להורדת המאמר לחצו כאן
א. הקדמה
לפני חמש עשרה שנה נשא דודי מו"ר הרב י"מ לאו שליט"א דברים בנושא מערכת הכשרות במדינת ישראל.[1] בין יתר דבריו הוא התייחס לבעיות כשרות שאינן קשורות במישרין למזון המוגש במסעדה או באולם, אלא לדברים אחרים: מלון הפתוח בשבת לקליטת אורחים, אולם שמחות שמתקיימים בו מופעים שאינם עומדים בכללי צניעות וכיוצא באלה. כתוצאה מכך ביקש לקבוע, במקביל לדרגות הכוכבים של משרד התיירות, דרגות "מגיני דוד": מלון בעל חמישה מגיני דוד הוא מלון שהאוכל שמוגש בו הוא כשר "גלאט", ובמלון כולו מורגשת אווירת השבת, ואילו מגן דוד אחד פירושו שהאוכל הוא כשר אך אין אחריות של הרבנות על אווירת השבת במקום ועל טיב המופעים במלון:על קביעת הדרגות, למי יש לתת מגן דוד אחד, מה מסמלים שני מגיני דוד וכן הלאה, צריכה לשבת ועדה מטעם הרבנות הראשית עם נציגי התאחדות בתי המלון ומשרד התיירות ולגבש דרכי פעולה.
גם הרב הראשי הנוכחי, הרב שלמה עמר נדרש לסוגייה זו, בהתייחסו למתן תעודת כשרות למקומות הפתוחים בשבת. מדובר על הסכם מיוחד שהגיעו אליו מספר מקומות בצפון הארץ המבוססים על תיירות פנים. על פי ההסכם, מקבלות אותן מסעדות תעודה לששת ימי המעשה. גם בשבת פועלים מקומות אלה, אך תוך שימוש בכלים אחרים, וכמובן ללא השגחה. מטרת נותני תעודת הכשרות היא לאפשר למטיילים דתיים לאכול במקומות מסודרים וכשרים, מתוך הבנה שאין למקומות אלו סיכוי לשרוד כלכלית אם לא יהיו פתוחים בשבתות, לטובת המטיילים שאינם שומרי שבת. הרב עמר הגיב בתמיהה גדולה על האפשרות של התעלמות מחילול השבת של המקום:
האם אפשר לסמוך על אנשים אלו שרומסים את שבת קודש בגאווה ובוז, ובאותו מקום ינהלו עסק כשר ויזהרו בהלכות איסור והיתר? …אם ח"ו יחללו שם שבת, הרי הם מכריזים על המקום הזה שהוא מתנגד לכל דבר שבקדושה, ואיך ניתן להכריז עליו כמקום כשר והרי אין לך סתירה גדולה מזו, ואין חילול ה' גדול מזה שעל מקום כזה תתנוסס תעודת הכשר מהרבנות (שו"ת שמע שלמה, חלק ד, בני ברק תשס"א, יורה דעה סימן ב).
דברי שני הרבנים הראשיים, בעבר ובהווה, בנושא תעודת הכשרות ומעמדה בעיני הציבור, נכונים בהקשר כולל ורחב אף יותר. האם נוכל לתת תעודת כשרות למקום שבו אין הקפדה על דיני ממונות (הלנת שכר עובדים, העלמת מס, גזל בהפקעת מחירים ועוד)? האם ניתן תעודת כשרות למקום שעוברים על דיני תורה ודיני המדינה כאחד, ביחס לשעות העסקה ותנאי העסקת עובדים (שכר מינימום, ימי חופש ותנאי העסקה, הלנת שכר עובדים)? שאלות אלה ואחרות כמעט ואינן עולות על סדר יומם של הגופים האחראים על מערכת הכשרות. עמדתם של הרבנים הנ"ל ממחישה את חוסר הנחת שהם חשים מכך. על אף שהם עסקו בשאלת אופי המקום וכשרותו מבחינת דיני השבת והצניעות, ודאי הוא שמושג הכשרות מסוגל להרחיב את מוטת כנפיו למערכת מקיפה יותר הבודקת ותובעת ממקבלי התעודה שמירה קפדנית על אורחות חיים יהודיים.
אדגים את דברי מתוך עיון בסוגיית מתן תעודת הכשר למסעדות שיש בתפריטן "כבד אווז", הנחשב ל"כשר" לפי הרבה מן הפוסקים, אך מעורר שאלות קשות ביחס לאחריות מערכת הכשרות על מרכיבים נוספים.
