שכר הפועלים

 

מבוא

עבודה היא דבר מרתק. היא נוגעת בתחומים שונים בנפש, ומכסה חלקים עצומים מהחיים שלנו. רוב מוחלט של האנשים, ברוב מוחלט של העולם, עסוקים ברוב שעות הערות שלהם בעבודה. העבודה נעה בין פעילות כפויה שמאפשרת לנו להשיג את הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו על מנת לשרוד, ובין מלאכות שמעניקות לנו שאר-רוח ותחושת ייעוד, נוסף לתוצרים אותם אנחנו רוצים להשיג בתהליך העבודה. עבודה יכולה לנבוע מכורח, מרצון, מסיבות שונות ומגוונות, והתהליך שלה, לרוב, כולל ונוגע בחלקים עצומים בכל תחומי החיים שלנו.
עבודה היא בעצם סוג מסויים של פעולות שאדם עושה ע"מ להשיג את הצרכים שלו. לדוגמא, פלוני חוטב עצים לצורך הסקה, בישול או בניית מחסה; חטיבת העצים היא עבודה. יהיו הפעולות אשר יהיו: כאשר מטרתם היא השגת צרכים- משאבים הדרושים להשגת הצרכים או הצרכים עצמם- הדבר מוגדר כעבודה. מאז ומעולם אנשים עמלו בשביל השגת צרכיהם; במובן מסוים, גם בעלי חיים בליקוט מזון או בניית מחסה עסוקים בעבודה. עם התקדמות ההיסטוריה, העבודה הפכה להיות מופשטת ומתוחכמת יותר, ומכך גם כוללת פעולות עקיפות יותר. חשוב לציין שהצרכים של העובד לא תמיד יהיו חשופים לנו באופן אובייקטיבי; אפשר ותוצרי עבודתו מספקים לו אמצעים למילוי צרכים פסיכולוגיים מסוימים.
 
בצורתה הפשוטה, עבודה היא פעולה שהאדם עושה על הטבע, להפקת התוצרים שעל ידם הוא ממלא את צרכיו. כאמור, במרוצת ההיסטוריה הדבר הפך למורכב יותר, ולא רק במובן הטכני של הפקת התוצרים- כלומר ברמת התחכום של הפעולות האנושיות הנדרשות לייצור התוצרים- אלא גם בקונסטרוקציה החברתית של תהליך העבודה. עם השינויים וההתפתחויות החברתיות בעולם הקדום, אנשים החלו לשעבד איש את רעהו, ונוצרו מערכות כלכליות-חברתיות של עבד ובעלים, בעל-שדה ואריס, בעל-בית ופועל, שוכר ושכיר; כללו של דבר, נוצר מצב בו העובד משיג את התוצרים אותם הוא מבקש ע"י שכר מאדם, שבפעולת עבודתו הוא מפיק דווקא את צרכיו שלו, ולא את של עצמו: עובד ומעביד.
לרוב, המעביד הוא בעל אמצעים התחלתיים המאפשרים לו להציע עסקת-עבודה לעובד (ישנם מקרים בהם ההתקשרות בין העובד למעביד איננה באופן הרצוני הזה, אלא ע"י כפייה פיזית בצורת שעבוד פיזי ועבדות). לדוגמא, פלוני חוטב העצים הנזכר לעיל, יכול לחטוב עצים ביער ולהנות מהם. בהיעדר עצים, יכול אלמוני בעל פרדס להציע לפלוני לחטוב את עציו שלו, בתמורה למחצית העצים שיחטוב. במצב כזה, אלמוני שוכר את כוח עבודתו של פלוני לטובת קבלת תוצרת עבודה מסוימת, ומשלם לו על כך סכום מסוים; זוהי עבודה שכירה.
 
פרקים ו' ו-ז' במסכת בבא מציעא עוסקים בדיני פועלים, בעבודה שכירה. הפרקים האלה נוגעים במתח שבין המעביד והמועבד, השוכר והשכיר. ההלכה דואגת לעגן זכויות וחובות של שני הצדדים, ומניחה בכך נקודת מבט עשירה ומורכבת על המערך החברתי הזה[1].
 
נוסף על הפרקים האלה, הוגה יהודי שעסק בנושא הזה באופן משמעותי הוא קארל מרקס. בניתוח מונומנטלי על תהליך העבודה הקפיטליסטי, מתאר מרקס לפרטים את הניצול של כוח העבודה של מעמד הפועלים, הפרולטריון, ע"י בעלי ההון השולטים על אמצעי הייצור. בעצם תהליך הייצור הקפיטליסטי, בעלי ההון משתמשים בכוח עבודה אותו משקיעים הפועלים בשביל ליצור רווחים מעבודתם, ע"י גריפה  של עודף-ערך שנוצר כשפועל עובד מעבר לשכר אותו הוא צריך ומקבל על עבודתו. ניצול שכזה, מתרחש בעבודה שכירה של בעל-בית ופועלים.
במאמרנו, ננסה לבחון את יחס חז"ל בסוגיות הפתיחה של בבא מציעא לתהליך העבודה בדיני הסוגייה ע"י הקטגוריות שיצר מרקס בהסבירו את הניצול הקפיטליסטי. נברר, בעזרת השם, את יחסם של חכמינו לרווח שיכול יוזם העבודה (בחברה קפיטליסטית- בעל ההון; בעולמם של חז"ל- בעל הבית) לגרוף על חשבון הפועלים. אין אנחנו מתיימרים לעמוד על יחס חז"ל לחברה מעמדית ולניהול הכלכלה המדינית (קרי: גישת חז"ל לחלוקה של המשאבים ואמצעי הייצור), אלא לעיין באופן מקומי בהסתכלויות חז"ל על שיטת השכר של העבודה השכירה.
 
בפרק הראשון נציג באופן בסיסי את תורתו של מרקס בדבר הערך העודף, וגריפתו ע"י בעל ההון. בפרק השני נדון בסוגיית הפתיחה של הפרק (עו.) כדי להבין את את דין 'נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו', ונתמקד בהבנת רש"י את הדין, ובהשלכות ההלכתיות שלה. בפרק השלישי נתקדם לסוגיית 'יד פועל על העליונה' אליה מגיע הבבלי מתוך התוספתא, ונעיין בפסיקה מעניינת של הטור. בסוף המאמר, נחזור לסוגיית הפתיחה להבנת המושג 'תרעומת' ודיון במקרים שבהם הגמרא מצדיקה את אותה תרעומת.
 
 

ערך עודף וגריפתו

 

א. עודף-הערך

את תהליך גריפת הערך העודף מתאר מרקס באופן מפורט ביותר במונוגרפיה 'הקפיטל'[2]. בספר זה מנתח מרקס לפרטי פרטים את אופיה של הסחורה והערכים הגלומים בה, תהליך ייצורה של הסחורה, שיעור עודף-הערך המוחלט ועודף הערך היחסי וההצבר של ההון. זהו ניתוח מקיף ורב-גוני, גדוש בעיון פילוסופי אך גם בעדויות ממשיות מהמציאות של תהליך הייצור הקפיטליסטי במאה ה-19. בהסברנו נתבסס בעיקר על 'הקפיטל', בו מרקס מביא את התיאוריה, שכבר מופיעה במקומות אחרים, לשלמותה.
 
ערכה של כל סחורה, עפ"י מרקס, הוא משך זמן העבודה המושקע בה[3]. אם ערכו של שולחן=2 כיסאות, ומשך זמן ייצור השולחן הוא 4 שעות עבודה, אזי ערכו של כיסא הוא שעתיים עבודה. אין הסחורה, על פי תיאוריית הערך של העבודה[4], אלא "מקרש בלבד של עמל-אדם נטול הבדל". מובן שמחיר הסחורה בשוק מושפע מההצע והביקוש של אותה סחורה, הווה אומר ביקוש רב לסחורה יעלה את מחירה, והצע רב דווקא יוריד את המחיר; אך הוא יוריד את המחיר ביחס לערך שלה, הנקבע על פי הוצאות הייצור[5]. חשוב לציין שסחורה היא כזאת רק כאשר היא שימושית במובן החברתי שלה (ולא במובן האישי), ושערך הוא כזה רק כשהוא מושג ע"י עבודה ומהווה דבר שימושי.
כוח העבודה של הפועל גם הוא סחורה, ואותה הוא מחליף עם בעל-ההון בתמורה לאמצעי מחייה[6]. אם כך, ימכור[7] הפועל לבעל המפעל את אותה כמות כוח-עבודה, המתגלמת בזמן עבודה, השווה להכרח החברתי של קיומו של הפועל[8]. אם כן תהליך העבודה מתחרש בין שתי סחורות של בעל המפעל: אמצעי הייצור, וכוח העבודה של הפועל (שכן עתה, כשכוח-העבודה נמכר, שוב אין הוא של המוכר-הפועל, אלא של בעל-המפעל, ששולט בכוח-העבודה ודואג ליעילותו המירבית). אם כך, תוצרת העבודה היא רכושו של בעל המפעל, "כשם ששייכת לו התוצרת של תהליך-התסיסה במרתף היינות אשר לו"[9].
 
את כמות העבודה אותה משקיע הפועל ביצירת תוצרים שווי ערך לצורך החברתי[10] שלו, מכנה מרקס עבודה הכרחית ("הכרחית היא למען הפועל, משום שאינה תלויה בצורה החברתית של עבודתו. הכרחית היא למען הקאפיטאל[11] ועולמו, משום שקיומו המתמיד של הפועל משמש להם יסוד"[12]). אולם שעה שבעל ההון רואה שהמפגש של הסחורות, כוח-העבודה ואמצעי-הייצור, מניב תוצרים- הוא ישאף להאריך את יום עבודתו של הפועל, כדי להרוויח מתהליך העבודה כמה שיותר[13]. או אז מתרחש השיערוך, ברגע שהפועל ממשיך לעבוד מעבר למשך-העבודה שדרוש לייצור כמות הממון ההכרחית לו. אז גם נולד הערך העודף, שכן מגיעה לעולם תוצרת שאין לה שום ערך כלפי האדם שפעל את הפעולות ליצירתה[14]. עודף-ערך זה נולד ע"י עבודה עודפת, באותן שעות בהן יום העבודה נמתח מעבר למשך הזמן של העבודה ההכרחית (ממש כמו ימי העבודה שהצמית הסלאבי היה צריך להקדיש לבויאר[15]). את הערך העודף הזה, 'גורף' המעביד לכיסו.
 

ב. ניצול

גריפת הערך העודף היא בעצם הדרך שבה מנצל בעל-ההון, בעזרת ההון ההתחלתי שלו, את כוח-העבודה שמציע לו הפועל, ובעצם: כך מנצלים הקפיטליסטים[16] את מעמד הפועלים. המובן הזה של ניצול היה קיים בכל התקופות של ההיסטוריה, בכל החברות בהן היה מעמד ששלט באמצעים ומעמד נמוך יותר. עם זאת, ישנו הבדל מהותי בין הניצול הקפיטליסטי לבין הניצול בעת העתיקה; לראשונה בהיסטוריה מתבצע ניצול בין בני-אדם תחת אותו מעמד חוקי. כפי שמנסח זאת יפתח גולדמן:
ובכן, אם נגדיר "ניצול" כ"גריפת הערך העודף של עבודת אדם על ידי זולתו", נוכל לומר גם על הניצול שהוא תופעה טרנס-היסטורית: הוא קיים בכל חברה שבה העובד אינו מוכר כבעלים של מלוא תוצר עבודתו. תנאי זה הוא תנאי מספיק לניצול. כפי שאראה בהמשך, ייתכן כי זה אינו תנאי הכרחי: ייתכן שיש טעם לדבר על ניצול, לפחות במובן מסוים, גם במצב היפותטי שבו העובד הוא אכן הבעלים של כל פרי עבודתו. החברה הקפיטליסטית שונה מן החברות ההיסטוריות שקדמו לה בכך שבמסגרתה מתקיים הניצול בין סובייקטים שהם חופשיים ושווים על פי חוק. הפועל אינו רכושו של בעל המפעל. הוא אדם חופשי המוכר את סחורתו – את כוח עבודתו – לאדם אחר. כוח עבודתו של הפועל – ולא הפועל עצמו – הופך לרכושו של בעל המפעל כל עוד הוא מצוי ביחסי מעביד-עובד עם הפועל שלו[17].
האופי הייחודי של הניצול הקפיטליסטי, בו שוב אין הצדקות דתיות ותרבותיות, גורם לו להיות פחות גלוי. הוגים ניאו-מרקסיסטיים הרבו לדבר על האופן בו ההגמוניה הקפיטליסטית משליטה את סדר היום שלה על החברה, ובכך יוצרת בשביל הפרולטריון מצב של תודעה כוזבת, של אג'נדות שמשרתות את האינטרסים של בעלי-ההון ולא את האינטרסים המעמדיים. במצב כזה, ממילא, האמנציפציה של מעמד-הפועלים צריך לכלול גם שינוי תודעתי שיאפשר את המהפכה הפוליטית, עליה הרבה מרקס לדבר. הטיב לנסח זאת אנדרה גורץ: "הצורך להתשחרר לא רק מן הניצול, אלא גם מן הדיכוי ומן הניכור בעבודה ובשעות הפנאי"[18].
 

