיינו בדברי הרמב"ם (הלכות שכירות יא, א) והשיבו:

 
מצוות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה שנאמר 'ולא תבוא עליו השמש'.
ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם[4]. 

למרות האמור לעיל, ביקשו חכמי ישראל למצוא דרכים לתביעת פיתוי על הלנת השכר גם בדיני אדם, ולא רק במישור הדין הדתי ובדיני שמים.
 
אור זרוע, בבא מציעא, פררק איזהו נשך, סימן קפא
וכבר היה מעשה בהרב רבי אליעזר דטול שהיה נשכר לרבי חזקיה בבוברט, וכשהגיע הזמן שהיה לו ליתן שכירות שלו לא נתן לו, ועיכבה הרבה עד לאחר הזמן.
והיה הרב רבי אליעזר תובע אותו כמו שהיה יכול להרוויח באותן המעות [=של שכרו] עד אותו הזמן [=זמן הפרעון למעשה], והיה דן מורי אבי העזרי לחייב את רבי חזקיה. ונראה בעיני שרבי חזקיה לא היה חייב ליתן לו כגלום עבור מה שעיכב לו השכירות, משום דהוה ריבית.
 

1. מהו שיעור הכסף שביקש רבי אליעזר לתבוע ממעבידו?
2. האם מדובר בפיצויי הלנת שכר או בקנס על הלנת השכר?
3. מהי הבעיה המשפטית שעמה מבקש ה"אור זרוע" להתמודד ואיזה פתרון הייתם מציעים לה?

כדי להתגבר על בעייה אפשרית של ריבית הכרוכה בתשלום פיצוי הלנת השכר, תיקנו קהילות ישראל תקנות קהל שונות שנועדו לכפות על המעביד לשלם השכר במועד.
 
תקנת קהל מניקלשבורג (מורביה), משנת תל"ו [=1676]:
אם יסרב הבעל בית לשלם השכירות מזמן אחד, יהיה התוקף ביד הגבאים דמלמדים לכרוז [=להכריז] עליו בכפייה ובחרם בבית הכנסת עד שישלם שכירתו, ויהיה לו הדין כמו חרם בית דין בכל מילי [=לכל דבר ועניין].
 
תקנת קהל מפירנצה, איטליה, משנת 1648
אם תלמיד עוזה איזה רב [=מורה] מבלי לשלם לו, אסור לרב אחר לקבלו בטרם ידע בוודאות כי תלמיד זה שילם את חובו.
 

הלנת שכר בספרות השאלות ותשובות

השבתת לימודים בשל הלנת שכר

 
אחת הדילמות הקשות ביותר בדיני העבודה נוגעת להשבתת שירותים חיוניים כגון שירותי בריאות, חינוך ורווחה. אכן, לא אחת דווקא שכרם של עובדים אלה (ואולי בשל הידיעה כי לא ייבטלו ממלאכתם בשל חיוניותה לציבור כולו) מולן על ידי מעבידיהם. האם במקרה זה רשאים הם להשבית את שירותיהם כדי להביא את המעביד לשלם את שכרם?
 