ב. צער בעלי חיים כשיקול בפסיקה
ארגוני צער בעלי החיים בישראל התארגנו להגשת עתירה לבג"ץ בדרישה שיורה למשרד החקלאות לאסור במדינת ישראל את פיטום האווזים[2]. פיטום אווזים הוא אחד מה"עינויים" הנפוצים בקרב מגדלי האווזים, במטרה ל"ייצר" את אחד המעדנים המבוקשים ביותר בחברה המערבית: "כבד אווז". מדינת ישראל נחשבת אחת היצואניות הגדולות של כבד אווז, אחרי הונגריה וצרפת.
תנאי המחייה של האווזים המיועדים לפיטום קשים ביותר ותהליך הפיטום עצמו מלווה בסבל רב. כ-12% מכלל האווזים המפוטמים מתים במהלך הפיטום. במדינות רבות נאסר פיטום האווזים בגלל הסבל שנגרם לאווזים בתהליך זה. למרות נתונים קשים אלה, מקבלים יצרנים "כבד האווז" תעודת הכשר מהרבנות הראשית. בתשובה לשאלתי ענה לי ראש אגף הכשרות שברבנות, הרב יעקב סבג:[3] פשוט שקיים צער לאווז שמלעיטים אותו, כמובא בשו"ת אמונת שמואל סימן לד: 'חולי שבא על ידי האדם שמלעיט האווזא ערב ובוקר וצהרים ומצער לאווזא בכל פעם ואין סופה להתרפאות…'. הרב סבג ממשיך ומצטט פוסקים רבים שהתנגדו לפיטום אווזים: אולם לגבי שאלתך האם קיימים נהלים של הרבנות הראשית בנידון שאלתי את הרב הגאון דוד ורנר שליט"א והוא ענה לי שלא ידוע לו על הוראה האוסרת לפטם אווזים. אכן, הרבה דיונים הלכתיים נכתבו בעניין פיטום אווזים בעיקר בגלל הבעיה שפיטום זה יוצר בושט. עיקר החשש הוא מנקב בושט. על פי ההלכה נקב כזה מטריף את הבהמה או העוף (משנה חולין מב, ע"א; שו"ע יו"ד, סימן לג). לעומת ריבוי המקורות שמתנגדים לפיטום האווזים מטעמי טריפה[4], לא מצאתי פוסק שיתנגד לפיטום האווזים בגלל צער בעלי חיים. ישנם דיונים אחרים בהלכה שבהם שיקול "צער בעלי חיים" משמש כגורם בפסיקה. כך, למשל, משתמש הרב צ"פ פרנק בדין "צער בעלי חיים דאורייתא" בדיונו בעניין טלטול תרנגולת שמנקרת את רעותיה בלול (שו"ת הר צבי, אורח חיים א, סימן רה). לדעתו, יש להתיר הוצאת תרנגולת מהלול בשבת, כדי להצילה מנשיכת תרנגול אחר, וזאת משום צער בעלי חיים. השואל פנה לרב כשעיקר עניינו היה ההפסד הממוני שיש בכך. הרב ענה לו שמצד זה אולי אין שום היתר ליטול את התרנגולת, אך אפשר ליטול אותה מדין צער בעלי חיים!
בספרות השו"ת ישנן התייחסויות שונות לדין צער בעלי חיים ואביא דוגמאות מספר: הוראה מעניינת יצאה מבית מדרשם של חכמי אשכנז הראשונים (חידושי דינין והלכות למהר"י ווייל סימן לז): כשאדם לובש פליצה [=סוג בגד] חדשה או מנעלים חדשים אין לומר לו תבלה ותחדש כיון שצריכין להמית הבהמה קודם הלבישה ונאמר 'ורחמיו על כל מעשיו'. מפי שאירי הח"ר יוסף ז"ל[5].