ג. עודף-ערך יחסי וטרנס-היסטוריה

ובחזרה לגריפת הערך העודף. עפ"י מרקס, שיעור הערך העודף הוא ההפרש שבין שווי תוצר העבודה להון המשתנה שניתן כמפרעה (בדמות השכר לפועל), בלא צורך להוסיף לחישוב את ההון הקבוע, שכן הערך שלו חוזר ומתגלה בתוצרת[19]. החישוב הזה מאפשר לנו לכמת את הניצול- "משמע: השער של עודף-הערך משמש ביטוי מדויק לדרגת הניצול של כוח-העבודה על ידי הקאפיטל, או לדרגת-הניצול של הפועל בידי הקאפיטליסט"[20].
אם כן, ברצותו להגדיל את רווחיו, ישתדל בעל-המפעל להגדיל את השיעור של ערך-העודף כמה שניתן. בהתחשב בכך שרפרודוקציה של כוח העבודה- שעות מנוחה ואכילה של חידוש מאגרי כוח של הפועל- הוא דבר הכרחי, שכן בעל-ההון לא ירצה לפגום בסחורתו, לא ניתן להאריך את יום העבודה מעבר לגבול מסוים. לכן אם ביום יש 24 שעות, ורפרודוקציה של כוח העבודה היא 12 שעות – נתון לנו יום עבודה של 12 שעות. בעל-ההון לא יוכל לייצר ערך עודף נוסף ע"י הרחבת שעות העבודה עוד ועוד מעבר למשך הדרוש לייצור בשווי צרכיו של הפועל (מה שמכנה מרקס 'עודף-ערך מוחלט'), בשיטת הגדל הרווח שתיארנו לעיל, משום שיום העבודה מוגבל; אך יכול הוא להגדיל את הרווח ע"י צמצום השכר לשעה/לכמות ייצור מסוימת. שיטה זו, נקראת עפ"י מרקס 'עודף ערך יחסי'[21].
בשיטה כזאת, יוצא שגם כאשר התפתחויות טכנולוגיות יקלו על תהליך הייצור זה לא בא להוריד מעמל האדם היוצר את העבודה, אלא בא להגדיל רק את החלק של הערך העודף[22].
 
חברה נטולת ערך עודף תתקיים רק לאחר המהפכה, שעה שיבוטלו יחסי הסחורות והשליטה האדנותית. אם כן, מה נותר להם לעשות, לאותם אנשים שמתנגדים לניצול? אפשר ויש לנסות לצמצם או להגביל את הגידול של עודף הערך היחסי, משמע: לדאוג לשכר הוגן במידת האפשר לאותם אלה שמוכרים את כוח עבודתם לבעלי אמצעי-הייצור. אם כן, יש לשים לב ולזהות את המקומות בהם הפער בין הרווח והשכר גדול (או גדל), בזוכרינו את העובדה שתוצר העבודה, אשר מוליד את הרווח, נובע מכוח-עבודה אותו משקיע הפועל- וכל תוצרת שגדולה יותר מהשכר היא ניצול.
כאמור, ביטול מוחלט של הניצול איננו אפשרי בחברה עם יחסי סחורות. כל חברה עם הון- צבירה של רכוש ונכסים מעבר לשימוש עצמי- יש בה יחסי סחורות, והיא מקיימת מערך מסויים של גריפת ערך עודף, בהתאם לשיטת השכר והיחסים החברתיים באותה תקופה. כך אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שגם מתנגדי-ניצול, לאורך ההיסטוריה, יוכלו לנסות רק לצמצם את הערך-העודף ולא לבטל אותו כליל[23]; כך אנחנו באים בראיה מעט יותר נכוחה אל עולם התורה הקסום של חז"ל. במאמר, ננסה לבחון את המידה בה חז"ל מנסים לצמצם את עודף הערך.
 
אנחנו מוכרחים כמובן לציין ולהבהיר שעולמם של חז"ל שונה מאוד מעולמו של מרקס. אין מדובר רק בעולם המושגים, ההתפתחות של רעיונות הכלכלה ומידת האבסטרקטיות של הניתוחים- אלא גם במובן הפיזי והמציאותי ביותר של תהליך הייצור. בתקופת חז"ל תהליך העבודה היה שונה לגמרי. מרקס מדבר כמעט רק על עובדי-מפעל, דבר שלא היה קיים בעת העתיקה. החלוקה ההלכתית בין אומן, שעבודתו נשכרת בקבלנות, לשכיר יום, שדומה מעט לעבד זמני[24], מטושטשת בעידן המהפכה התעשייתית, בתקופה בה האנושות עוברת עיור קיצוני ובתי-חרושת ענקיים מעסיקים בעלי-מלאכה וחקלאים-לשעבר בשכירות. על פי רוב, השכיר של חז"ל עסק בעבודות מגוונות בתקופות השכירות שלו, ואפילו שכירה לשם עבודה מסוימת כוללת בד"כ השתתפות בעבודה למן תחילתה עד סופה- בעוד בעת החדשה שכיר במפעל יבצע פעולה מונוטונית אחת ברפיטטיביות מתמשכת על סרט נע.
 
 

סוגיית 'מה שההנהו'

 

א. הסבר בסיסי של סוגיית הפתיחה

משנה

השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת[…]

גמרא

חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה

דאטעו פועלים אהדדי

היכי דמי

דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים ואזל איהו ואטעינהו

היכי דמי

אי דאמר ליה בעל הבית בארבעה ואזיל איהו אמר להו בתלתא  תרעומת מאי עבידתיה סבור וקביל

אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא ואזיל איהו אמר להו בארבעה

היכי דמי אי דאמר להו שכרכם עלי נתיב להו מדידיה

דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו

נותן לו שכרו משלם

וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו

לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית

ולחזי פועלים היכי מיתגרי

לא צריכא דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא

(1) דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה טרחינן ומתגרינן בארבעה

(2) איבעית אימא הכא בבעל הבית עסקינן דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה הוה זילא בן מילתא לאתגורי

(3) איבעית אימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא

ולחזי עבידתייהו

בריפקא

ריפקא נמי מידע ידע

דמלי מיא ולא ידיע

(4) איבעית אימא לעולם דאמר ליה בעל הבית בארבעה ואזל איהו אמר להו בתלתא ודקאמרת סבור וקביל דאמרי ליה לית לך "אל תמנע טוב מבעליו"[25]

הגמרא עוסקת בדין הראשון של משנה א' בפרק ו' של בבא מציעא, האומר שבהטעיה בדיני שכירות פועלים[26]– אין לצד המוטעה טענה דינית-ממונית, אלא רק את הזכות[27] להרגיש מקופח. מיד בהתחלה, הגמרא מדגישה שמלשון המשנה שמדבר על 'הטעיה' ולא על 'חזרה', משמע שאין מדובר על שני צדדי ההעסקה- העובד והמעביד, בעל הבית והפועל- אלא הטעיה פנימית בצד הנשכר, בין הפועלים.
 
אז באיזה מקרה לפועלים יכולה להיות תרעומת איש על רעהו? הרי אם הסרסור[28] מסכם עם בעל הבית על 4 זוז, ועם שאר הפועלים על 3 זוז, אין לפועלים על מה להתלונן, שכן הם הסכימו לעבודה תמורת 3 זוז; אם הסרסור מסכם עם בעל הבית על 3 זוז, ועם שאר הפועלים על 4 זוז, והסרסור מבהיר שהוא זה שמחויב לשלם להם את השכר- אז הוא צריך לשלם להם 4 זוז, אפילו שזה אומר שהוא מוסיף כסף משלו. את זה לומדים מהברייתא: "השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו".
אם כך, נראה שמדובר על מקרה בו הסרסור אומר לפועלים שהגורם האחראי לשכרם הוא בעל-הבית. במקרה האחרון, בו הסרסור מסכם עם בעל-הבית על 3 זוז ועם הפועלים על 4 זוז, נאמר שיש תרעומת לפועלים על הסרסור, שכן הוא הטעה אותם בקשר לשכרם אותו צריך לשלם להם בעל-הבית. במקרה הזה, אומרת הגמרא, שאפשר פשוט לראות מהו שכר העבודה של פועלים במקום ההוא: אם שכרם הוא 3, והם מקבלים 3- אין להם סיבה לתרעומת; אם שכרם של הפועלים הוא 4- אזי בעל הבית מחויב לשלם להם 4, על אף שסיכם עם הסרסור שישלם 3.
 
לכן נאמר שהתרעומת יכולה לבוא רק במקרה בו שכרם של הפועלים באותו מקום נע בין 3 זוז ל4 זוז, בלי להיות קבוע על אחד מהשערים, ומכוח שלוש טענות שונות. הטענה הראשונה, והיא הבסיסית ביותר, היא שאם לא היית מטעה אותנו והיינו יודעים מראש שנשתכר ב3, היינו משקיעים בחיפוש עבודה אחרת באותו מקום, אבל במחיר של 4. במקרה ומדובר בשכיר שהוא גם בעל-בית בעצמו[29], מגיעה טענה נוספת- שאם לא הייתה הטעיה והיינו יודעים שהשכר הוא רק 3, היינו מעדיפים לעבוד את השדה שלנו. הגמרא חוזרת לאפשרות שהפועלים הם פועלים, ולא בעלי-בית, ומביאה את הטענה האחרונה במקרה של 'שכרכם על בעל-הבית' במקום שהשכר בו הוא או 3 או 4, והיא ששווי העבודה אותה עבדו הפועלים תמורת בעל-הבית הייתה מעולה, ואילו ידעו ששכרם הוא 3, לא היו משקיעים בעבודה ששווה יותר.
הטענה האחרונה מולידה דיון בגמרא, שנובע מהשאלה הבאה: אם הם טוענים שהם עבדו עבודה מעולה, בואו ונבחן את תוצר העבודה (וכך נכריע: אם לא עבדו עבודה מעולה, ישלם להם בעל-הבית 3; אבל אם עבדו עבודה מעולה, ישלם להם בעל-הבית 4). על כך עונה הגמרא שמדובר בחפירת תעלה, בה קשה לאמוד את שווי תוצר-העבודה. ובכל זאת אפשר לאמוד? מדובר במקרה בוהתעלה כבר נתמלאה מים, ולכן אי אפשר לאמוד את שווי תוצר-העבודה כלל.
 
כאן חוזרת הגמרא למקרה הראשון, בו בעל-הבית סיכם עם הסרסור על 4 זוז והסרסור החליט להרוויח מהמצב, בהצליחו לשכור פועלים תמורת 3 זוז בלבד, מקרה אותו סגרה ב'סבור וקביל' (=קיבלו את מה שהם חשבו שיקבלו). הגמרא אומרת שאף במקרה כזה ישנה תרעומת של הפועלים, והיא התרעומת על הזוז הנותר (על אף שלא תיכננו לקבל את אותו הזוז!), בטענה שהזוז הזה מגיע להם, על חשבון העבודה שלהם[30].
 

ב. הברייתא

מתוך סוגיה זו הזו נתמקד בברייתא שמובאת באמצע המהלך על מנת להוכיח שבמקרה ומסוכם ששכר הפועלים הוא על הסרסור, הוא זה שמחויב לשלם להם את שכר העבודה שהם עושים לבעל הבית, ואח"כ לוקח את ערך העבודה מבעל-הבית. נראה כיצד רש"י משתמש בניסוח המיוחד של הברייתא במקרה ושכר הפועלים הוא על בעל הבית.
לשון הברייתא:

השוכר את הפועל לעשות בשלו
והראהו בשל חבירו
נותן לו שכרו משלם
וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו.

הברייתא מתארת מקרה של בעל-בית ששוכר פועל (להלן: השוכר), אבל במקום לתת לו עבודה בשדהו שלו, נותן לו עבודה בשדה של מישהו אחר- "הראהו בשל חבירו" (להלן: בעל-הבית). במקרה הזה, על אף שהעבודה נעשתה ברכושו של חברו של השוכר- את שכרו של הפועל משלם השוכר המקורי, אותו אחד שקנה את כוח עבודתו של הפועל לאותו יום, על פי מה שסיכמו ביניהם. השוכר לוקח את מחיר העבודה מבעל הבית שברכושו נעשתה המלאכה.
הברייתא מופיעה בעוד שני מקומות בש"ס, שניהם במסכת שלנו. בשתי ההופעות השונות, השימוש בברייתא הוא אותו השימוש כמו בסוגיין, והוא- להראות שהסרסור מחויב בשכר של הפועלים, גם אם הם עושים פעולה אחרת. במקרה אחד, בעקבות ברייתא שמטילה את איסור הלנה הן על בעל-הבית והן על הסרסור, שואלת הסתמא: "היכי דמי אי דאמר להו שכרכם עלי שכרו עליו הוא דתניא"[31]; ובאחר, בסוגיית אופן התשלום, בעקבות נסיון רב נחמן לחלק בין עושה מלאכה בשלו לבין בשל חבירו, מקשה רבא: "בשל חבירו נמי שכרו עליו דתניא[32]. בשני המקרים, אין הבדלים בין נוסח הברייתא שם לבין הנוסח של הברייתא כפי שמופיעה בסוגיה שלנו ושמובאת פה[33]. אם כן, אנחנו לא מוצאים משמעות אחרת לברייתא לבד מזאת שהסברנו- שיש לשוכר אחריות על שכר הפועלים, אפילו אם את העבודה הם עשו ברכושו של מישהו אחר.
 
