תופעת הגרעינים התורניים מציפה סוגיות של פערים חברתיים-כלכליים בין קבוצות, מאבקים על צביון ונוכחות דתית, עדתית ואתנו-לאומית בפריפריה, בערים המעורבות ובערים במרכז הארץ. השיח האמביוולנטי ביחס לתופעה, במקביל להתרחבותה, מעלה את חשיבות ההבנה שלה לעומקה.
בחודש מאי 2021 התרחש רצף של אירועים אלימים בערים המעורבות ברחבי הארץ. עימותים אלו העלו לשיח הציבורי את סוגיית יחסי הגרעינים התורניים עם תושבי הערים. לצד תמיכה ממסדית וציבורית בגרעינים, נשמעו קולות ביקורת על כך שבעוד שהגרעינים מצהירים על השתלבות וחיבור ל"עם", בפועל הם מתבדלים במרחב העירוני ומעצימים מתחים חברתיים ואתנו-לאומיים. בייחוד בערים המעורבות, שיח "ההתנחלות בלבבות" הפך נפיץ והעלה את הצורך להעמיק את המבט ביחס לתופעה והשלכותיה.
מאמר זה אינו עוסק בגורמים לאירועי האלימות וודאי שאינו מבקש לספק להם הצדקה בחסות הניסיון להבין את ההקשר שבו התרחשו. המאמר מבקש להעמיק בהבנת היחסים בין חברי הגרעינים התורניים ובין תושבים יהודים וערבים בערים המעורבות. הוא יציג סקירה עדכנית של תופעת הגרעינים התורניים, הגורמים והרקע להתפתחותם, זהותם של המתיישבים, מטרותיהם ודרכי פעולתם. לבסוף הוא יתאר את יחסיהם עם תושבי הערים והסוגיות החברתיות שתופעה זו מעלה. בתוך כך, יתאר המאמר את השינוי בשיח הציבורי ביחס לתופעה. ארצה לטעון כי שינוי זה משקף תהליכים ומגמות שעברו גרעינים ממאמץ ועיסוק תמידי בהשתלבות בערים להתבדלות והתרכזות פנים-קהילתית.
מי הם הגרעינים התורניים?
גרעינים תורניים הם שם כולל להתיישבות קהילתית של משפחות מהציונות הדתית המאוגדות תחת עמותה או ארגון גג. ארגוני גג שונים מאגדים את הגרעינים התורניים, ביניהם ארגון גחל"ת (גרעינים חינוכיים לעיירות הפיתוח), שהתפצל בהמשך לעמותות ‘שעלי תורה’, ‘קרן מורשת’ ו’קרן קהילות’, וכן תנועת הבוגרים של תנועת הנוער ‘בני עקיבא’ ועמותת ‘לב יהודי-ישראלי’. כיום יש למעלה מ-80 גרעינים תורניים, כמעט בכל עיר בישראל, כאשר בחלקן פועלים יותר מגרעין אחד. גרעינים שונים מייצגים מודלים שונים של צורות התיישבות, מטרות ויחסים פנים-וחוץ קהילתיים. המשותף לגרעינים התורניים השונים הוא מסגרת שייכות שחבריה מגדירים עצמם דתיים וציונים ופועלים בתוכה למטרות מוגדרות – חברתיות, דתיות ולאומיות.
כיום יש למעלה מ-80 גרעינים תורניים, כמעט בכל עיר בישראל, כאשר בחלקן פועלים יותר מגרעין אחד. גרעינים שונים מייצגים מודלים שונים של צורות התיישבות, מטרות ויחסים פנים-וחוץ קהילתיים
ניתן לחלק את הגרעינים התורניים השונים לשלושה מודלים בהתאם למטרותיהם אלו ולמיקומם במרחב הגאוגרפי. המודל הראשון הוא גרעינים שהתיישבו בערי הפריפריה או בשכונות במעמד סוציו־אקונומי נמוך, ופועלים ממניעים חברתיים בעיקר. המודל השני הוא גרעינים שהתיישבו בערים המעורבות ופועלים ממניעים לאומיים, לצד מניעים חברתיים ודתיים. לבסוף, המודל השלישי הוא גרעינים שהתיישבו בשכונות מבוססות במרכז הארץ ממניעים דתיים ועוסקים בעיקר בפעולות קירוב והפצת יהדות.
רוב הגרעינים מפעילים עמותה ללא מטרת רווח המרכזת את פעילות חברי הקהילה ומספקת פעילויות לחברי הגרעין ולתושבי העיר. ישנם עובדים מטעם הגרעין שאחראים על הפעילות וההתיישבות בעיר. אלו לרוב כוללים מנכ"ל, רב, רכזת פעילות קהילתית/תרבות, רכזת קליטה ועוד. לחברי הגרעין יש מסגרות שונות של תקשורת פנים-קהילתית (כגון קבוצות וואטסאפ, פורום אינטרנטי, קבוצת פייסבוק, עלון מקומי) ולרוב קיים רישום של חברי הגרעין ותשלום חודשי עבור החברות בגרעין.