הפוסקים האחרונים עסקו בשאלה כללית הקשורה לצער בעלי חיים. כולם מסכימים שהיתר אכילת הבשר היא כללית ונועדה לטובת האדם ולהנאתו. אין איסור לשחוט בעל חיים כדי להתעדן במאכל. ר' ישראל איסרליין, בעל תרומת הדשן, קבע כלל שאין איסור צער בעלי חיים במקום שיש איזו תועלת לאדם. על בסיס דברי תרומת הדשן הנ"ל, כתב הרב וולדנברג תשובה מקיפה בעניין ניסויים רפואיים בבעלי חיים (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן סח):
יוצא לנו מדברי תרומת הדשן דסבירא ליה דמדינא ליכא [=שהוא סבור כי מן הדין אין] איסור צער בעלי חיים כי אם היכא [=במקום] שהאדם לא מפיק על ידי כך איזה תועלת לצרכיו ולתשמישיו ולרווחיו, אבל כל שעושה כן משום צרכיו כנזכר, ליכא בכהאי גוונא [=אין בכגון זה] איסור צער בעלי חיים באשר לכך נוצרו כדי לשמש את האדם לכל הנצרך לו ולכל תועלת שיוכל להפיק על ידם, ואפילו כשזה עולה להם בצערם ובחייהם… וברור על כן שכלול בזה להיתר כל שהמטרה היא לצורכי בני אדם לרבות לכגון שיועיל לו הדבר לצורכי מחקר רפואי כדי להתחקות ולאבחן ולדעת מזה איך לרפאות על ידי כך את בני האדם בכעין שאלתנו.
הנודע ביהודה[6] מראה שמצד ההלכה אין איסור ציד פוגע באיסור "צער בעלי חיים":
ואם כן הני חיתו יער [=חיות בר אלה] כל זמן שהם בחיים אין בהם שום הנאה לאדם רק עיקר הנאה במותן, בעורותיהם ובבשרם, ואיך נימא [=נאמר] שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית? ולומר שאסור מצד 'דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור' גם כן ליכא למיחש [=אין לחשוש], דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר 'שנהגו בו איסור'. לאחר מכן מדבר ה"נודע ביהודה" בפן הלא הלכתי, שמרחיק כל יהודי מעיסוקים כאלה: ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב[7] .רבי יעקב עמדין[8] (שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן קי), דן בשאלה מהן החיות שכלולות באיסור צער בעלי חיים: האם רק חיות שיש לאדם הנאה מהן או גם כל יצור חי באשר הוא. לדעתו, אין איסור צער בעלי חיים חל על שקצים ורמשים והמעשה ברבי-רבי יהודה הנשיא[9] אינו מובא להלכה אלא כמידת חסידות: אף על פי שהאר"י ז"ל ממידת חסידות ועל פי הסוד (ודברים בגו משום גלגול נגע בה) ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפילו כינה. והא דאשכחן לרבי בפרק הפועלים [=בבא מציעא פה, ע"א] דחזי לאמתיה דכנשה בני כרכושתא דשדיין ואמר לה שבקינהו, 'ורחמיו על כל מעשיו' כתיב [=וזה שמצאנו לרבי שראה את שפחתו מטאטאת פגרי חולדה שהיו זרוקים שם, ואמר לה: עזבי אותם] , מלבד שאינה ראייה להטיל חובה על כל אדם ואפילו ממדת חסידות. דהא רבי גופיה [=עצמו] משמע קצת דמקמי הכי לא אקפיד בהכי [=שקודם לכן לא הקפיד בכך]. ושוב אחז במידת רחמנות יתרה שלכן ריחמו עליו משמים להקל יסוריו. תדע שהרי אמרו שם דמעיקרא על ידי מעשה באו כדאיתא התם מעובדא דעגל [=כפי שנכתב שם במעשה העגל[10]].ותמה על עצמך: וכי לא זו מדת כל אדם ואפילו חסיד שבחסידים? ומי יחוש ויחוס על בהמה שסופה לשחיטה, שבודאי לכך נוצרה והיא טובתה ותקנתה בלי ספק, ומה טיבה של מידת רחמים בזה. כל שכן שאין שייכות לעונש על האכזריות ההוא. אם כן בכך יְמַלְטוּ כל בעלי חיים חייהם מיד השוחט!. אלא פשיטא שאני רבי דרב גובריה [=שונה הדין ברבי, שרב כוחו]. ומי עמד בסוד ה' לידע מה טיבו של עגל ההוא ואם אולי איזה נפש מישראל שנתגלגל בו. והיה מבקש תיקונו מרבי, שלא יצטרך למות מותא תנינא [=מיתה שניה] בבהמה. עוד יש לומר שמא בני חולדת הסניים היו שעשוין לנקר הבית ויש לבני אדם צורך בהם. אלא שעדיין היו קטנים שנולדו עכשיו ולא היו ראוין לתשמישן עד שיגדלו. ואף על פי כן מידה של רחמים גדולים הייתה שם כנ"ל. נ"ל יעב"ץ ס"ט. רבי יעקב עמדין אינו מעלה בדעתו שיבוא זמן ואנשים יעודדו את הצמחונות כביטוי לעילויה המוסרי של האנושות, ותמה על האפשרות שכל בעלי החיים עשויים להימלט מידי השוחט. גם רבי משה פיינשטיין נזקק לשאלת הריגת מזיקים (שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן מז): זבובין ופרעושין ועכברין וכדומה שמזיקין ומצערין לאינשי [=לאנשים], ודאי הוא דבר המותר וליכא [=ואין] אף מדת חסידות בזה.
אבל מכל מקום אם אפשר טוב שלא יהרגם בידיו ממש אלא על ידי הנחת דבר ההורגם, מאחר דחזינן [=שאנו רואים] דכשעושה אדם מעשה אכזריות דרציחה אפילו לאלו שמחוייבין להורגם על ידי חיוב פסק דין דסנהדרין כעיר הנדחת הוצרך הקרא [=הפסוק] ליתן הבטחה מהשם יתברך שייתן להם רחמים וגם עוד יוסיף אצלם מדת הרחמים כדפירש כן באור החיים (דברים יג, יח) שהוא משום דבדרך הטבע היה נעשה בהו [=בהם] מדת אכזריות עיין שם. וזה שייך שיעשה גם כשהוא עושה במדת אכזריות לבעלי חיים, אך השוחט לאכילה דהוא מעשה מצוה מועיל זה נמי [=גם] שלא ישלוט בהם מדת אכזריות, אבל לאבד ולהרוג בשביל שלא להצטער אין בזה לכאורה עניין מצווה כשאין בביתו תינוקות שאין יכולין לגרשן כשבאין עלייהו [=עליהם] שאם כן שייך לחוש שלא ישפיע זה מדת אכזריות, לכן טוב יותר שלא להרוג בידים אלא על ידי הנחת דבר ההורגם וכדומה.
ג. "צער בעלי חיים" כשיקול לנתינת הכשר לבשר
כל המקורות שראינו עד כאן עסקו בדין צער בעלי חיים כדיון עצמאי. הדיון שאני מבקש לקיים הוא האם ההלכה מתייחסת ל"צער בעלי חיים" כשיקול פנימי בדיני כשרות המזון מן החי.לכאורה שאלה זו אינה מדידה. היא מצויה בודאי במקרים רבים במארג הגורמים המטא-הלכתיים שמנחים כל רב ופוסק. ובכל זאת יש תועלת בהכנסת מידת הרחמנות המצויה בלב כל אחד אל השטח הגלוי שבהלכה. כבר העיר הרב אהרון ליכטנשטיין בעניין אחר לגמרי על המחיר שמשלמת ההלכה בהיותה מניחה לשיקולים מוסריים להתקיים רק במחשבתו של הפוסק ולא בכתיבתו: הרב י"ד סולובייצ'יק אמר לי פעם שבהרבה מקרים שבהם הוא בא לפסוק, הגורם הבסיסי בעל המשקל הרב ביותר המנחה אותו הוא השיקול של "כבוד הבריות". אמנם כשהוא בא לנסח את הפסק ולהעלותו על הכתב הוא נתלה בגורמים אחריםאני משער שתופעה זו אינה קיימת רק אצלו, אלא אף אצל פוסקים אחרים… על גישה מעין זו אנו משלמים מחיר מסוים. העובדה, שלמרות שבפועל הפוסק מוּנע ומודרך על ידי העיקרון של "כבוד האדם" אלא שהוא תולה את תוצאת פסק ההלכה בגורמים אחרים מביאה לידי כך שהתוצאה המתבקשת מצד ההלכה אכן מושגת, אך בדרך אליה נוצר כרסום במושג של "כבוד האדם", כתוצאה מן הרתיעה לעשות בו שימוש מפורש.[11] דומני שגם בנושא שלנו התמונה דומה. מאות תשובות נכתבו בענייני כשרות הבשר אך כמעט ולא דנו בשאלת תהליך גידול הבהמה או העוף, לקראת שחיטתו.