אפשר ומקור הברייתא בתוספתא, בהלכה זו:

השוכר את הפועלין לעשות בתוך שלו
וטעו ועשו בתוך של חבירו
הוא נותן להן שכרן משלם
וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שהתנו אותו

הראם בתוך שלו
והלכו ועשו בתוך של חבירו
הוא אין נותן להם כלום
והן הולכין ונוטלין מבעל הבית מה שהתנו אותו[34]
התוספתא, עפ"י כתב יד וינה[35], מתארת שני מקרים, שניהם שונים מהמקרה בברייתא שלנו (להלן: הברייתא). במקרה הראשון בתוספתא השוכר שכר פועלים לעבוד בשלו, והפועלים הם אלו שטעו ועשו את המלאכה דווקא ברכושו של בעל-בית אחר. פוסקת התוספתא שהשוכר צריך לשלם להם את השכר עליו סיכמו, והוא לוקח מבעל-הבית את אותו השכר בדיוק ('שהתנו אותו' – התנאי עליו סיכמו הפועלים והשוכר).
במקרה השני, השוכר הראה להם במפורש את שדהו- ובכל זאת הם טעו. טעות שכזו היא כבר סוג של רשלנות/פשיעה, ולכן אין השוכר אחראי יותר על השכר שפסק עמהם, הואיל והם הפרו את העסקה בכך שלא עבדו בשבילו. כאן, את שכרם יש להם לדרוש מבעל-הבית שברכושו נעשתה המלאכה.
אם נצרף את שני המקרים בתוספתא לברייתא, יש לנו שלושה מקרים של עבודת פועלים בשדה של מישהו שאינו השוכר:

  1. "הראהו בשל חבירו" (אשמתו של השוכר) – "נותן לו שכרו משלם".
  2. "טעו ועשו בשל חבירו" (טעות של הפועלים) – "נותן להן שכרן משלם".
  3. "הראם בתוך שלו" (פשיעה של הפועלים) – "אין נותן להם כלום" (אבל לוקחים את השכר מבעל-הבית).

 
לאחר שהסברנו את שלושת המקרים, ניגש לבחון את ההבדל שבין הברייתא לתוספתא מבחינת התשלום אותו משלם בעל-הבית לשוכר. בברייתא, הדין הוא 'מה שההנהו'[36], זאת אומרת ערך העבודה; את ההנאה הממונית אותה העניק הפועל לבעל-הבית )לדוגמא, עבודה בשווי 7 זוז), צריך לשלם בעל-הבית לשוכר. לעומת זאת, בברייתא הדין הוא במקרים של 'מה שהתנו אותו'; נראה שבמשמעות של מה שהפועלים התנו את השוכר, ברגע חתימת הסכם העבודה. אם כן, השווי של העבודה איננו רלוונטי, ואין לבעל-הבית אלא להחזיר לשוכר את אותו סכום בדיוק אותו הוא שילם לפועלים (כך יוצא שאין הוא יכול להרוויח או להפסיד מזה שהפועלים עבדו אצל בעל-הבית ולא אצלו)[37].
בכתב יד ארפורט, וכן בנוסח שמביא הגר"א, אין את ההבדל הזה בין הברייתא לתוספתא מבחינת התשלום של בעל-הבית לסוחר. זהו נוסח התוספתא עפ"י הגר"א:

השוכר את הפועלים…
וחוזר ונוטל מבע"ה מה שההנו אותו

הראם בתוך שלו…
והן הולכין ונוטלין מבע"ה מה שההנו אותו[38]

משמע שלשיטת הגר"א[39], בכל מקרה בו הפועל עושה עבודה אצל בעל-הבית ולא אצל השוכר, התשלום של בעל-הבית לשוכר הוא כפי ערך העבודה (=הנאה), ולא כמו ההסכם שנקבע בין הפועל והשוכר. זהו ההבדל בין אות אחת בנוסח התוספתא שמשנה את הדין לחלוטין, בין הנוסח שהגר"א מעתיק ממקורו לנוסח שליברמן מעתיק ממקורו שלו; כת"י וינה גורס 'מה שהתנו אותו', ר"ל מה שהפועלים התנו את השוכר; ואילו הגר"א[40] גורס 'שההנו אותו', ר"ל מה שהפועלים ההנו (=ההנאה שהם גרמו לו) את בעל הבית. זאת אומרת שההבדל בין הקריאה עם ה' לקריאה עם ת' משנה גם את מושא המשפט. האפשרות להתבלבל בין האותיות ה' ות' אכן קיימת, ולכן סביר שטעות סופר גרמה לנוסחים השונים. השאלה היא, כמובן, מה היא הטעות ומה הוא הדין המקורי[41].
עכ"פ, התמונה שנוצרת לנו היא כזאת:

מקור מקרה תשלום השוכר לפועלים תשלום בעל-הבית לשוכר
 
ברייתא (בבלי עו.)
 		 הראו בשל חברו עפ"י ההסכם ערך העבודה
תוספתא כת"י וינה טעו ועשו בשל חברו עפ"י ההסכם עפ"י ההסכם
תוספתא כת"י ארפורט ערך העבודה
תוספתא כת"י וינה הראם בתוך שלו והלכו ועשו בתוך של חברו – עפ"י ההסכם
תוספתא כת"י ארפורט ערך העבודה

 
לכן נראה שיש כאן נפקא מינה גדולה לגבי האופן שבו חז"ל רואים את הכלכלה. ברור לחז"ל, כמו שהסברנו בפרק הראשון, שאי אפשר לצאת נגד האופן הבסיסי בו הכלכלה מתנהלת; את ההסכם שקבעו השוכר והפועלים לא ניתן להפקיע, אך כאשר נעשתה עבודה, ז.א. תהליך ייצור כלשהו, בלי הסכמה של הצדדים מראש, אפשר לראות איך חז"ל רואים את העבודה- האם בורחים אל ההסכם הקרוב ביותר, או שנותנים לפעולים (קרי: אותם אנשים שעשו את העבודה) את ערך העבודה.
 

ג. ולחזי פועלים היכי מתגרי: דעת רש"י, דעת הרי"ף

כאמור, הברייתא מובאת בגמרא בשביל להראות שכאשר עבודת הפועלים נעשית ברכוש בעל-בית אחר שאיננו השוכר הישיר שלהם- בעוד השוכר הישיר התחייב להיות אחראי על שכרם- השוכר חייב לשלם להם את השכר, כפי שסיכמו ביניהם השוכר והפועלים (בעוד התשלום של בעל-הבית שברכושו נעשתה המלאכה הולך לשוכר). לכאורה, המקרה אליו מתייחסת הברייתא הוא רק 'שכרכם עליי', שהוא המקרה הראשון בסוגיה שלנו. לכן, כאשר עוברת הגמרא (בחיפושה אחרי המקרה בו אפשרית התרעומת) לדון במצב בו אומר הסרסור[42] לפועלים ששכרם על בעל-הבית, הברייתא שלנו לא רלוונטית. אך לא כך מבין רש"י; בהסבירו את את קושיית הגמרא- "וליחזי פועלים היכי מתגרי" (=נראה מה הוא מחיר שכר הפועלים, ובעל-הבית יהיה חייב לשלם להם כמחיר המקובל)- הוא כותב:

אי מתגרי בארבעה

על כרחיה דבעל הבית ניתיב ארבעה

דהא קתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו

ואף על פי שלא צוהו והרי ההנה אותו בכך

ואי מתגרי בשלשה

מאי תרעומת איכא[43]

רש"י מבין שגם כאשר השכר משולם לפועלים ישירות מבעל-הבית, עקרון ההנייה עומד. הפועלים יקבלו שכר של 4 זוז על כרחו של בעל הבית, ובלי שתכנן את זה; מבחינתו, הוא ביקש לשכור פועלים ב3 זוז, אבל שווי העבודה הניתנה לו ע"י הפועלים מכריחה אותו לשלם יותר, בדיוק כפי שהם נתנו לו. וכפירש"י הביא האור זרוע בחיבורו[44].
רבי ישעיה די טראני מביא בפסקיו[45] את פירוש רש"י להלכה, רק שמסיים באופן מפתיע את הבבא הראשונה של פירוש רש"י כך: "והרי הטעה אותן בכך". שוב, יש לנו שינוי של אותיות שמשנה לנו את המושא והמשמעות: לפי רש"י "ההנה אותו" זה ההנאה שהסרסור (נושא) דרך הפועלים, העניק לבעל-הבית (מושא); ואילו ברי"ד, "הטעה אותן" זה ההטעיה שהסרסור (נושא) כשליח בעל-הבית הטעה את הפועלים (מושא). עתה, אין זו ההנאה, הטוב החומרי, שקיבל בעל-הבית ע"י עבודת הפועלים שמכריחה אותו לשלם כמדד הגבוה של המשכורות, אלא הטענה המשפטית של הפועלים.
הציץ אליעזר מביא גם הוא את פירוש רש"י:

וגדולה מזה מצינו בב"מ (ד' ע"ו ע"א), שאפי' אם בעה"ב אמר לשליח, זיל אוגר לי פועלים בתלתא ואזל איהו ואמר להו בארבעה ושכרכם על בעה"ב, ומנהג פועלים שמשכירים את עצמם בארבעה, חייב בעה"ב לתת להם בעל כרחיה ארבעה, ופירש"י, משום דהא קתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו ואף על פי שלא צוהו והרי ההנה אותו בכך[46].

 
לרי"ף הסבר אחר לסיבה בגינה בעל-הבית צריך לשלם לפועלים 4 ולא 3 במקום בו שכר הפועלים הוא 4:

ואי אמר להו שכרכם על בעה"ב חזינן היכי מיתגרי פועלים בההיא דוכתא
אי בד' יהיב להו בעה"ב ד'
ואי בתלתא יהיב להו תלתא דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה

 ברגע שהסרסור אומר 'שכרכם על בעל-הבית' בעודו מציע 4 (בעוד בעל-הבית שלחו להציע 3), ממילא בטלה שליחותו כששיקר. לכן, כשהוא משנה את נוסח המשלח, פוקעת לה השליחות, וגובה השכר עובר לברירת המחדל החברתית-כלכלית במשק, "מנהג המדינה" לפי הרי"ף. העיקרון המוביל את תשלום ה4 איננו ההנאה אותה גורמים הפועלים לבעל-הבית; אם היו גורמים את אותה ההנאה לבעל-הבית כאשר לא הייתה סיבה טובה לבטל את ההסכם, הוא היה מבטל להם את ההסכם גם אם ההנאה שגרמו לו הייתה בשווי 4 זוזים. קרה המקרה והשליח שינה- לכן גובה התשלום עובר מהגורם המשמעותי ביותר שלו, ההסכם, לגורם משני יותר בקביעת התשלום, הלא הוא מנהג המדינה. וכן הביא גם הרא"ש[47], וכך פסק הריטב"א[48].
 
המאירי[49] מפרש כשני הפירושים גם יחד. הוא מסביר שסיבת תשלום ה4 היא פקיעת ההסכם אותו תכנן בעל-הבית (רי"ף), ואופן התשלום הוא כפי מה שההנהו, ז.א. על פי הברייתא הנ"ל (רש"י)[50]. ר' עקיבא איגר אומר שרש"י עצמו סובר שטעם התשלום לפי מה שההנהו הוא ביטול ההסכם: ופירש"י כיון דהתנאי כמאן דליתא דמי צריך לשלם מה שההנהו[51].
ואפשר שלא לאחד בין ההסברים השונים, ולומר שהרי"ף סובר שההסכמיות, התנאים שאותם קובעים ביניהם הפועל ובעל-הבית, המעביד והעובד, הם הדבר החזק ביותר בעולם העבודה. כל הסכם שנקבע בין הצדדים, גובר על כל שיקול אחר. לעומת זאת, רש"י סובר שיש עקרון יותר חזק מההסכמיות, והוא עקרון ההנאה. ברגע שהפועלים מהנים את בעל-הבית בשווי מסוים, הוא צריך לשלם להם את אותו השווי גם אם יש הסכם אחר[52].
 

ד. חוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו: רש"י (טור ורמ"א) ורי"ף (רא"ש ושו"ע)

מי שסבר שאכן יש מחלוקת בין הרי"ף ורש"י בנוגע לחוזק בין הסכמיות והנייה, הוא הרב יוסף קארו. המחלוקת שהצגנו נגעה רק בטעם הדין ולא בדין עצמו, מכיוון שהמקרה בו עסקנו- האומר שכרכם על בעל-הבית- מפורש בגמרא מבחינתה הלכתית. הגמרא אומרת "ולחזי פועלים היכי מיתגרי", משמע שאם נשכרים ב4 משלם 4, ואם ב3 משלם 3, ועל זה לא חלוקים הרי"ף ורש"י, כי אם בטעם; לכן את מחלוקת הרי"ף ורש"י פורס הבית-יוסף במקרה אחר. כשאומר 'שכרכם עלי', מוסכם על כולם הדין שהוא חייב לשלם להם כפי מה שהתחייב, גם אם התחייב ל4 ובעל-הבית מוכן לשלם רק 3. השאלה היא כמה משלם בעל-הבית לסרסור: האם כפי עקרון ההנייה, ר"ל הטוב החומרי שנגרם לבעל-הבית מהפועל, או לפי ההסכם אותו קבעו ביניהם.
אם כן, לפי רש"י צריך בעל-הבית לשלם לסרסור 4, שכן ההנאה שנגרמה לו, עפ"י ערך העבודה באותו מקום, היא 4 זוז. לרי"ף, לעומת זאת, ישלם בעל-הבית רק 3- שכן כך קבעו ביניהם בעל-הבית והסרסור, ושום דבר לא הפקיע את ההסכם הזה.
נראה שהטור פוסק כרש"י:

ואם אמר לו בעל הבית בשלשה והוא שכרם בארבעה
אם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו
וכתב הרמ"ה דווקא עד ארבע אבל יותר אינו נוטל מבעל הבית
ואפילו שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה[53].