שאלה זו נשאל, לפני כשש מאות שנה, הרשב"ץ-רבי שמעון בן צמח דוראן, מחכמי צפון אפריקה במאה הט"ו. להלן קטעים מן השאלה והתשובה:
שו"ת תשב"ץ חלק א סימן סד
שאלת על מה ששכרוך הקהל ישמרם אלוקים לירד לפני התיבה וללמד תינוקותיהם. והם שוכרים אותך משנה לשנה.
ועתה כשרצו לשכור אותך לשנה זו התנית עמהם תנאים הרבה.
האחד, שאף אם יחלו התינוקות או תחלה אתה שתטול שכרך מִשָלֵם  [=מושלם, שכר מלא].
והשני, שיפרעוך מדי שבת בשבתו.
והשלישי, שיפרעוך מה שחייבים לך קצת מאבות התינוקות משכירות שנה שעברה מכאן ועד ששה שבועות.
ונשבעת בפניהם שאם לא ישלימו הפרעונות על הדרך הנזכר, שתוציא הילדים אשר לא ישלימו אבותיהם הפרעון מבית הספר ולא תחזירם עד שישלימו הפרעון ואפילו מזמן ביטולם.
והקהל ואבות התינוקות קיבלו עליהם תנאים אלו. וכשהגיע זמן הפרעון נתרשלו קצת מהאבות לפרוע והוצאת בניהם מבית הספר ולא החזרתם עד שפרעוך משלם כאשר היה תנאי ביניכם.
וכשהוצאתם מבית הספר רצית לחזור משכירותך כיון שלא היו משלימים הפרעון כמותנה ביניכם לולי שזקני הקהל פייסו אותך שלא תניח הקהל כצאן אשר אין להם רועה, והם עשו ערבות לאבות התינוקות משכירות לימוד בניהם ואפילו מהזמן בטל [=שבו בטלו מלימודים].
ורצית לדעת אם יש איסור ונדנוד עבירה משכירות הזמן בטל אם לאו?
תשובה: מה שהתנית עמהם שאם יחלה התלמיד שיפרעוך משלם, תנאי קיים הוא ואפילו בלא תנאי, הדין נותן כן, אם התלמיד רגיל שיחלה ואין המלמד יודע ולא היה צריך להתנות בזה…
וכן מה שהתנית עמהם שיפרעוך משבת לשבת אף על פי שאתה שכיר שנה, הועיל התנאי לענין לעבור על 'בל תלין פעולת שכיר', שאם לא התנית עמהם כלום אלא ששכרוך לשנה, לא היו עוברין על בל תלין אלא לסוף השנה, דקיימא לן (בבא מציעא סה, ע"א) דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף…
ועכשיו שהתנית עמהם שיפרעוך משבת לשבת יש לך דין שכיר שנה לעניין שאין יכולין לחזור בהם שאין בעל הבית יכול לחזור בו באמצע זמנו. ויש לך דין שכיר שבת לעניין שאם עבר השבת ולא פרעוך אחר שתבעת שכירותך הם עוברים בלאו ד'לא תלין' ועשה ד'ביומו תתן שכרו'. ומכאן ואילך הם עוברים בכל יום משום בל תשהה שנאמר 'אל תאמר לרעך לך ושוב' וכדאיתא התם בפרק המקבל (בבא מציעא קיא, ע"א).
וכן מה שהתנית עמהם שאם לא יפרעוך תוך ששה שבועות מה שחייבים לך שתבטל הילדים מלמודם עד שיפרעוך אפילו מזמן ביטולם [=עבור הזמן שבו בטלו מלימודים] ונשבעת על זה בפניהם וקבלו תנאי זה עליהם, תנאי קיים הוא אף על פי שנראה קשה בטול תלמוד תורה שהוא יותר קשה מביטול בנין בית המקדש ושכרו יותר גדול מהצלת נפשות ומביטולו מכבוד אב ואם… וגם עונשו יותר גדול מביטול קרבנות…
אבל אין עונש עליך על זה כלל שבשעה שנשבעת לא היה עולה על דעתך שהאבות יזלזלו כל כך בביטול תלמוד תורה של בניהם, ונשבעת לזרז אותם כדי שיפרעוך.
וכשעבר הזמן ולא פרעוך, הם גרמו ביטול המצווה שהיה להם למשכן כליהם וללוות מעות לפורעך…
 
 

תשובת החת"ם סופר

מקרה נוסף של הלנת שכרו של אחד מרבני הקהילה  בא לפני החת"ם סופר, רבי משה סופר, מנהיג האורטודוקסיה היהודית החדשה ומרבני הונגריה במאה הי"ט. להלן חלקים ממנה.
 
שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן מד
שלום וכל טוב לידידי ורב חביבי מחו' הרב הגאון ההמאה"ג החריף כש"ת מו"ה שמחה נתן נ"י אב"ד ור"מ דק"ק משציסק[5] יע"א ולבנו הרב האברך המופלג החרוץ ושנון כמו"ה צבי הרש נ"י.
נעימות ימינו הגיעני ואני עצור [=חולה] בחדר המטות לא עלינו, והריני כותב במיטתי להפק רצון צדיק ולכבוד התורה ולומדיה. נפשו היפה בשאלתו על דבר קהילה אחת שקצבו פרנסת הרב כך וכך לכל שבוע והראו לו מקום גבייתו ממכירת שחיטת עופות ובהמות[6] וכו' בחרם ושבועה ואָלָה על השוחטים ועל עצמם שלא לגרוע מסך ההוא.
ואם יגרע [=יפחת שיעור שכרו] יופסלו [=ייפסלו] השוחטים מלשחוט עוד, והם אסרו עליהם הבשר השחוט ההוא.
וכתבו כן בשטר ובאו על החתום כל הקהילה מקטנם ועד גדולם איש לא נעדר.
ועתה פרצו גדרם ועברו שבועתם ופחתו וגרעו שכירתו [=משכרו] והתרה בהם הרב ואין שומע. ופרצו בשבועה וחרם, וחיללו כבוד התורה. ועתה מה דינם לשעבר ולהבא אלו תוכן דברי פר"מ הגאון נ"י.
 