ידוע ומפורסם עד כמה הקפידה ההלכה לדורותיה על דיני שחיטה, כך שיצמצמו ככל האפשר את צער הבהמה הנשחטת: אסור שתהיה כל הפסקה במהלך השחיטה ("שהיה"), בין באונס ובין ברצון; אסור להפעיל לחץ על הסכין ("דרסה"); הסכין חייב להיות גלוי כל זמן השחיטה ולא מוסתר בקפלי עור וכדומה, דבר העלול לגרום להתמשכות השחיטה וגרימת סבל רב ("חלדה"); החתך צריך להיות באזור הגלוי של הצוואר ("הגרמה"); כל קרע במהלך השחיטה פוסלו ולכן ההקפדה הגדולה על סכין חלקה וחדה ("עיקור"). כל זה אמור ברגע השחיטה ממש. הרבה מקטרגים קמו בעת החדשה כנגד השחיטה היהודית. במדינות שונות באירופה חוקקו חוקים המגבילים את השחיטה ומחייבים את הימום הבהמה לפני שחיטתה, כדי למנוע צער בעלי חיים (בין המדינות ההומאניות הללו ניתן למצוא את גרמניה הנאצית…). גדולי ישראל הוכיחו בתשובות רבות שדיני השחיטה מועילים למנוע צער הבהמה, לעומת שיטות המתה אחרות[12]. אחת הטענות הקשות שהועלו כנגד השחיטה קשורה להכנת הבהמה לתהליך זה. הטכניקה המקובלת הייתה כפיתת הבהמה וקשירת רגליה, עד שהיא נופלת. החשש ההלכתי הוא שבשעת הנפילה הקשה הבהמה מרסקת את אבריה והופכת להיות טריפה. לפי הגמרא בחולין (נא, ע"ב) אין הנפילה בבתי המטבחים גורמת לריסוק אברי הבהמה כיון ש"צפורניו נועץ עד שמגיע לארץ". כך נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות שחיטה ט, יב) ובשולחן ערוך (יורה דעה נח, י). במרדכי (חולין, סימן תרכח) הביא בשם ה"יראים" שאין לקשור רגלי בהמה ולהפילה כי אז היא לא יכולה לנעוץ צפורניה בקרקע ושוב יש לחשוש לריסוק אבריה. הרמ"א (דרכי משה שם, אות ד) הביא בשם איסור והיתר שנהגו היתר לקשור רגלי הבהמה אף לכתחילה. בהגהותיו לשולחן ערוך הוא פוסק שלא לקשור את כל רגלי הבהמה אלא רק את מקצתן. בספרות השו"ת יש דיונים ארוכים בשאלת הכפיתה וההפלה של הבהמה[13]. אכן, כל הדיונים עוסקים בשאלת הכשרות מההיבט של דיני טרפות. אף אחד ממקורות אלה אינו בודק את המכשירים המוצעים לכפיתת הבהמה, מן השיקול של "צער בעלי חיים". וכבר התריע על כך הרב י"מ לוינגר, בספרו "שחיטה לאור שנות אלפיים", בציינו את כל הויכוחים שהיו ושעודם בנושא ההכנה לשחיטה. מכשירים שונים פותחו כדי להיטיב את ההכנה ולמנוע סבל מיותר מהבהמות המובלות לשחיטה. במסגרת דיוני ההלכה בהעדפת מכשיר זה או אחר, ראוי לשמוע גם את השיקול המתחשב בסבלה של הבהמה. גידול עגלים כתעשייה
בחברה המתועשת שלנו אין הצרכן מתעניין בתהליך הייצור אלא רק במוצר המוגמר. בענף המזון מן החי הולכים ומשתפרים הטעמים, רמת העידון של המוצר המוגמר עולה ואין איש נותן על לב כיצד נוצר אותו מעדן. לצערנו, חלק מהמעדנים מיוצרים בתהליך הפוגע באופן קיצוני בחיי בעלי חיים. הפקת "כבד אווז" משתייכת לסעיף זה. אמנם לא מצאתי כל דיון הלכתי שנעזר בהלכת "צער בעלי חיים" כמקור לאסור את הכבד, אך במקרה אחד יש דיון שיכול לשמש כמקור גם לסוגיית פיטום האווזים. הרב משה פיינשטיין נשאל בעניין כשרותם של "עגלי חלב", עגלים שגדלים בתאים צרים, מוזנים בחלב נטול ברזל ואינם יכולים לזוז. המטרה היא לגדלם עד גיל ארבעה חודשים, בלי הפעלת שרירים ובלי שרפת קלוריות, כך שבשרם יהיה רך ביותר. אנשים שצפו בתהליך זה מתארים אותו כאכזרי ביותר. הרב משה פיינשטיין יצא בחריפות נגד שימוש בבשר זה (שו"ת אגרות משה, חלק אבן העזר ד, סימן צב):
והנה לאלו שעושין זה איכא [=יש] ודאי איסור דצער בעלי חיים, דאף שהותר לצורך האדם הוא כשאיכא צורך, כהא דלשוחטם לאכילה ולעבוד בהם לחרישה ולהובלת משאות וכדומה. אבל לא לצערם בעלמא שזה אסור… חזינן [=הרי אנו רואים] שלא כל דבר רשאי האדם לעשות בבהמות שמצער אותם אף שהוא להרוויח מזה.