 
מכך שהטור מביא את הרמ"ה, שמדגיש שעכ"פ הנאת בעל-הבית שתשולם לסרסור לא תעלה על השכר אותו קיבלו הפועלים- 4 זוז (מדין שלא יעשה סחורה בפרתו של חברו[54]), נראה שבעל-הבית משלם לסרסור 4, כאשר זהו שער ההנאה, למרות שבעל-הבית סיכם עם הסרסור על 3. כך מבין את דברי הטור הבית יוסף על אתר:

וכתבו הרי"ף (מו.) והרא"ש (סי' א)… ומבואר בדבריהם דהיכא דאמר ליה בעל הבית אוגר לי בג' ואזל ואגר בארבעה ואמר להו שכרכם עלי משלם להם ארבעה ואינו נוטל מבעל הבית אלא ג' וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות שכירות (ה"ג) ומשמע דאפילו לא מתגרי פועלים בבציר מארבעה אינו נוטל מבעל הבית אלא ג' דכיון דלא אמר ליה בעל הבית אלא בג' לא הוה ליה למיגר בטפי ולומר שכרכם עלי וכיון דשני בשליחותיה ונקט שכירותם עליו איהו דאפסיד אנפשיה ולפי זה הא דמייתי מהשוכר את הפועל וכו' וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו מאי דאמר ליה בעל הבית למיגר ביה קרי הכא מה שההנהו: ובנוסחת ספר שלפני בדברי רבינו כתוב וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שהתנה הוא ע"כ כלומר מה שהתנה עם השליח דהיינו ג':

וממ"ש רבינו בשם הרמ"ה דוקא עד ארבעה אבל יותר אינו נוטל מבעל הבית וכו'. משמע דנוטל מבעל הבית מה שההנהו היינו דאי לא מתגרי פועלים בבציר מג' וחצי שקיל ג' וחצי מבעל הבית ומפסיד חצי מביתו ואי לא מתגרי בבציר מארבעה שקיל כולהו ארבעה מבעל הבית דכל דלא הוה משכח לאוגורי בבציר מהכי מה שההנהו מיקרי וכן משמע מפירוש רש"י (עו. ד"ה וליחזי פועלים) אי נמי אף על גב דאית דמתגרי בג' אם עשו אלו מלאכה שוה ארבעה נוטל מבעל הבית ארבעה דכיון דמלאכתם שוה ארבעה מה שההנהו מיקרי.

לפי הב"י, המחלוקת בין הרי"ף והרא"ש לבין רש"י והרמ"ה היא בהבנת המושג 'מה שההנהו'. לפי הרי"ף והרא"ש, ההנאה שהסרסור גורם לבעל-הבית היא אותו התנאי שהם סיכמו ביניהם (ואצלנו- 3 זוז). בגלל שאנחנו מדברים על מערכת היחסים שבין הסרסור ובעל-הבית, שיעור ההנאה לא יכול להיות מנותק מההסכם עליו "חתמו" הצדדים. אין זה משנה מה עבודת הפועלים ההנאתה, ז.א. איזה טוב חומרי ניתן ע"י עבודת הפועלים, לבעל-הבית: "מאי דאמר ליה בעל הבית למיגר ביה קרי הכא מה שההנהו".
את התפיסה הזאת מעצימה "נוסחת ספר שלפני", גרסה אחרת שיש לפני ר' יוסף קארו בטור. לפיה- באותו חילוף נוסחאי עליו דיברנו במאמר, בין הה' והת' במילה ההנהו/התנהו- הטור עצמו גורס שבעל-הבית מחזיר לסרסור 3, שכן זהו התנאי, והטור כותב "וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שהתנה הוא."
 
שיטת רש"י והרמ"ה- כמו שהסברנו את המילים 'מה שההנהו' עד כה. השיעור שהמילים 'מה שההנהו' מכמתות הוא שווי העבודה שניתנה לבעל-הבית, ושום הסכם בין בעל-הבית לסרסור לא יכולים לשנות זאת. הטוב החומרי הוא, במקרה הזה[55], 4 זוזים- ולכן בעל-הבית, על פי הדין שמלמדת אותנו הברייתא, צריך לשלם לסרסורו 4 זוז.
 
כך פירש הבית יוסף, שיש מחלוקת דינית שנובעת מהפירושים השונים של הרי"ף ורש"י. אולם ר' משה איסרליש, הרמ"א, כותב על העניין כנגד הבית יוסף:

ואין דבריו מוכרחין בדעת הרי"ף והרא"ש
דאפשר לפרש דבריהם כדעת רש"י והרמ"ה ואף על גב שכתבו דאינו נוטל מבעל הבית רק ג' יש לפרש דוקא בדאיכא פועלים הנשכרים בג'
אבל בדליכא פועלים הנשכרים אלא בד' נותן לו כפי מה שההנה
דהיינו אם לא ההנהו רק ג' אין לו רק ג' ואם ד' ד'[56]

הרמ"א עושה אוקימתא מעניינת לרי"ף. כשהרי"ף פוסק ש"היכא דא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו איהו בארבעה אי אמר להו שכרכם עלי שקלי פועלים מיניה דידיה ארבעה כדקא פסק להו והדר איהו שקיל תלתא מבעל הבית כדתניא השוכר…"[57] כל הכוונה היא רק במקום שרגילים לעבוד ב3. אבל במקום בו שווי העבודה הוא 4 זוז, ברור שהרי"ף פוסק כמו רש"י, שההנאה שבעל-הבית משלם לסרסור היא 4 זוז[58].
 
וכן בשולחן ערוך. ר' יוסף קארו, לשיטתו שיש מחלוקת בין הרי"ף לרש"י, פוסק כמו הרי"ף- שמה שנוטל הסרסור מבעל-הבית הוא כשער ההסכם, היינו 3 זוזים. הרמ"א מוסיף את הבנתו בטור, שכשהפועלים באותו מקום משתכרים 4 זוז, בעל-הבית מחזיר לסרסור 4 זוז (כמו מודים הרי"ף והרא"ש):

אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה
אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית שלשה ומפסיד אחד מכיסו

(וי"א אם כל הפועלים אינן נשכרים רק בארבע, הבעל הבית נותן לשליח ג כפי מה שההנהו) (טור ס"א ועיין בב"י)[59]

נושאי כלים הסבירו כמו הרמ"א בדרכי משה, שהרי"ף מודה שמשלם 4 במקום שכולם נשכרים ב4: כך כתבו הב"ח[60] והש"ך[61], וכן ר' יהושע פלק בדרישה[62] ובסמ"ע[63]; הב"ח והדרישה כתבו נגד נוסח הב"י בטור ("מה שהתנה הוא") שחיזקה את שיטתו למחלוקת, שזו טעות סופר. הגר"א כותב על המחבר שזו שיטת רמב"ם רי"ף ורא"ש, ועל הרמ"א שזו דעת רש"י; אבל מביא את השגת הרמ"א בדרכי משה ואומר שכך אמרו כל האחרונים, ולא ברור כמי פוסק[64].
 
נראה להסביר את מחלוקת הרי"ף ורש"י כמו שהסברנו את מחלוקת כת"י ארפורט וכת"י וינה, על המתח שבין היסוד הכלכלי העומד בבסיס כל הדיון- הנאה (ערך העבודה) או הסכמיות. אך פה אנחנו מוצאים לנכון להצביע על נקודה חשובה: בעוד הסכמיות יכולה להראות כביטוי הולם להצלבת רצונות בין שני צדדי ההסכם, חשוב לזכור ששני הצדדים- במקרה שלנו בעל-הבית והפועל- לא באים מנקודה שווה. בתור בעל האמצעים, לבעל-הבית יש 'מרחב ספיגה' גדול יותר, וסיפוק הצרכים שלו ע"י העסקה קטן יותר מאצל הפועל[65]. לכן נראה שעיקרון ההנאה לא רק שואף לשקף תמונה אמיתית יותר על תהליך העבודה, אלא גם חף מחוסר שוויון הזדמנויות; הוא לא רק קונקרטי יותר, הוא גם יותר מתקן.
 
 

סוגיית יד פועל על העליונה

 

א. גמרא

ההנחה שלנו בתחילת הסוגיה הקודמת הייתה שהפועלים הטעו אחד את השני. לאחר דיון בהטעיית הפועלים (עליו דיברנו בפרק הקודם) ועוד דיון בענייני שליחות, הגמרא מציעה אופציה אחרת להבנת משפט הפתיחה של הפרק במשנה, "השוכר את האומנין והטעו זה את זה. בדף עו:, אומרת הגמרא: איבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת?, ומחזירה אותנו להבנה האולי-אינטואיטיבית-יותר במשנה, שמדברת על תרעומת אפשרית של שני הצדדים בעסקה[66], וכך גם מבין הירושלמי[67].
בעקבות כך מביאה הגמרא את כל ההלכה בתוספתא. חלק ממנה עוסק בדיני התשלום לפועל שמפסיק באמצע העבודה, וכך מובא בגמרא:
התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו
כיצד
קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה
בגד לארוג בשני סלעים ארגו חציו והניחו חציו
שמין להן את מה שעשו
היה יפה ששה דינרים נותן להן סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים
ואם סלע נותן להם סלע
רבי דוסא אומר שמין להן מה שעתיד להעשות
היה יפה ששה דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים
ואם סלע נותן להם סלע[68]
במה דברים אמורים בדבר שאין אבוד[69]
 
הגמרא לוקחת את מחלוקת תנא קמא (להלן: חכמים) ור' דוסא לתוך מאבק מעמדי[70]. ר' דוסא הופך להיות מגינם של בעלי אמצעי הייצור, חכמים דואגים לאינטרס הפרולטרי. נסביר את השיטות.
פועל שמפסיק את עבודתו באמצע מקבל חצי שכר[71]. מה קורה אם ההפסקה בחצי היום מייתרת עבודה שהתשלום עליה גבוה יותר מחצי היום? למשל, במקרה והוקרה העבודה במהלך היום, ויום עבודה שהיה שווה 8 דינרים שווה כעת 12; חצי היום הראשון היה שווה 4 דינרים, ואילו החצי השני יהיה שווה 6. על המקרה הזה נחלקו חכמים ור' דוסא. דעת חכמים, מאחר ו"קא סברי רבנן יד פועל על העליונה"[72], היא שמשלמים לפועלים את כל ארבעת הדינרים שמגיעים להם על חצי יום העבודה, על אף שבעל הבית מפסיד מכך 2 דינרים (שכן יצטרך לשכור פועלים ב6 דינרים לחצי יום העבודה הנותר). אופן החישוב שלהם הוא דרך הפרספקטיבה של הפועלים, משמע- חצי היום הראשון, כשהבאנו בברייתא: "שמין להן את מה שעשו".
לעומתם ר' דוסא, ש"סבר יד פועל על התחתונה"[73], מחשב את התשלום אחרת. לדידו, עלינו להסתכל מהפרספקטיבה של המעסיק, בעל-הבית, משמע- חצי היום השני (או, אם נדייק: כמות העבודה שנדרש בשבילה חצי יום עבודה). לכן, מאחר והוקרה העבודה, ובעל הבית יצטרך לשלם לפועלים הבאים 6 דינרים- עקב הפסקת העבודה של הפועלים הראשונים, איתם סיכם על עבודה ב8 דינרים- לפועלים הראשונים ישלם רק 2 דינרים.
 
הגמרא מביאה הווה אמינות הן לשיטת חכמים והן לשיטת ר' דוסא, שמחזקות את התפיסה של כל אחד מהצדדים. 2 הווה אמינות לכל צד, שתיהן על הדינים המוסכמים בתוספתא: "או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים", וכן "אם סלע נותן להם סלע". לשיטת חכמים בעלי התודעה המעמדית, היינו חושבים שאם גמרו הפועלים את מלאכתם, אחרי שהפסיקו באמצע ובעל-הבית שכנע אותם לחזור, מגיע להם תשלום כולל של 12 דינרים (שכן חצי יום העבודה השני שווה 6 דינרים, ועל בסיס זה התרצו להמשיך לעבוד אצל אותו המעסיק); לכך אומרת הגמרא שיכול בעל-הבית לטעון שהוא ריצה אותם על בסיס מאכל ומשתה טובים יותר. וכן אם שכרם מלכתחילה היה 4 דינרים הוא משלם להם 4, כי היינו חושבים שמדובר במקרה בו השכר הנורמטיבי לעבודה כזאת הוא פחות מ4, ובעל-הבית התחייב לשלם יותר מהשכר הנורמטיבי, שבינתיים עלה, לכן צריך לשלם מעבר ל4 הדינרים; לכך אומרת הגמרא שהוא התחייב רק כשהשכר הנורמטיבי לא היה מספיק בשביל לשכור אותם.
וכן על זו  הדרך בשיטת רבי דוסא, הדואג לבעל-הבית: היינו חושבים שבעל-הבית חזר בו מההסכם והפועלים שכנעו אותו להמשיך, על בסיס הוזלת שכרם; לכך אומרת הגמרא שאין התרצותו הייתה אלא בשביל עבודה משובחת. וכן במקרה ששכרם היה מלכתחילה 4 דינרים, היינו חושבים שזה שכר זול יותר מהשכר הנורמטיבי לעבודה כזאת, ומדובר על מקרה בו השכר ירד במהלך יום העבודה, כך שהוסכם על שכר נמוך יותר מהנורמה ויש לו לשלם פחות; לכך אומרת הגמרא שהם הסכימו לשכר נמוך יותר רק כשהשכר הנורמטיבי לא היה מספיק בשביל לשכור אותם.
 
לאחר מכן (דף עז.) פוסק רב שהלכה כר' דוסא. על זה מקשה הגמרא, שכן רב אמר מפורשות ש"פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום"[74]. למסקנת הגמרא, רב[75] סובר ששכיר יום יכול לחזור בו במהלך היום (וידו על העליונה), ואילו אומן לא[76].
 

ב. פסיקת הטור

עד כאן דיברנו על הפסקת העבודה ע"י הפועל. סיטואציה כזו תקרה בד"כ אם העבודה תתייקר (שכן מעתה שכר העבודה כבר אינו ערך העבודה, ומתקבל על הדעת שהפועל ירצה להפסיק את עבודתו כדי שבעל-הבית לא יגרוף את הערך העודף). ובאמת, במקרה של הברייתא ההבנה המקובלת היא שמדובר על מצב בו הוקרה העבודה; לדעת חכמים על-אף שחצי היום הנותר שווה 6 דינרים, משלם בעל הבית 4 על חצי היום הקודם, ולרבי דוסא משלים רק 2, כי חצי היום הנשאר שווה 6, וכך בעל-הבית לא יפסיד ולא ישלם יותר מ8 הדינרים אותם הקציב לעבודה.
על כך מחדש הטור, ומחיל את המחלוקת אף במקרה והוזלה העבודה:

והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפי' בחצי היום וידו על העליונה
ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל
אפילו אם נתייקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי השכר הנשאר כידו
כגון ששכרו בח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפילו אם נתייקרו שצריך ליתן לאחר מחצי היום הנשאר ו' דינרין
אפילו הכי צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרינן לא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה
וה"ה נמי אם הוזלה
שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין ליתן לו ששה דינרים ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרים כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה[77]

הטור מרחיב את דין יד פועל-שכיר על העליונה (שנפסק כזכור להלכה, בין כשיטת רב ובין לכולי עלמא) מעבר למקרה בו הוקרה העבודה, אף למקרה בו היא הוזלה. אז בעל-הבית ישלם לפועל 6 דינרים, 2 יותר ממה שפסק עמו. למה? בגלל אותו עיקרון בדיוק אותו דחינו במקרה של 'הוקרה'; ר"ל- כדאי למלא את התנאי של בעל-הבית על יום העבודה, שייגמר ב8 דינרים[78]. הפועל מקבל יותר ממה שפסקו עמו, למרות שהוא זה שהפסיק את יום העבודה באמצע. ועל חידוש זה אומר הבית יוסף חמש מילים: "פשוט הוא דמהוקר נלמוד להוזל"[79].
 
מה הוא יסוד הדין הזה (אשר למי שאינו ר' יוסף קארו אין הוא כ"כ פשוט)? במקרה אחר, במצב בו בעל-הבית חוזר בו וידו על התחתונה, יש מחלוקת רש"י-תוספות בנוגע להשלכות. רש"י מפרש שיד בעל-הבית על התחתונה גם אם הוזלה העבודה, אז משלם לפועלים יותר משכר חצי יום, אלא שכר יום שלם למעט שכר-העבודה שהוא יצטרך לשלם לפועלים הבאים[80]: "ואם הוזלה מלאכת פועלים על כרחו יתן להם כמה שפסק [=לכל היום] חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה"[81].
על כך משיג הר"י, עפ"י תלמיד רבנו פרץ כמובא בשיטה:

אבל אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. דאם יוקירו יתן להם כנגד מה שעשו לפי מה שפסק עמהם ואם הוזלו ידו על התחתונה וצריך ליתן כל מה שפסק רק שיעביר מה שצריך להוציא בהשלמתה.
ודוחק הוא לומר דיתן יותר ממה שפסק עמהם וגם יותר ממה ששוין עכשיו.
לכן נראה לר"י דכשהוזלו אין נותן להם אלא כפי מה שפסק דהיינו החצי ומזה לא הוי החדוש אלא מדהוקירו כדפירשתי[…] תלמיד הר"פ[82]:

בהמשך הוא שואל שאלה מציאותית על העמדת דין יד בעל-הבית על התחתונה רק במצב בו הוקרה העבודה- איזה בעל-בית יחזור בו אם היא הוקרה? סביר הרבה יותר אם יחזור בו כשהוזלה. תשובת תלמיד ר"פ היא ש"אף על גב דלא שכיח הוא מתנינן לה לאשמועינן אם אירע כך". תוספות שאנץ[83] מביאים טעם נוסף, והוא שמדובר כאן על הפסקת העבודה משנאה (ומוסיפים שפירוש רש"י חזק יותר, שכן ללא שמדובר גם על הוזלה, אין לפועלים טעם לשכנע את בעל הבית לחזור בו, אם משקללים את קושי הפועלים למצוא מעסיק).
 
הריטב"א נותן טעם אחר לשיטת רש"י:

ודקשיא לך למה נותן להם יותר על מה שפסק ויותר על מה ששוה פעולתם
הא לא קשיא דטעמא מפני שהוא דבר האבד לפועלים
שהרי כיון שהוזלו פועלים אם באו עכשיו להשכיר עצמן לאחרים לעשות כדי הנשאר בכאן לא יתנו להם אלא שקל דהיינו שני דינרין[84]

הריטב"א מסביר שבמקרה הזה שחוזר בו בעל-הבית וידו על התחתונה, אנחנו לא חושבים רק על הפגיעה באינטרס של בעל-הבית לטובת הפועלים (כמו ב'הוקרה'), אלא גם על האינטרס הכללי של הפועלים, בראייה רחבה יותר. שעה שהוזלה העבודה, שוב אין הפועלים יכולים להשכיר את עצמם ב4 דינרים לחצי יום- בעוד לשכר כזה התחייב בעל-הבית. לכן יישלם בעל-הבית תשלום הכולל בתוכו גם את השלמת ההכנסה מחצי היום הבא[85].
 
כאן אנחנו מסיימים את הדיון במקרה בו חזר בעל הבית, וחוזרים למקרה דנן- שפועלים חזרו בהם, ואעפ"י כן ידם על העליונה. ציינו את שיטת רש"י וקושיית התוספות[86], ואת הטעם שמביא הריטב"א, שיכול לשמש אותנו גם בסוגיה שלנו. עתה נחזור אל פסיקת הטור.
 

ג. דיון על הטור

וזה לשון השפתי כהן:

או הוזלה – וכתב הטור דאם שכרו בח' דינרים והוזלה שיכול לגמור חצי יום הנשאר בב' דינרים צריך ליתן לו ו' דינרים ואין מעכב בידו אלא ב' דינרים (העתיקו הע"ש והסמ"ע דבריו)
ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר
וגם באמת לא נהירא לפע"ד דלמה יתן לו ו' דינרים נהי שיוכל לחזור בו ואין ידו על התחתונה וצריך ליתן לו כפי מה ששכר עמו ולא ב' דינרים כפי מה שהוזל אלא ח' דינרים ליום (וכן לענין הוקר)
למה יהיה יד הפועל על העליונ' לענין שיתן לו יותר ממה ששכר עמו ח' דינרים ליום דהיינו ד' דינרים לחצי יום כיון שהפועל (מודה) [חוזר] ולא ידעתי מנ"ל להטו' הא
וב"י כ' ומ"ש רבינו וה"ה נמי אם הוזל כו' פשוט הוא דמהוקר נלמד להוזל עכ"ל ולפע"ד לא דמי דכשהוקר נותן לו חצי השכירות כפי מה ששכר עמו ודמי כאלו שכרו לחצי יום בד' דינרים משא"כ הכא
גם מ"ש הב"ח דכ"כ הרא"ש דה"ה הוזלה המלאכה ליתא דלא כ"כ הרא"ש שם רק דה"ה אם הוזלה וחזר בו בע"ה כו' ע"ש משא"כ הכא
וכן מוכח להדיא כדברי התו' פ' האומנין דף ע"ז סוף ע"א ד"ה יד הפועל כו' ע"ש וברש"י ובתוס' פ"ק דמציעא דף י' ע"א ד"ה יכול לחזור כו' ודוק,
שוב מצאתי בטור כ' על קלף ישן נושן דליתא שם להאי דינא[87]

הש"ך מקשה על פסיקת הטור, ואומר שזה לא הגיוני שבעל-הבית ישלם לפועל יותר מפי מה שהם סיכמו כשהפועל חוזר בו במהלך יום העבודה. לדידו, אין יד פועל על העליונה כשהוא מפסיק את העבודה בחצי היום, אלא שאין ידו על התחתונה[88]. הוא קובל על ההגיון שהסביר הב"י בטור, שפשוט ללמוד ממקרה של הוקרה העבודה למקרה שהוזלה העבודה; לש"ך אין הדבר פשוט בכלל, שכן ההבדל הוא משמעותי- ב'הוקרה' בעל-הבית משלם כפי ההסכם, וב'הוזלה' לא.
לכן נראה שהש"ך סובר שאין יד פועל על העליונה ב'הוזלה', דהיינו כשחצי היום הנותר שווה 2 דינרים, יקבלו הפועלים את מלא שכרם- כפי שנקבע לחצי יום, 4 דינרים- ולא יותר. את השגתו על הטור הוא מעגן חמש הוכחות: (1) לא מצא את הדין בשום פוסק אחר מלבד הלבוש והסמ"ע; (2) הוכחת הב"ח שכן כתב הרא"ש לא נכונה- הרא"ש כתב זאת על מקרה שחזר בעל-הבית; (3) התוס' בפרק שלנו מדגישים שיד פועל על העליונה רק ב'הוקרה' ולא ב'הוזלה'; (4) התוס' בפרק ראשון, על אבידה שמוצא פועל לבעל-הבית, מציין שמחלוקת חכמים ור' דוסא היא רק כש"נתייקרו פועלים"[89]; (5) מצא כתב יד "על קלף ישן נושן" של הטור בו הושמט הדין הזה.
 
קצות החושן מביא את קושיית הטור, ומשיב עליה[90]. הוא מבסס את שיטתו על התשובות מיימוניות, שמקשר בין פועל לעבד עברי:

והא פועל יש לו דין עבד עברי
דמהאי טעמא אמרינן פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום
דילפינן לה מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף
דכל קולי דעבד עברי יהבינן לפועל מק"ו
השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילין ביה כ"ש פועל[91]

הדרשה של "'כי לי בני ישראל עבדים'- ולא עבדים לעבדים" מופיעה שלוש פעמים בבבלי[92]. הדרשה ההומניסטית הזאת מבטאת בעיה שיש בעצם העובדה שבן ברית ישראל הוא עבד; מאחר ויצאנו ממצרים, הוא אינו יכול להיות עבד להשם וגם עבד לאדם אחר. מכאן, שמציאות של עבד עברי היא פגם מבחינת יחסו של אדם והקב"ה. במקרה שלנו, לומדים קל וחומר מעבד עברי: אם עבד עברי, שהגיע למצב הרע הזה באשמתו (מכר את עצמו/מכרוהו בית-דין בעוון גניבה) מקבל הקלות/זכויות מסוימות- פועל-שכיר, שלא הגיע למצב כזה (=עבודה בשביל מישהו אחר כשאין אתה בעליו של תוצר העבודה[93]) באשמתו, דין הוא שיקבל את אותן הטבות.
ובהטבה הספציפית שלנו, גרעון כסף. אומר הקצות:

דהוא מדין עבד עברי שיוצא בגרעון כסף ובעבד עברי קי"ל דמחשבין להקל […]
וא"כ ה"ה בפועל אם הוקר ושוה עכשיו יותר יוכל לחזור בחצי יום ומחשב עם בעל הבית לפי דמים ששכרו
ואם הוזל מחשב על פי שנים הנותרות וזה נכון

 
דין גרעון כסף אומר שעבד עברי משתחרר ע"י פדיון[94], היינו תשלום לבעליו. אין התשלום הזה משקף את שווי העבד, ר"ל מחיר הקנייה שלו- שכן עבדו של קב"ה לא נמכר בעצמו, רק כוח עבודתו נמכר- אלא שווי העבודה הנותרת לעבד (ובמילים אחרות: החסרה, 'גריעה' של שווי העבודה שכבר נעשתה). לדוגמא, עבד שנמכר לאדון ב600 שקל לתקופה של 6 שנים, יגרע 100 שקל מדמי פדיונו על כל שנת עבודה; לאחר שנתיים של עבודה אצל האדון, יהיה ניתן לפדות את העבד תמורת 400 שקלים בלבד.
מקורו של הדין הוא מהפסוק: "וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ"[95]. רש"י מסביר על הפסוק ש"פודה את עצמו ומגרע לו אדונו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו"[96].
 
קצות החושן מביא רמב"ם שפוסק להלכה דין מיוחד בגרעון כסף:

כל עבד עברי או עבריה שיצא בגרעון כסף והבריא והוסיפו דמיו או נשחף ופחתו דמיו מחשבין לו להקל עליו
כיצד הרי שנמכר במאה והרי הוא עתה שוה מאתים אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה נמכר במאתים והרי הוא שוה מאה מחשב עמו על פי השנים הנותרות לפי מאה[97]

לפי הרמב"ם, אין לנו דרך חישוב אחידה וקוהרנטית לגרעון הכסף. כששווי העבודה אותה הוא יכול לבצע עולה במהלך תקופת העבדות, אנחנו מתעלמים מכך ומחשבים לפי השווי ברגע הקנייה (בדוגמא של הרמב"ם: 100); וכששווי כוח עבודתו יורד במהלך תקופת העבודה, שוב כבר איננו מתחשבים בשווי של רגע הקנייה (בדוגמא של הרמב"ם: 200), אלא מחשבים את שנותיו לפי השווי החדש. או כמו שמסביר רבנו הרמב"ם: "מחשבין לו להקל עליו.
דין זה, נטול הרציונל והסדר, מזכיר לנו מאוד את פסיקת הטור גבי יד פועל על העליונה. גם שם נוטש הטור דרך אחידה לחישוב התשלום לחצי יום עבודה, ובוחר בכל מקרה את התרחיש הטוב ביותר לפועל (כזכור: כשהוקרה העבודה- משלם בעל-הבית לפועל את השכר שהוסכם עליו מראש, על אף שהוא מפסיד מכך; וכשהוזלה העבודה- בעל-הבית משלם לפי העבודה שעוד עתידה להיעשות, כאשר עודף הערך שהוא עתיד לגרוף מהפועלים החדשים שיעבדו בזול ניתן לפועל הראשון, שהפסיק את יום העבודה באיבו).
 
