חז"ל עמדו פעמים רבות על מחויבותו של האדם להיות מעורה בחברה הסובבת אותו. תביעה זו באה לידי ביטוי באופנים רבים, בין היתר, גם בביקורת המוטחת ברבן שמעון בן גמליאל כאשר הוא עומד על עיסוקו של הפחמי רק מתוך מראה קורות ביתו המפוחמות ולא קודם לכן: "אוי לו לאותו הדור שאתה נשיאו". היא באה לידי ביטוי באמרתו של הלל "אל תפרוש מן הציבור" ובפרשנות שניתנה לאִמרה זו בהמשך. כך, למשל, במדרש "לקח טוב": "שלא יהי' אדם רואה ציבור בצער ויאמר אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו" (שמות ב', י"א). אחד מרבניה החשובים ביותר של טוניסיה בעת החדשה, הרב משה כלפון הכהן, כותב: "גם בהיות האדם בהשקט ובטחה שלום ונחת באוהלו… אל יהיה חושב בלבבו לאמור הנה שלום באוהלי ומאי אכפת לי בזולתי מן אחי או מן העולם כולו" (דרכי משה, פרשת שמות).
ברוח הדברים שלעיל מוסברת החזרה המיותרת לכאורה בפסוק: "ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" ( בראשית י"ח, כ"ו). הציון של "בתוך העיר" הוא כדי לומר: חמישים צדיקים שאינם סגורים בעצמם, אינם מנותקים מהנעשה סביבם אלא חיים בתוך עמם, מעורים בסביבתם. מתוך הדוגמאות המובאות לעיל ורבות אחרות שאינן מוזכרות משתקפת עמדה שאנו מקבלים כמעט כדבר המובן מאליו, המעודדת את האדם להיות קשוב לסביבתו, מעורה בה ופועל בתוכה, מתוך תחושת אחריות ושותפות בסיסית.
למאמר המלא –
http://www.kiah.org.il/he/%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%AA/item/382-%D7%9C%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA
למאמר המלא –
http://www.kiah.org.il/he/%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%AA/item/382-%D7%9C%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA
