הציונות הדתית הייתה יקרה ללבה של במבי שלג ז"ל, ודווקא בשל כך היא לא נלאתה מלהצביע על כשליה, על ההתעלמות שלה משאלות השעה, על ההתחפרות הקיצונית שלה שמתעלמת מגורלו של העם היהודי. היא ביקשה, אולי יותר מכול, להטמיע את התודעה שעיסוק בשאלות של חברה, יהדות, כלכלה ותרבות באופן רציני וכן הוא עיסוק קריטי לזמן הזה ולמקום הזה. במלאת שלושים למותה
אריאל הורוביץ
בפתח הגיליון השלישי של כתב העת "ארץ אחרת", שראה אור ב-2001 וכותרתו "אנשים אחים אנחנו", כתבה מייסדת ועורכת כתב העת, במבי שלג:
כשהתבוננתי בסך הקולות שהתקבצו בגיליון לא יכולתי שלא לחוש בקרב האגרופים הנואש העולה מתוך המאמרים. סך הכאבים והזעם העצור קשים מנשוא. אנחנו, כנראה, עדיין שרויים בשלב שבו ההתבוננות העצמית, פנימה, של מרבית המגזרים טרם החל. במצב זה עוצמת הכאב הבלתי ניתן להכלה קיימת דווקא משום שפנינו הנשקפים אלינו תוך פניהם של אחינו-יריבינו הם כל שלא רצינו אף פעם להיות. והם-הם הכופים עלינו הגדרת זהות שונה. הם הכופים עלינו אחרות שאיננו חפצים בה.
המשפטים הספורים הללו מציגים בתמצית את חזונה של במבי שלג, שהלכה לעולמה והיא בת 58. הם מבטאים את הניסיון שלה לייצר פלטפורמה לשיחה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, מתוך הבנה – שהתחדדה אצלה לאחר רצח רבין – שהקבוצות הללו כבר מזמן לא משוחחות זו עם זו; שהרצח הנתעב, והשיח הציבורי שלאחריו, הם תולדה של השחזת סכינים ארוכת שנים בין קבוצות שמתרחקות זו מזו: לא נותנות את הדעת לשאלת עתידו של העם היהודי ועתידה של מדינת ישראל, מתעלמות מתהליכים כלכליים וחברתיים שמתרחשים מתחת לאפן. ההתחפרות המחנאית והטהרנות המגזרית, כך סברה, מערערות את יסודותיה של החברה.
המניע להקמת "ארץ אחרת" היה, אם כן, התחושה של שלג לאחר רצח רבין כי הגיעה העת ליצור מסגרת שתתעלה מעל לקבוצות המגזריות הצרות זו לזו, ותערוך בירור של שאלות רעיוניות באופן רציני ומעמיק. כך, גיליונות כתב העת עסקו בחברה החרדית ובציונות הדתית, באלוהים, ברוחניות החדשה, באהבת ישראל, בהתחדשות היהודית, בתקשורת הישראלית, בהגירת הישראלים לברלין, בקהילה האתיופית, בדרום תל אביב, במצבו של השמאל הישראלי, בערביי ישראל. מבט על הגיליונות הרבים של "ארץ אחרת" מייסודו ועד לשנים האחרונות – והם רלוונטיים עד היום – מראה את התהליך ההדרגתי ששלג עצמה עברה. בתחילת שנות האלפיים התאפיין כתב העת בעיקר בבירור שאלות רחבות של זהות יהודית וישראלית, מתוך ניסיון לאחות את השסעים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. עם השנים חל שינוי בכתב העת, אולי מתוך הבנה שהשסעים כבר התאחו בחלקם, והוא ביקש לרתום את השיח החדש שנוצר בין דפי "ארץ אחרת" כדי להפנות את תשומת הלב לשאלות כלכליות וחברתיות בוערות.
התפנית הזו, שני השלבים הללו, מייצגים מהלך שבסיסו הוא אחד: דאגה כנה לעתידו של העם היהודי ולעתידה של החברה הישראלית. שלג לא ויתרה לעצמה, לעמיתיה ולחברה שבה היא חיה. שוב ושוב התעקשה להציב מולה מראה, ותבעה ממנה להתייצב באומץ אל מול שאלות השעה. במקרים רבים, העיסוק ב"ארץ אחרת" היה כמעט נבואי: הרבה לפני שהציבור הישראלי סער סביב סוגיית מבקשי המקלט בדרום תל אביב, הקדיש כתב העת גיליון שלם לעיסוק בתופעה; שנים לפני המחאה החברתית הכתיבה במבי שלג קו גלוי ששאל באומץ את השאלות על עתיד הכלכלה והחברה בישראל, על הטייקונים, על הפקעת קרקעות המדינה, על עובדי הקבלן. במרוצת שנות האלפיים עסק כתב העת בזהויות יהודיות חדשות, בשאלת השבת במרחב הציבורי, בנושאים של דת ומדינה, בעתידה של הציונות הדתית, בחברה החרדית המתפתחת – נושאים שעלו ברבות השנים על סדר יומה של תקשורת המיינסטרים בישראל. "ארץ אחרת" הקטן, הנישתי והמרתק היה הסנסור שקלט היום את התופעות שיעסיקו את החברה הישראלית מחר.
שלג התחילה את דרכה העיתונאית בכלי תקשורת דתיים. היא הייתה בת הציונות הדתית ומבקרת חריפה שלה. פעמים רבות נתפס המבקר כאדם שעליו להיות מנותק ממושא הביקורת שלו, כדי שביקורתו תהיה כנה ולא מתפשרת. אך כבר הפילוסוף היהודי-אמריקני מייקל וולצר הצביע על מבקרים חברתיים מסוג אחר: מבקרים פנימיים שאינם מנותקים מן החברה שאותה הם מבקרים, אלא אדרבה – הם חלק אינהרנטי ממנה, כואבים את כאביה ושמחים בשמחתה. כזו הייתה במבי שלג. הציונות הדתית הייתה יקרה ללבה, ודווקא בשל כך היא לא נלאתה מלהצביע על כשליה, על ההתעלמות שלה משאלות השעה, על ההתחפרות הקיצונית שלה שמתעלמת מגורלו של העם היהודי.
במאמר מ-2012, כחלק מגיליון שסיכם את המחאה החברתית של קיץ 2011, כתבה שלג תחת הכותרת 'מותה של רוח תורה ועבודה':
הקבוצה שבה בגרתי, העולם הציוני-דתי, עוסקת בחינוך ילדיה ובהקמת גרעינים תורניים שיתיישבו בערים שאין בהן ציבור ציוני-דתי משמעותי. כמו כן משקיעים הרבה בטיפוח הרעיון שחייבים לשרת בצבא ולהשתתף בנטל הלאומי התובעני הזה באופן המלא והשלם ביותר. אך סוגיות המדיניות הלאומית שאין להן נגיעה לנושאים היקרים לציבור הדתי אינן מעניינות, ובמקומן התפתח סדר יום מגזרי משונה: שירת נשים, צניעות, לימוד תנ"ך בגובה העיניים ועתיד המאחזים … אני מתבוננת בחוסר אמון בעולם שבו בגרתי. אני רואה שרוב הציבור הציוני-דתי נמצא במצב כלכלי סביר ולעתים אף למעלה מזה. זעקת הציבור הרחב על הנעשה במקום שבו מתקבלות ההחלטות הלאומיות טרם חדרה את הלבבות. איך זה יכול להיות?
כתב העת שייסדה, "ארץ אחרת", הפסיק להופיע בגרסה מודפסת בשנת 2013, ומאז יצא במהדורה מקוונת מצומצמת למנויים. התחושה הייתה שכתב העת איבד ממרצו, אך זה קרה במידה רבה בגלל ההצלחה של שלג. הביסוס הפוליטי והציבורי הרחב של ההתחדשות היהודית, המחאה החברתית ב-2011, תהליכי עומק בציונות הדתית ובחברה החרדית, ביסוסו של שיח חברתי רחב על זכויות קבלן, על שבת ועל המאגר הביומטרי – בכל הנושאים הללו נגעה שלג בכתב העת שלה, הקדימה את זמנה והביאה אותם למודעות ציבורית.
פירות ההצלחה של פועלה של שלג ניכרים בשיח הישראלי, ומה שהיה אוונגרדי ושולי בתחילת שנות האלפיים הפך למובן מאליו ולנחלתם של רבים ב-2016. אך שלג, כאמור, לא הסתפקה ביצירת שפה חדשה, בנטרול ההתבצרות המגזרית ובפריצת הגבולות בין הקבוצות – היא ביקשה, אולי יותר מכול, להטמיע את התודעה שעיסוק בשאלות של חברה, יהדות, כלכלה ותרבות באופן רציני וכן הוא עיסוק קריטי לזמן הזה ולמקום הזה. מורשתה העיתונאית והציבורית של שלג תשוב ותדרוש מהחברה הישראלית כולה, ובכלל זה גם החברה הדתית, לקחת אחריות על גורלה; להבין שאין לה פריבילגיה להתעלם מן השאלות הגדולות המונחות לפתחה לטובת נינוחות אידיאולוגית וסקטוריאלית.
פורסם לראשונה באתר בית אבי חי