את הדין הזה, בעבד עברי, מחיל הקצות על פועל, לפי העיקרון שהביא מהתשובות מיימוניות, ש"כל קולי דעבד עברי יהבינן לפועל מק"ו". אם כן, נמצאנו אומרים שהמסקנה ש'יד פועל על העליונה' נובעת מתפיסה הומאנית-תיאולוגית על היות כל בני-ישראל עבדים להשם בלבד, בלי יכולת להיות משועבדים לבני-אדם אחרים[98]. לכך נתנה להם התורה הקלות והגנות כנגד המעביד. אותם הקלות שנתנו במפורש לעבד עברי, מושלכות בדין לפועל- שמצבו גם אינו מזהיר, אך הוא לפחות לא גונב או מוכר את עצמו לעבד.
 
אפשרות נוספת להסביר את תשלום 2 הדינרים הנותרים במקרה והוזלה העבודה לפועל, על אף שהדבר לא נקבע בהסכם של בעל-הבית והפועל, במקום להישאר אצל בעל-הבית מכיוון ש"אוקי ממונא בחזקת מריה"[99], ובכך לא לאפשר לבעל-הבית לגרוף עודף-ערך שנוצר משינויים בשוק, אפשר אולי לראות אצל ערוך השולחן.
ערוך השולחן לא מדבר על הדין שלנו בטור, אלא על הדין של יד בעל הבית על התחתונה בחזרתו הוא. בכך אנחנו משתמשים באותה דרך בה הלכנו כדי להביא את טעם הריטב"א על מחלוקת רש"י-תוספות, גם היא מדין חזרת בעל הבית. וזה לשון ערוך השולחן:

והטעם שפועל ידו על העליונה וקבלן ובעה"ב ידם על התחתונה נ"ל דמעיקר הדין כן הוא דפועל שנשכר לשכירות הימים הרי לא שכרו לעשות המלאכה בכלל אלא לכך וכך ימים והימים אינם מחוברין זל"ז לפיכך לפי הזמן שעשה צריך לשלם לו אף שהמותר יעלה לו ביוקר[…] והבעה"ב גם בפועל ידו על התחתונה לפי שהבעה"ב עיניו בהמלאכה ולכן אם המותר יעלה לו בזול למה ירויח ממה שחשב דמי המלאכה[…] והרי הוא [=הפועל] עיניו בהזמן.[100]

לפי ערוך השולחן ישנו הבדל מהותי בהסתכלות על העבודה בין בעל אמצעי הייצור, בעל-הבית, לבין הפועל שעושה את העבודה היצרנית. בעל-הבית- "עיניו בהמלאכה", ז.א. שהוא רוצה שהעבודה תתבצע- לא תהיה לו כל בעיה אם השדה ייחרש בחצי יום ולא ביום שלם. הפועל, "עיניו בהזמן"; הוא רוצה למכור את כוח עבודתו ככל שיתאפשר לו, למען יקבל עבורם את אמצעי המחייה שלו.
ממילא, בנדון דידן[101], בעל-הבית תכנן שתתבצע העבודה (שאורכת במקרה שלנו יום עבודה) ב8 דינרים. זה מה שהחליט להוציא על העבודה הזאת בבוקרו של היום, ואין זה משנה כמה זמן תערוך; הפועל שלנו הסכים לעבוד תמורת 8 דינרים ליום עבודה. בקשת שניהם תתממש אם החוזה יתממש כלשונו. מחוץ להסכם- העולם שינה את ערך העבודה, ומעתה חצי יום עבודה הוא 2 דינרים, ולא 4. אם תיפסק העבודה במהלך היום, בעל-הבית ימלא את מבוקשו: העבודה שביקש ב8 דינרים. הפועל, לעומת זאת, ימשיך וימצא עבודה אחרת להמשך היום- ואמנם הוא יעבוד יום עבודה שלם- אך לא קיבל על זה 8 דינרים אלא רק 6. את הפגימה הזאת ברצון הפועל מנסה ערוך השולחן לנטרל.
 
באמירה שפועל חוזר בו בחצי היום, ושיד פועל על העליונה, אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שהפועל לא יפסיד בגלל ההפסקה שלו את העבודה[102]. בעזרת המשוואה של ערוך השולחן עם הטעם של הריטב"א, אנחנו רואים שהפועל לא יוכל למלא את מבוקשו, את התשלום שהוא תכנן לקבל תמורת כוח עבודה מסוים (יום עבודה, במקרה הזה), ובכך יפסיד אם יפסיק; בעזרת ההצדקה של הקצות, אנחנו מבינים שהדין של הטור מגן על הפועל מהפחד להפסיק את העבודה. המהלך הזה הוא בעצם מניעת עבודה כפויה[103] של הפועל.
בהמשך למסקנה שיצאנו ממנה בפרק הקודם, נראה אולי לומר שההלכה פה מסתכלת על חצי היום הבא, על נקודת ההתחלה הבאה. הרי אפשר היה להניח את המצב עם יד פועל שלא על התחתונה, בעצם קבלת שכרו השלם על אף שהוא עצמו קטע את העבודה; אבל כך, בחצי היום שנותר- יום בו הוזלה לפתע העבודה- עמדת הזינוק[104] של הפועל פחות טובה משל בעל-הבית. לפי פסיקת הטור, שלא נותנת לעודף היחסי שנוצר כתוצאה מהשינויים בשוק להשתלשל לכיסו של בעל הבית, גם הפועל וגם בעל-הבית עומדים במקום שווה להשגת המחיר המלא (יום עבודה תמורת 8 דינרים).
 
 

תרעומת

 
עד כאן לא דיברנו אלא על הדינים. הצגנו מקומות שלדעתנו הראו שההלכה מנסה להגביל (ואולי אף למנוע) את גריפת הערך העודף על ידי בעל-הבית, והדרך שלה לעשות את זה הייתה בדרכה העוצמתית והנורמטיבית, והיא הדינים שלה. אין זה דבר של מה בכך, בעולם בו הרכוש הפרטי והטובה האישית עודנה הבסיס למערכת הכלכלית; התמיהה הרבה שהייתה שותפה לשני הדינים האלה שבסוגיות הפתיחה של פרק 'השוכר את האומנין' ע"י מי שלא סבר שצריך לשלם עפ"י ההנאה החומרית שנגרמה לבעל-הבית ע"י עבודת הפועלים/לשלם לפועל יותר מכפי שנקצב לו במקרה בו הוא עצמו הפסיק את העבודה באמצע, מעידה שהדבר לא מובן מאליו. בעצם, דיברנו על הנצחונות הקטנים של ההלכה על עודף-הערך; או: הניצחונות הקטנים של ההלכה על הניצול.
עתה נחזור אל הסוגיה הראשונה ונראה מקרים בהם ניצול הפועלים מעוגן בחוק, ולמרות זאת ההלכה מדגישה את זכותם הפועלים להתרעם ולהתקומם על כך. ובלשון קודשם של חז"ל- תרעומת[105].

תרעומת – טינא בלב על עוול שנעשה. מקום שיש הטעאה ואין תביעה חוקית אלא טינא מוסרית (בבא מציעא ע"ה, ע"א)[106]

הקפדה ותלונה, ומורגל בפי חז"ל לומר בכמה דברים שאין לו עליו אלא תרעומת, ר"ל שאינו חייב מצד הדין אלא מצד היושר[107]

 
את סוגיית הגמרא הסברנו בתחילת הפרק השני, אבל נדגיש עוד כמה דברים לפני שנדבר על מקרי התרעומת. התרעומת, בכל המקרים[108], היא מה שמגדירה הגמרא בשורותיה הראשונות מאוד: "דאטעו פועלים אהדדי"; משמע, שמדובר פה על הטעייה פנים מעמדית: אחד מהפועלים מטעה את רעיו. המשך הסוגיה ועיון קצר בראשונים מראה שהשליח (אותו קראנו 'סרסור' בפרק השני של המאמר), מייצג דווקא את האינטרס של בעל-הבית- ולכן הוא מתקרא 'שליח', ובהמשך הסוגיה מושווה לשליח גט. המאירי כותב במפורש על השליח שלנו: "שכך דינו של שליח להשתדל בתועלת המשלח בכל מה שאפשר לו"[109].
אם כן, נפרוס את ארבעת מקרי התרעומת בסוגיה:

  1. דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה טרחינן ומתגרינן בארבעה
  2. אי לאו דאמרת לן בארבעה הוה זילא בן מילתא לאתגורי
  3. דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא
  4. דאמר ליה בעל הבית בארבעה ואזל איהו אמר להו בתלתא ודקאמרת סבור וקביל דאמרי ליה לית לך אל תמנע טוב מבעליו

 
מקרים 1-3 מדברים על מצב בו השליח תולה את השכר על בעל-הבית (שאם לא כן, הם מקבלים את שכרם מהשליח כמו שסוכם ביניהם), במקום בו יש פועלים שנשכרים ב3 זוז ויש פועלים שנשכרים ב4 זוז (שאם לא כן, תשלום השכר יהיה כפי שמשלמים לפועלים במקום), וכשהשווי של תוצר העבודה בלתי אפשרי לבירור (שאם לא כן, יקבלו לפי עבודתם). מקרה 4 חוזר לכך שהשכר נקבע ע"י השליח והפועלים, אך בכל זאת יש אפשרות לתרעומת. נדבר על זה בהמשך.
 
הגמרא מביאה שלש אפשריות ב"שכרכם על בעל הבית ואיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא", מהם היא לומדת שהפועלים יכולים לטעון שהיו יכולים לחפש מקום תעסוקה אחר; שיש כזה דבר פועל שהוא בעל-בית[110]; וששווי העבודה משפיע על התשלום (אם שווי העבודה הוא 4 זוז, צריך לשלם להם 4)[111].
לאחר דיון באפשרות קביעות שווי העבודה, הגמרא חוזרת למקרה הראשון, אותו היא סגרה ב"סבור וקביל". שם מדובר כך שבעל-הבית אמר לשליח לשכור לו פועלים ב4 זוז, והשליח סיכם עם הפועלים על 3. ההבנה הראשונית בגמרא היא שהפועלים הסכימו לקבל 3 זוז, לכן זה לא משנה שבעל-הבית שלח את השליח ב4- שהרי הם קיבלו בדיוק מה שהם סברו שיקבלו, אם כן לא הייתה כאן הטעיה.
כך הונחה הסוגיה, שעה שהדיון עבר למקרים עם הטעייה ברורה יותר. בסופו של דבר, על אף שניתנו כבר שלושה הסברים אפשריים לתרעומת, הסתמא חוזרת למקרה הראשון ואומרת:

איבעית אימא
לעולם דאמר ליה בעל הבית בארבעה ואזל איהו אמר להו בתלתא
ודקאמרת סבור וקביל
דאמרי ליה לית לך "אל תמנע טוב מבעליו"

ההנחה של הפועלים, ושאותה מקבלת הגמרא, היא שבמצב שתיארנו קורה מקרה של מניעת הטוב מהבעלים שלו. הבעלים, במקרה הזה, הם אלו שאינם בעלים על אמצעי הייצור, הם הפועלים ולא בעלי-הבית- והטוב שנמנע מהם הוא משכורת גבוהה יותר שהיו יכולים לקבל.
 
למה בעצם הפועלים הם הבעלים של הטוב (=הזוז הרביעי)? אולי הטוב נמצא כבר אצל בעליו, כשהוא נשמר אצל בעל הבית ולא יוצא החוצה?
שאלה נוספת נובעת מהתשובה הראשונה למקרה זה המופיעה בגמרא- "סבור וקביל"; ניתן להסיק שהסכמת הפועלים לקבל שלוש שזורה בישוב דעתם לקבל שלוש. כלומר הסכמתם לקבל שלוש מצביעה על רצונם לקבל שלוש, ואם רצונם לקבל שלוש על הם מתרעמים?
 
אולי אפשר להסביר בקצרה ובפשטות שבתור מייצרי העבודה (הסחורה בה נעשתה העבודה), יש להם זכות יותר גדולה על התוצרים מאשר למי ש'קנה' את הסחורות (אמצעי הייצור וכוח העבודה של הפועלים), ויש כאן אמירה שכנגד תהליך העבודה באופן שבו הוא מייצר ערך עודף וניצול. לכן בעליו של הטוב יהיו העובדים.
בקשר לשאלה השנייה, נאמר שהגמרא דוחה הנחת יסוד זו. הגמרא מפרקת את המתאם בין הסכמה ורצון – היא מצביעה על כך שמעמדו של הפועל ומצבו הכלכלי, ברוב המקרים, יגרמו לו להסכים כמעט לכל שכר. זה הוא החידוש של הגמרא, תרעומת הפועלים נעוצה באפשרות לקבל ארבע, והסכמתם לקבל שלוש אינה מצביעה על ישוב דעתם[112]. גמרא זו היא שנפסקה להלכה[113].
 
רבי עקיבא איגר מסביר[114] את תרעומת הפועלים נובעת במושגים הלכתיים. הגרע"א מבאר שמדובר במקרה שהעבודה שווה ארבעה זוזים, והסכמת הפועלים לקבל שלושה זוזים היא מעין מתנה או מחילה על הזוז הרביעי. לדעת הרע"א תרעומת הפועלים נובעת מההטעיה של השליח את הפועלים, המידע המוטעה שמסר להם גרם להם למחול על הזוז הרביעי, ולכן, מדובר פה על מקרה של 'ספק מחילה'[115].
ההבדל בין הדין הראשון בגמרא לגבי המקרה דנן (סבור וקבלת) ולבין השני (לית לך אל תמנע טוב מבעליו) לדעת הגרע"א אינו אם יש ספק מחילה או לא, אלא האם הספק מחילה הזאת נבעה ממרמה שמצדיקה תרעומת או לא. מכאן, שבכל דין הסכמי בו הפועל מוותר על חלק מערך העבודה, הערך העודף נמסר לבעל-הבית מדין ספק מחילה[116].
 