דיונו של הרב פינשטיין חושף את הבעייתיות הגדולה בנושא הנידון. מצד אחד, צער בעלי חיים הותר לצורך האדם. כל היתר הבשר לבני נח מושתת על היתר זה ואין על כך עוררין. מצד שני, מצד הרעיון המוסרי היה מקום להעמיק בשאלת יחסו של האדם אל הטבע ולכל החי שבו. ברוח "חזון הצמחונות" של הראי"ה קוק זצ"ל מדובר על הדרגתיות בהתפתחותו המוסרית של האדם. אי אפשר להתעלות למדרגת "ורחמיו על כל מעשיו" לפני שביססנו את מדרגת השלום הגדול באנושות: "אין ספק בדבר שאילו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי, הראוי להתפשט על כל היצורים לעת עתה, שאין המצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, אין ספק שהיה גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה" (טללי אורות, עמ' יח). אולם גם בעולם שבו הותר בשר לאכילה, יש מערכת שלמה של חוקים המנסה להגביל את תאוותו של האדם ולעדנה. כך, לדוגמה, כתב הראי"ה קוק בעניין מצות כיסוי הדם, שבאה להזכיר לאדם שיש פגם מוסרי בנטילת חייו של בעל חיים.
הארכת מחזור חיי תרנגולות על ידי הרעבתן אחת השיטות המקובלות בענף הלול להגדיל את מחזור ההטלה של התרנגולות הוא בהרעבתן. קונים אפרוחים בגיל שלשה חדשים ומניחים אותם להטלה רגילה עד לגיל שנה וחצי. לאחר מכן נמצאות התרנגולות בתהליך שאורך בין ששה שבועות לחודשיים ימים שבו נושרות נוצותיהן. באותו זמן אין נותנים להן מזון במשך כעשרה ימים, פרט מים לשתיה. נשירת הנוצות מעוררת אותן להטלה מחודשת במשך שנה נוספת. כך מרוויח הלולן שנה נוספת של תפוקת ביצים מהתרנגולת לפני שחיטתה. זהו רווח כלכלי גדול מאד והשאלה היא האם לצורך רווח כזה מותר להרעיב את התרנגולת. הרב יצחק וויס זצ"ל, ראב"ד העדה החרדית בירושלים נשאל על כך (שו"ת מנחת יצחק, חלק ו, סימן קמה), ובתשובתו קבע כמה עקרונות בדין צער בעלי חיים למטרות רווח: (1) אין איסור ב"שב ואל תעשה". (2) אם הרווח מצוי אין היתר לצער בעלי חיים.
לקראת סיום דבריו נזקק הרב וייס גם לטיעון המוסרי וכל זה מעיקרא דדינא [=מעיקר הדין], אבל עדיין יש בזה עניין מוסרי שהרי חזינן [=ראינו] כמה קפדו [=הקפידו] רז"ל בענין צער בעלי חיים
ד. סיכום
כפי שניתן לראות במקורות שהובאו לעיל, בספרות ההלכה קיימים כל המרכיבים שמאפשרים התמודדות רצינית ועדכנית עם סוגיית תהליך גידול בעלי החיים כמרכיב בשאלת כשרות המזון. כמובן שפסיקת ההלכה בודקת מכלול של מרכיבים, והפוסק מכריע להלכה מתוך איזון נכון ביניהם. כך ניתן למצוא כמשקל נגד לצער בעלי חיים בפיטום אווזים, את חובת שמירת חייהם של יהודים רבים שמקצוע זה משמש עבורם מקור פרנסה יחידי. הצורך בשיקול מקיף אינו גורע ומפחית מהכורח שבהעלאת נושא "צער בעלי חיים" במכלול השיקולים.