תשובת החת"ם סופר
עַם ה' אלו עדה כולם קדושים[7] ובתוכם ה' מדוע תמרו את פי ה'[8] כל העם מקצה[9].  זו לשון הר"י הברצלוני (הביאו טוש"ע חושן משפט סימן ט) כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם.
וו לשון הרמב"ם (שקלים ד, ז) 'ואם לא הספיקו להן [=לדיינים], אפילו לא רצו מוסיפים להם הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם. עד כאן לשונו.
ומה שכתב [=הרמב"ם] 'ונשיהם ובני ביתם' לא הראו מקום מאין יצא לו זה…
תא חזי [=בוא וראה] מה בין דורות הראשונים מכבדי [=שכיבדו את רבניהם] לדורות האחרונים מזלזלים בכבוד ה' ותורתו, ועושקי שכר שכיר אשר אליו הוא נושא נפשו ממש, ופונה מכל עסקיו ועוסק בצרכי ציבור, ולא רצו ליתן לו שכר בטלה שלו, ולא לפרנס חכם התורה, מה שמחויבים אפילו לא נשבעו לו, ומכל שכן שנשבעו לו וקבלו חרם חמור בכל אופן המועיל ואסרו עליהם לאכול בשר השוחטים [=עד] שלא יתנו להרב קצבתו. חדלו לכם מהרע ושובו ועבדו את ה', כי אותו אתם מבקשים. עיין סוף פרק שני דסוכה[10] עונשי עושקי שכר שכיר ה' יצילנו.
… כאור בקר ליום ד' ב' שבט תקצ"ב [=1832] לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.
 

1. מהי הסנקציה שקבעו בני הקהילה היה וילינו את שכרם של המורה (בתשובת התשב"ץ) והרב (בתשובת החת"ם סופר)?
2. לאור האמור לעיל, מדוע בחרו דווקא בסנקציות אלה?

 
לעיון נוסף:
 

1. אנציקלופדיה תלמודית, הערך "בל תלין", כרך ג, עמ' של-שלה
2. י' גרוס, הגנת שכר העובד, הפרקליט טז (תש"ך), 72-86, 153-178
3. ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי (ירושלים תשמ"ב), 341-369
4. הרב ש"י זוין, "הלנת שכר שכיר", לאור ההלכה (ת"א תשי"ז), עמ' קמו-קנג
5. ח' לשם, "על שני חוקים סוציאליים – איסור הלנת שכר בהלכה ובאגדה", בתוך: שבת ומועדי ישראל, חלק ג (ת"א תשכ"ט), עמ' 331-337
6. הרב צ"פ פרנק, "בגדר איסור דבל תלין פעולת שכיר,, קול תורה יד (תש"ך), חוברת ח, עמ' ג-ד

 
[1] נראה שלדעת בעל מדרש תנאים "לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט, יג) ואיסור "לא תעשוק שכר עני ואביון" (דברים כד, יד) הם שני איסורים נפרדים. והשוו ללשון הרי"ף בבא מציעא, שם, ודברי הרמב"ם בהלכות שכירות יא, ב: "כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו.
[2] השוו ויקרא א, ב: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ".
[3] "בכבש" – במקום גבוה.
[4] דברי הרמב"ם מבוססים על כלל גדול במשפט העברי (ראו, למשל, גיטין נב, ע"ב) שלפיו "קם ליה בדרבה מיניה" [=עומד הוא בגדול ממנו], דהיינו: חייב רק בעונש החמור יותר. לפי דין התלמוד, מי שעשה מעשה שחייבים עליו שני עונשים, מתחייב רק בעונש החמור יותר. מקורו של כלל זה בציווי התורה "כדי רשעתו" (דברים כה, ב), שעליו דרשו חכמים: "משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות".
[5] רבי שמחה נתן (בן הרב אריה לייב)  עלנברג כיהן ברבנות משציסק. בשנת ת"ר [=1840] עבר ללבוב ושימש בה כמורה צדק, ומשנת תר"ד שימש ברבנות העיר. בזקנותו העביר את כסאו לבעל ה"שואל ומשיב". נפטר בשמחת תורה תרי"ט. עמד בקשרי שאלות ותשובות עם ה"חתם סופר" גם בעניינות אחרים. ראו: יו"ד סימן קעז; אבן העזר חלק א, א, יד, לח; מא"ז קינסטליכער, החתם סופר ובני דורו (בני ברק תשנ"ג), עמ' תא-תב. . עמד עמו
[6] לפי המתואר בשאלה שכר הרב היה משתלם מתוך הכנסות השחיטה. הסדר זה היה נהוג בקהילות רבות, שכן הרבנות לא הייתה מטעם המדינה והקהילה נאלצה לשלם את שכרם של העוסקים ברבנות מהכנסותיה העצמיות.
[7]מעניין לציין שבדרך הילוכו עושה החת"ם סופר שימוש במליצה שבה עשו שימוש קורח ועדתו נגד משה רבנו(!) כדי להבליט את גודל החוצפה ועזות המצח של בני הקהילה שמרו בסמכות רבם.
[8] יש כאן רמז לחטאם הגדול של המרגלים והמעפילים לעלות בהר שעליהם נאמרו (דברים א, כו) "ותמרו את פי ה' אלוקיכם". וראו שם, א, מג; ט, כג-כד.
[9] גם כאן יש רמז לחטאם הגדול של אנשי סדום, שעליהם נאמר (בראשית יט, ד) "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן, כל העם מקצה".
[10] המקור שהובא לעיל, סוכה כט, ע"ב.