סוגייה זו עומדת על המתח המעמדי בין בעל אמצעי היצור לפועל; לבעל הבית יש יתרון טבעי על הפועל – הוא מחליט האם להעסיקו, בכמה ואת אופי העבודה; לפעול נשארה הזכות לסרב. אך מעבר לאופציה הפורמלית-משפטית של הפועל לסרב, האם יש לו אופציה אנושית כזו?[117]
על מתח זה עומדת הגמרא בקיבעתה שהסכמת הפועל לשכר אינה מצביעה על ישוב דעתו לקבל שכר, ויותר מזה, מה משמעות הסכמת הפועל כאשר חלק מן המידע הרלוונטי נמנע ממנו (האופציה לקבל 4).  מערכת המשפט אינה יכולה להתחשב בדברים שאדם חש בליבו כאשר הוא מסכים, ולכן היא אינה יכולה לדרוש מבעל הבית לשלם 4. אך בכל זאת, הגמרא מזכירה לנו שיחסי הכוחות הטבעיים בחברה מתעדפים את בעל כוחות היצור, ושזה לא מצב נכון וצודק. ולכן, לפועל יש את הזכות (ואולי אף את החובה) להתרעם.
 
 

סיכום

 
במהלך לימודינו את פרק 'השוכר את האומנין' עם הרב שלמה וילק עסקנו רבות בשאלת הפועלים ומעמדם, התמודדנו עם שאלות על הסכמיות, הפרת ההסכמיות, מעילה באמון, טוב חומרי ושכר פועלים. בתוך רצף הלימוד, נגענו באחת מן השאלות המשמעותיות ביותר בתחום הכלכלי והחברתי, והיא שאלת השכר.
 
כאמור, מרקס עסק בהרחבה ובפירוט בנושא, שהיווה לו בסיס לניתוח והתפיסה החברתית שלו. דרך השכר, עיסוק לכאורה-מתקטנן בפרטים מספריים במשכורתו של הפועל, הוא מצא את הדרך בה אליטות שולטות על ההומנים, ובנה על כך תנועות פוליטיות שמשפיעות עד ימינו.
חז"ל, בחוכמתם המופלאה, נגעו בנושא בעדינות ובדיקנות. הצגנו בפניכם שלוש סוגיות שבעיניינו היו יסודיות להבנת יחס חז"ל לפועל בתחילת פרק זה. סוגיית 'מה שההנהו' (עה:-עו.), על המתח שבין הסכמיות והנאה חומרית; סוגיית 'יד פועל על העליונה' (עו:-עז:), על המתח המעמדי שבהפסקת העבודה; וסוגיית תרעומת (עו.), על תודעתו של האדם בשלא ניצח בדיני הממונות. בשלושתם יש גורמים מתקדמים יותר לעבר התפיסה המרקסיסטית, וכאלה פחות. דיברנו בתחילה על חוסר האפשרות להשוואה בין הדברים, אך ניסינו להרכיב משקפיים מורכבות, בעלות מרכיבים משני העולמות.
 