עניין זה של צער בעלי חיים משמש כאן רק כדוגמה לכל השאלות האחרות שהעליתי בתחילת דברי: יחסי עובד מעביד, שמירת שבת, שמירת גדרי צניעות: כל אלה חלק ממרכיבים המצריכים דיון מעמיק בשאלת הכשרות ונתינת התעודה למקום. נראה, כי לפוסק ההלכה צפויה מלאכה לא פשוטה בבואו לנסות ולהכריע בשאלות חברתיות מזווית הלכתית. פסיקת הלכה מורכבת ממגוון רחב של שיקולים, הן כאלה שמבוססים על הספרות ההלכתית כפי שהועברה מדור לדור בספרות השו"ת הענפה, והן כאלה שמבוססים על נורמות מוסריות וערכיות של החברה. ואכן, יש דרכי התייחסות שונות של פוסקים שונים בבואם להכריע בשאלות אלו.
בימים אלה, כאשר החברה הישראלית מתמודדת עם סוגיות חברתיות רבות, שיש להן גם היבטים מוסריים וערכיים שונים, ראוי לה לחברה הדתית שתרים על נס את העיסוק בסוגיות אלו מן הזווית ההלכתית והאמונית, מתוך אמונה שתורת ישראל מכילה בתוכה התייחסות לכל אותן סוגיות.
דומני שהרעיון שהבאתי בראשית הדברים (בשם הרב י"מ לאו) אודות קביעת "מגיני דוד" לאולמות ומסעדות, על פי קריטריונים שונים יכול להכיל בתוכו גם את אותם שיקולים מקיפים שאינם עוסקים ישירות בתחומי כשרות המזון. כשם שיש מוצרי מזון המכילים את תו התקן של איכות הסביבה כך יכולה מערכת הכשרות לפתח את תו התקן של כשרות מהודרת, המקפידה על מכלול ערכים בתוך שיקולי הפסיקה.
[1] הדברים פורסמו בספרו שו"ת יחל ישראל, סימן כ.
[2] בג"צ 9232/01 "נח" – ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי החיים נ' היועץ המשפטי ואחרים (טרם פורסם). וראה: מ' ויגודה, "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך", דף פרשת השבוע, משרד המשפטים, גיליון מס' 139, תשס"ד, ובהרחבה באתר האינטרנט של משרד המשפטים: www.justice.gov.ilתת-יחידה "משפט עברי".
[3] מכתב מיום ח' תמוז התש"ס.
[4] כבר במאה הט"ז חששו פוסקים מכך שהפיטום גורם לנקב בושט ואסרו לאכול אווזים מפוטמים. בהונגריה, שבה היה הפיטום מצוי ביותר (וכנראה גם מחיר האווזים היה זול), התירו לפטם אווזים ולאוכלם. בשאר העולם נהגו לאסור פיטום אווזים, בגלל חשש הנקב בושט (לסיכום כל הדעות ראו ציץ אליעזר, חלק יא, סימן מט).
[5] הרמ"א באו"ח רכג, ו כתב שזהו טעם חלוש מאד, ומכל מקום כתב שרבים מקפידים על מנהג זה.
[6] שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יורה דעה, סימן י.
[7] ראה דיון על כך אצל י' בזק, מעשי ונדליזם ואיסור בל תשחית, תחומין א' עמ' 336 ואילך.
[8] שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן קי.
[9] ראה להלן, בגוף דבריו.
[10] במעשה שמתואר שם בגמרא, שרבי ראה עגל שהוליכו אותו לשחיטה, ובכה בתוך כנף בגדו, אמר לו רבי לעגל: "לך, לכך נוצרת!".
[11] הרב א' ליכטנשטיין, "כבוד הבריות", מחניים 5 (תשנ"ג), עמ' 14.
[12] תשובה ארוכה ומסכמת במנחת יצחק חלק ב, כז.
[13] ויכוח מענין על מנהג בתי המטבחים בירושלים נתפרסם ב"תחומין", כרך ו (תשמ"ה), עמ' 314 – 340.