מי ייתן ומה שטוב יקרה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[1] לסיכום מרתק של הנושא בפרק שביעי, ראי מאמרו של הרב ישראל סמט בעל הבית ופועל, אסופות ד
[2] הספר נכתב ע"י קארל מרקס ב1867 ונערך ע"י אנגלס. אנחנו מתבססים פה על התרגום לעברית של צבי וויסלבסקי בעזרת יצחק מן על המהדורה הרביעית, הוצאה מחודש של הקיבוץ המאוחד 2011.
[3] עמוד 32
[4] מרקס מתבסס בעיקר על התיאוריה בתצורתה עפ"י הכלכלן הבריטי דוד ריקארדו, אותו מרקס רואה כמנסח המוצלח ביותר של הכלכלה המדינית עד אליו: "ניתוח שיעור-הערך אצל ריקארדו – וניתוח זה הוא המעולה ביותר…" (שם עמוד 65). עייני עוד דלות הפילוסופיה עמודים 35-39
[5] מרקס, עבודה שכירה והון, פרק II
[6] שם 143, ודלות הפילוסופיה – הוצאת הקיבוץ המאוחד 1955, עמוד 39
[7] בסוגיות בגמרא, בניגוד למרקס שמדבר על קנייה של כוח העבודה, משתמשים בלשון של 'שכירות'. אבל אין שכירות אלא קנייה לשעה, וכ"כ המבי"ט (שו"ת חלק א סימן מ): "שכירות מכירה ליומיה" (עפ"י בבא מציעא נו.).
[8] הקפיטל 153
[9] שם 149-150
[10] דלות הפילוסופיה 33
[11] בעל ההון
[12] הקפיטל 173
[13] שם 156
[14] שם 173
[15] שם 190. בויאר הוא האציל, בעל הקרקע, ברוסיה רומניה ובולגריה, אשר בשדותיו עבדו האיכרים הסלאבים.
מרקס מתאר שם סוג אחר של גריפת ערך עודף, ברור יותר לעין; במקרה ההוא האיכר עובד את הקרקע לעצמו ומשיג את גידוליה, למעט אותם ימים עליהם סוכם מראש עם הפיאודל שלו בהם יעבוד בשביל האדון. אותם ימים הם ימי עבודה עודפת, בהם תוצרי העבודה של הוואסל הולכים לאדונו. אמנם מרקס מתאר את אירופה המזרחית בתקופתו, אשר נשארה חקלאית ופיאודלית עד המאה ה-20, אך נראה שנכון הדבר לפיאודליזם בכללותו, ובפרט באלף שנות ימי הביניים (שלב חשוב בדיאלקטיקה ההיסטורית, אליבא דמרקס, שיצרה את המהפכה הצרפתית על הדמקרטיה והליברליזם, אשר מהווים מצע הכרחי למהפכה קומוניסטית), אם כי לא רק. נזכיר שמוסד האריסות מופיע בגמרא (ועייני אנציקלופדיה תלמודית כרך ב עמוד קפו טור 2).
מרקס מדגים איך גם בשיטה הפיאודלית בעלי אמצעי הייצור משתמשים בכל מיני שיטות כדי להגדיל את הערך העודף. אך בניגוד לערך עודף פיאודלי, בחברה הליברלית-תעשייתית, אין אופן החישוב של הערך העודף פשוט כל כך, וכולל יחידות ברורות ושלמות כמו הימים של הוואסל.
[16] בעלי ההון
[17] סוציאליזם – בין פוליטיקה לאוטופיה, עמוד 23
[18] סוציאליזם וחברת השפע, ספרית פועלים בע"מ 1965 – עמוד 19
[19]  הקפיטל – הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011, עמודים 169-171
[20] שם 174
[21] שם 255-256
[22] שם 303. מרקס מצטט את הסתפקותו של ג'והן סטיוארט מיל, "אם כל האמצאות המכאניות, שנעשו עד כאן, הקלו את עמל-היום של שום בריה אנושית". ועייני היטב שם בהערות שוליים.
[23] אלא אם הן מציעים, כמובן, מהפכה שתשנה באופן יסודי את אופן הייצור. על פי תפיסתו הדיאלקטית את ההיסטוריה, מרקס לא סובר שהקומוניזם, בצורתו המפותחת, היה מונח לפתחם של ההוגים מכל התקופות; אין הוא אפשרי אלא לאחר שהבורגנות העניקה לנו את ה'דמוקרטיה' במובן הרשמי והחוקתי שלה. לכן האפשרות היחידה של בני תקופת חז"ל לצאת נגד הניצול היא, למצער, צמצומו.
[24] כמו ההנחה במסכתנו: "מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו" (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא יב:)
[25] בבלי בבא מציעא עה:-עו.
[26] ומדובר פה בין על פועלים שעובדים בשכירות (שכר לפי זמן עבודה), ובין בקבלנות (שכר לפי תוצר העבודה).
ועייני בתוספות שמראה ש"פועל" הוא שכיר, "קבלן" הוא העובד בקבלנות, ו"אומן" כולל את שניהם: "השוכר את האומנין – משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות אבל בפרקין דבתר הכי (דף פג.) נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום" (תוספות מסכת בבא מציעא דף עה:), אך הראה מהר"ם שי"ף שאין הבחנה זו מוכרחת.
[27] בעניין תרעמות, נשאלת השאלה מהי הנפקא מינה של תרעומת. שהרי בכל מקרה המרומה ירגיש תרעומת, אם כן, מדוע הגמרא טורחת לברר מתי יש תרעומת ומתי אין, מתי מותר להרגיש תרעומת ומתי לא? משמע שיש לתרעומת השלכה הלכתית-משפטית. רבי ישראל מסלנט סובר שמשמעותו של דין תרעומת הוא שיש חובת פיוס על הפוגע (נתיבות אור ס' מ); ניתן לדייק מדברי רש"י (בבא מציעא נב: ד"ה חסיד) שיכול המתרעם להוציא דיבה על הפוגע.
[28] עייני שו"ע סימן קפ"ה ס"א עפ"י רמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פ"ב ה"ו
[29] מעניין לראות את הפן המעמדי שהגמרא לוקחת אליו (בדומה למה שקורה בסוגיה הבאה): "אי בעית אימא בבעל הבית עסקינן", ואז"לעולם בפועל עסקינן". האופן ההצהרתי בו הגמרא מנסה לברר באיזה מקרה מדובר מעורר מחשבה, בייחוד כאשר אפשר היה להפוך את הסדר של המקרים השני והשלישי, ובעצם לא להזקק למשפט "לעולם בפועל עסקינן".
[30] במקרה הזה נדון פירוש בפרק האחרון של המאמר.
[31] תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיא.
[32] תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיח.
[33] למעט הבדל מינורי בסיום הברייתא; בסוגיין: "מה שההנהו", ובקיא. ובקיח.: "מה שההנה אותו" .
[34] תוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק ז הלכה ז
[35] כך הוא בתוספתא ליברמן, שנכתבה על בסיס כת"י וינה באופן כמעט דיפלומטי. נדון בשאר הנוסחאות ביתר פירוט בהמשך.
[36] כך בכל הגירסאות (בהבדלים לא משמעותיים: ההנה אותו/היהנה אותו/יההנה אותו), למעט אחת. בעד נוסח Ms. Barth. 107 שנמצא באוניברסיטת פרנקפורט, שם הנוסח: "מה שהתנה אותו", אך גם נוסח זה נמחק ע"י הסופר/המגיה, והת' הוחלפה בה'.
ראוי לציין את גרסת הרמ"ך כבמובא בשיטה, שנכתבת באופן שונה מהברייתא בגמרא שלנו, כולל ההחלפה המדוברת בין 'התנה' ו'ההנה':
"השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דאמרינן שהוא נותן לו משלו כל מה שפסק עמו וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שהתנה עמו או מה שראוי לפחות שבשכירות" (שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף עו.)
[37] חשוב לזכור שאין כאן מחלוקת בין הדין בתוספתא ובברייתא, שכן מדובר על מקרים שונים.
[38] ביאור הגר"א חושן משפט סימן שלה סק"ו. הגר"א מביא את התוספתא כמקור לדין 'יורד לשדה חברו שלא ברשות', בהקשר של מלמד שלא מדעת האב בהגה.
[39] וכן הוא בכת"י ארפורט, כאמור, וכן בתוספתא של דפוס וילנא. ליברמן עצמו מגיה במקום עפ"י הנוסח הזה את כתב יד וינה, אך לא מחליף בגוף הטקסט.
[40] ובעצם כל נוסח שאיננו כת"י וינה.
[41] ובהמשך לאמור לעיל על דפוס וילנא ונוסחת הגר"א, וביותר הגהת הגר"ש ליברמן עצמו, ברי שכת"י ארפורט מדוייק יותר במקרה שלנו. להעדפה כללית של כת"י ארפורט על כת"י ראה תחילת מאמרו של יואל אליצור, מפגשי לשון וריאליה בלשון חז"ל ושאלת קדמותה של התוספתא, מחקרים בלשון ה-ו (תשנב) 109-121.
[42] נראה שמעתה זה כבר איננו 'השוכר' של המקרה בברייתא, אלא דמות שהיא יותר שליחותית לבעל-הבית (שכן כאן חוזרים לסיפור שמתחיל בזה שבעל-הבית מחפש פועלים), ולכן נחזור להשתמש במונח 'סרסור'.
[43] רש"י מסכת בבא מציעא דף עו. ד"ה וליחזי פועלים היכי מתגרי
[44] ספר אור זרוע חלק ג פסקי בבא מציעא סימן רלח
[45] פסקי רי"ד מסכת בבא מציעא גמרא דף עז.
[46] שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כג
[47] רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ו סימן א
[48] חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף עו.
[49] בית הבחירה למאירי מסכת בבא מציעא דף עו.
[50] ובאופן זה מפרש הרמ"ך, רק שהוא כותב "מה שהתנהו" ולא מה שההנהו, בהתאם לגרסת הברייתא שלו (עייני הערה 36)
[51] חידושי רעק"א מסכת בבא מציעא דף עו.
[52] וכדברים האלה שמענו מפי מו"ר הרב יוסי פרומן על הסוגיה, והביא בשם הגר"ש שקופ שאומר שעיקרון ההנאה הוא אנושי קדם-משפטי.
[53] טור חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלב
[54] יסוד הדין במשנה של מסכתנו, פ"ג מ"ב: "השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים". במקרה הזה, השוכר מקבל את כסף הפרה מהשואל, בעוד הוא לא משלם לבעלי הפרה כלום, אלא פוטר את עצמו בשבועה. הדין הזה מושווה למקרה דנן משום שאם יקבל הסרסור סכום גבוה יותר ממה שמקבלים הפועלים, נמצא שהוא עושה סחורה (=מרוויח) מרכוש שהוא שלהם, הווי אומר כוח עבודתם; שכן הוא שוכר מהם את כוח עבודתם לתקופת העבודה תמורת 4 זוז, ומקבל מבעל הבית סכום גבוה יותר.
נמצאנו אומרים, עפ"י הרמ"ה, שהפועלים אצלנו הם בעל הפרה במקרה של המשנה. לאמור, הסחורה המדוברת במשנה- פרה- מושוות לעבודת הפועלים, כך שהעבודה היא סחורה, כמו שהצגנו בפרק הראשון. בסחורה זו, אסור לפי המשנה לייצר רווח מעצם הסחורה, אלא רק להשתמש בה לעבודה. הרי זו סחורה שאופן ההנאה ממנה היא רק בערך-השימוש שלה ולא בערך-החליפין; אסור 'לעשות סחורה' בכוח העבודה של הפועלים.
נראה שיש כאן השלמה יפה לתמונה אנטי-עודף ערך מכל הצדדים, גם בין הפועלים עצמם (שכן אנחנו עוסקים באפשרות של בעל-הבית להנות מעודף ערך, ולכן נבחן את המחיר אותו הוא מוציא ומשלם לסרסור, ונשאף להעלות אותו; ע"י פסק הרמ"ה אנחנו עוטפים את המקרה בהגנה על ניצול עבודת הפועלים גם ע"י הסרסור). האיסור לעשות 'סחורה'- משמע, עשיית כסף מכסף, בדומה לאיסור ריבית- הוא הוא גריפה של ערך עבודה של אדם אחר, ואין לך ערך עודף גדול מזה (ואולי יש כאן אמירה על חברות קבלן ואכמ"ל).
[55] במקרה הזה=במקום בו הפועלים משתכרים 4. כפי שהסברנו במרקס, ערך העבודה נקבע ע"י הצרכים של הפועל, שמתעצבים באופן חברתי. הוא אומר: "דעתו תלויה באמצעיו וצרכיו. אלה ואלה נקבעים על-ידי מצבו החברתי, וזה עצמו תלוי באירגון החברתי כולו", עייני הערה 6. לכן, הצרכים החברתיים של אנשים במקומות שונים נקבעים על פי תיפקוד חברתי אחר: "אכן, הפועל הקונה תפוחי-אדמה, והפילגש הקונה מעשי-רקמה, עושים איש איש כדעתו. אולם שוני דעותיהם מתבאר על-ידי שוני מעמדם בחברה, וזה – פרי האירגון החברתי".
[56] דרכי משה הקצר חושן משפט סימן שלב סעיף א
[57] רי"ף מסכת בבא מציעא דף מו.
[58] וקצת קשה למה לא כתב זאת הרי"ף.
[59] שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלב סעיף א
[60] ב"ח חושן משפט סימן שלב סעיף א
[61] ש"ך חושן משפט סימן שלב ס"ק ב
[62] דרישה ופרישה חושן משפט סימן שלב סעיף א
[63] סמ"ע סימן שלב ס"ק ב
[64] חושן משפט סימן שלב סק"א סק"ב
[65] ועייני הערה 29, על כך שהגמרא טורחת להביא את המקרה של פועל בעל-הבית, ומראה שאדם שהוא בעל-בית יש לו את האפשרות לסרב להצעות עבודה בגלל שיש לו רכוש (והוא יכול לעבוד ברכוש של עצמו).
[66] ועל פי האמור לעיל- שני המעמדות
[67] תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת בבא מציעא פרק ו הלכה א
[68] ובתוספתא (מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק ז הלכה א): "אם היה מה שעתיד ליעשות יפה חמשה דינרין נותנין לו שקל או יגמור מלאכתו ואם היה שוה שקל נותנין לו שקל".
[69] בבלי בבא מציעא עו:
[70] האיר את עינינו לכך מו"ר הרב שראל רוזנבלט.
[71] אלא אם כן מדובר בדבר האבד (=עבודה אשר אם תיפסק באמצע, יפסדו חומרי הגלם, כגון העלאת פשתן ממשרתו), אז מפסיד בעל-הבית מהפסקת העבודה. במקרה זה, בעל-הבית רשאי להטעות אותם או להשתמש במה שחייב להם בכדי לשם לפועלים אחרים לעשות את המלאכה, כדי שלא יפסיד את אמצעי הייצור המתכלים (גמרא עז:).
[72] שם עז.
[73] שם. חשוב לציין שהגם שכך מנסח זאת הבבלי, בפשט ר' דוסא סובר שכל המשנה ידו על התחתונה, ולא פועלים באופן ספציפי. בכך הוא אך ממשיך את דין המשנה (בבא מציעא פ"ו מ"ב): "השוכר את האומנין וחזרו בהן ידן על התחתונה אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה". בברייתא שלנו מדובר על מקרה שהפועלים הם אלה שחוזרים בהם במהלך היום; מי שיוצא מהעיקרון המשנאי הם דווקא חכמים, שסוברים שצריך להעדיף את אינטרס העמלים באופן קבוע על פני אינטרס בעל-הבית.
[74] ויפה אולי שלהבנת הסתמא דגמרא עצמה עצם האפשרות לחזרה במהלך יום העבודה אומר בהכרח שהפועל לא יפסיד מכך, וראי להלן.
[75] ואם נלך לפי ה'איבעית אימא', גם לפי ר' דוסא (עפ"י רש"י ד"ה ואיבעית אימא כל החוזר בו, בבא מציעא עז:)
[76] שכיר יום מקבל את שכרו לפי זמן (יום, שעה), ואומן עובד בקבלנות ומקבל לפי עבודה.
[77] טור חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלג
[78] ואכן נראה שתוס' משיגים על כך (ד"ה יד פועל על העליונה, עז.) ומסבירים שיד הפועל היא לא באמת על העליונה, אלא פשוט לא על התחתונה.
[79] בית יוסף חושן משפט סימן שלג סעיף ג
[80] ובדוגמא של הטור (בעקבות הברייתא), אם פסק עמהן יום עבודה ב8 דינרים, והוזלה חצי העבודה ל2 דינרים, משלם להם על חצי היום 6 דינרים (שכן יצטרך 2 דינרים לשכור פועלים חדשים).
[81] רש"י מסכת בבא מציעא דף עו. ד"ה ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה
[82] שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף עו.
[83] שם
[84] חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף עו.
[85] ויש בזה מעין פיצויים, אשר בסוגיותינו אפשר למוצאם אולי בדין פועל בטל. וכבר היה מרן הרב וילק חוזר ומדגיש את שיטת ר"י (בתוספות מסכת בבא מציעא דף עו: ד"ה אין להם זה על זה אלא תרעומת) שיש בזה משום נזק מדינא דגרמי, ואולי אפשר להעמיד על כך את שיטת הריטב"א כאן.
[86] כפי שמביא הריטב"א, וכפי שמשותף לתוס' ר"פ ותוס' משאנץ; התוס' המקורי לא הודפס על הדף.
[87] ש"ך חושן משפט סימן שלג ס"ק יט
[88] ועייני שיטת התוס' בהערה 78.
[89] תוספת מסכת בבא מציעא י. ד"ה יכול לחזור בו אפי' בחצי היום
[90] קצות החושן סימן שלג
[91] תשובות מיימוניות קנין סימן לא
[92] קידושין כב:, בבא קמא קטז:, ובבא מציעא י.
[93] ובעצם- עבודה שמישהו אחר יכול לגרוף את הערך העודף שלה.
[94] לבירור יסוד דין גרעון כסף, אם הוא קניין מחודש או הגדרה מחודשת לקניין הראשוני, ראו מאמרו של הרב יהודה זוסמן גרעון כסף ב'עלון שבות' 127 http://asif.co.il/?wpfb_dl=3487, ותגובתו של הרב יובל שרלו ב'עלון שבות' 128 http://asif.co.il/download/kitvey-et/alon%20shevut/alonshevut128/128heara.html
[95] ויקרא כ"ה, נ
[96] רש"י מסכת קידושין דף יד:
[97] רמב"ם הלכות עבדים פרק ב הלכה ט. וביקר תפארת ובכ"מ הביאו שמקור הדין בסוגיה המאלפת בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף כ:: "אמר רב נחמן בר יצחק תרי קראי כתיבי כתיב אם עוד רבות בשנים וכתיב ואם מעט נשאר בשנים וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות אלא נתרבה כספו מכסף מקנתו נתמעט כספו כפי שניו ואימא הכי קאמר היכא דעבד תרי ופש ליה ד' ניתיב ליה ד' מכסף מקנתו עבד ד' ופשו ליה תרתי ניתיב תרתי כפי שניו א"כ נכתוב קרא אם עוד רבות שנים אם מעט נשאר שנים מאי בשנים נתרבה כספו בשנים מכסף מקנתו נתמעט כספו בשנים כפי שניו אמר רב יוסף דרשינהו רב נחמן (בר יצחק) להני קראי כסיני".
[98] כך נראה עפ"י האמור בפסוקים:  "(נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ: (נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ: (נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:" (ויקרא כ"ה)
[99] תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יב:
[100] ערוך השולחן חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלג סעיף יב
[101] ונזכיר- אין הוא המקרה של ערוך השולחן
[102] עייני הערה 74
[103] במובן הזה שלא יהיו סנקציות של הפסדים כספיים עליו בשל חזרתו
[104] לעבר המטרה ההתחלתית של היום
[105] על דין אשת יפת תואר אומרת הגמרא "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". נראה שישנם דינים שהתורה מצווה לא כי הם הטוב המוחלט, אלא שהם הטוב היחסי שנכון לסיטואציה, וכך טוב לכוון את האדם אל השלמות (מורה נבוכים). התורה מציגה לנו מַה טּוֹב וּמָה השם דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ (מיכה ו' ח), אבל היא מדברת בלשון בני אדם- בשפה, במושגים, ובכלים אפשריים להשגת בני-אדם. לכן, הגם שהיא ניתנת בעולם של פירוד ואינטרסים אנושיים- עלינו להרחיב את הכיוון אליו היא חותרת, לאמץ את החסמים שהיא מציבה לאינטרסים הפרטיים ולהגדיל אותם. להרבות בחסד, ולא להתגדר באפשרויות שנובעות מהתורה להשקיע ולגונן על העצמי והאישי. ואולי אפשר לראות ביטוי חד-פעמי לקריאת כיוון כזו בתרעומות של הסוגיה שלנו.
[106] יוסף שכטר, אוצר התלמוד 382
[107] יהודה דוד אייזענשטיין, אוצר דינים ומנהגים 448
[108] נזכיר שבסוף המהלך אומרת הגמרא שאפשר גם לקרוא את זה במובן של 'חזרו', ובטרמינולוגיה כזאת מדובר גם על הטעייה של הפועלים את בעל-הבית, והטעייה ישירה של בעל-הבית את הפועלים, כהבנת הירושלמי (עייני הערה 67) והתוספתא; אבל באפשרות כזאת הגמרא לא מפרטת ודנה במקרי התרעומת. לכן נתרכז בארבעת מקרי התרעומת של הפועלים על השליח.
[109] בית הבחירה למאירי מסכת בבא מציעא דף עו.
[110] עייני הערה 29 ו65
[111] ויש שאומרים שכן הוא גם אם כולם נשכרים במקום ההוא ב3. כותב הרמ"ך: "אבל היכא דשויא עבידתייהו ארבעה שקלי ארבעה כיון דאיכא אגירי דמתגרי בארבעה. ונראה לומר דהוא הדין נמי אף על גב דליכא דמתגרי בארבעה כיון דטרחו טפי מאחריני דלישקלו ארבעה" (שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף עו.)
וכן מהר"ם מלובלין: "לפי הסוגיא נראה דבשינויה זו לא צרכינן לומר דאיכא דמתגרי בארבע ואיכא דמתגרי בתלתא אלא איירי אפי' כולהו מיתגרי בתלתא ואפ"ה איכא תרעומת משום דאמרת לן בד' עבדינן עבידתא שפירתא והיכי דלא ידיע כגון דמליא מיא איכא תרעומת והיכי דידיע דשוי עבידתייהו ארבע חייב הבעל הבית לשלם להם ארבע" (מהר"ם מלובלין מסכת בבא מציעא דף עו.) וכן פוסק הטור (טור חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלב)
לפי גישה מהפכנית זו, הגמרא פוסקת גם נגד גריפה של עודף-ערך יחסי, בעוד עכשיו דיברנו על עודף-ערך מוחלט. עייני הערה 21. ואכמ"ל.
[112] או על האפשרות שלהם לסרב, כפי שהסברנו באריכות לאורך המאמר.
[113]  רמב"ם, משנה תורה, הלכות שכירות ט׳ ג׳ וטור, חושן משפט של״ב ושו"ע חושן משפט של״ב ב׳.
[114]  רבי עקיבא איגר מסכת בבא מציעא דף עו.
[115] ניתן לשאול, מדוע לשיטת הרעק"א אין מדובר כאן במקח טעות? שהרי לשיטתו מדובר במצב שהפועלים רומו לתת במתנה זוז אחד, והרי הטעיה במהלך המסע ומתן היא עילה קלאסית לטענת מקח טעות.
[116] ויש לכך השלכות רבות, ויש לעיין בדיני מחילה ומתנה ואכמ"ל.
[117] כזכור, סוגיות 'סבור וקביל' אינן מדברות על מקרה שהפועל הוא בעל קרקע בעצמו.