חברי הגרעינים הם בני מעמד הביניים: בעלי הכנסה ממוצעת או גבוהה ובעלי השכלה גבוהה, אקדמית או תורנית. לרבים מהם השכלה בתחומי החינוך והחברה, למשל בהוראה ובעבודה סוציאלית, והם משתלבים במערכות החינוך העירוניות. יש בהם משפחות עם ילדים, והם מרוכזים לרוב סביב כולל אברכים או ישיבה. רובם מחזיקים בתפיסה ממלכתית–דתית המשלבת תורה ועבודה ובאידיאולוגיה ציונית ימנית המקדמת את חזון ארץ ישראל השלמה. חלקם גדלו בהתנחלויות, ואלה משמשות מאגר גיוס לחברים פוטנציאליים (דומברובסקי, 2015). מבחינה דמוגרפית הם אינם שונים מהמתיישבים בהתנחלויות; אך בניגוד לחיים בהתנחלויות, המבטיחים לרוב אוכלוסייה הומוגנית יותר מבחינה דתית, החיים בגרעין התורני בעיר מעורבת יוצרים מפגש (גם אם מוגבל) עם מגוון קבוצות בחברה הישראלית. הנכונות להיפגש עם האחר ולהשפיע היא אפוא מאפיין ייחודי של חברי הגרעינים התורניים.
רקע והתפתחות: מההתנחלות בשטחים להתנחלות בלבבות
ייסוד הגרעינים התורניים החל בסוף שנות השישים, עם הקמתו של הגרעין הראשון בקרית שמונה בשנת 1968. התארגנות נוספת להתיישבות גרעינים של הציונות הדתית בפריפריה קודמה על ידי הקמת בית מדרש מר"ץ (מרכז צוותים) בשנת 1974 בירושלים; מסגרת חברתית לא פורמלית אשר לא פעלה כארגון או עמותה רשומה אך הכשירה מורים ועודדה את התיישבותם בפריפריה. תופעה זו התעצמה בשנות התשעים עם הקמתם של ארגוני גג ('קרן מורשת' ו'שעלי תורה') שתמכו באופן אינטנסיבי בהתיישבות מאורגנת של משפחות דתיות בפריפריה.
ניתן להצביע על כמה גורמים שהובילו לצמיחתה של תופעת הגרעינים התורניים. בשנות השבעים, עם עליית השיח החברתי על מצבה של הפריפריה ועל השסעים העדתיים, ביקשו משפחות מהציונות הדתית להתערות בפריפריה ולחזק את הערים ותושביהן. מגמה זו סימנה באותם שנים שינוי בציונות הדתית – מהתרכזות בנושא הטריטוריאלי של יישוב הארץ להתגברות שיח חברתי ורצון למעורבות והתערות בחברה הישראלית. בניגוד להתבדלות הציונות הדתית בהתנחלויות, שהועצמה בשנות שבעים עם התפתחותם של החוגים האמוניים, שראשיתם בתלמידי הרב צבי יהודה קוק (ידועים גם כ"חוגי מרכז", "חוגים תורניים" או "חרד"ל" – חרדים לאומיים), הגרעינים התורניים ייצגו את השאיפה להתערות בחברה הכללית.
עם עליית השיח החברתי על מצבה של הפריפריה ועל השסעים העדתיים, ביקשו משפחות מהציונות הדתית להתערות בפריפריה ולחזק את הערים ותושביהם. מגמה זו סימנה באותם שנים שינוי בציונות הדתית – מהתרכזות בנושא הטריטוריאלי של יישוב הארץ להתגברות שיח חברתי ורצון למעורבות והתערות בחברה הישראלית
בהמשך, אירועים פוליטיים, ובמרכזם הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים (1982), הסכמי העקרונות בין ישראל לפלסטינים (הסכמי אוסלו 1993, 1995), ומאוחר יותר ההתנתקות מגוש קטיף (2005) ופינוי עמונה (2006), העצימו את הרצון להשפיע על החברה הישראלית ו"להתנחל בלבבות". ארועים אלו הובילו את הציונות הדתית לתחושת אכזבה מהחברה הישראלית ורצון לגייסה פוליטית למשימת ההתיישבות בהתנחלויות. במאמר שכותרתו "לא הצלחנו להתנחל בלבבות" שפורסם לפני הבחירות בשנת 1992, בכתב העת 'נקודה', טען הרב יואל בן-נון כי בהתיישבותה בהתנחלויות, כשלה הציונות הדתית ביצירת חיבור ושותפות עם החברה הישראלית ובודדה עצמה מהחברה. החיים בהתנחלויות נתפסו כמה שהוביל להתבדלות ולחוסר הגיבוי וחוסר הלגיטימציה מהחברה הישראלית למפעל ההתנחלויות. מאוחר יותר, בשנת 2005, נשיא ישיבת הר המור הרב צבי טאו, הדהד טענה זו כשכתב :"התיישבנו ביהודה ושומרון, עשינו מעשים יפי וגדולים אך לא העמקנו את היסוד, לא הכנו את הלבבות ולא הכשרנו את עם ישראל לאמונה שלימה ולהבנת היסוד הפנימי של קישורנו לארץ וענייננו כעם" (טאו, 2005, עמוד 115).
לצד פערים חברתיים-כלכליים בפריפריה וניתוק החברה הישראלית מחזון ארץ ישראל השלימה, זיהתה הציונות הדתית גם את המתח בין דתיים לחילונים והניתוק מהיהדות, שהיווה זרז להקמת גרעינים תורניים. המתח בין דתיים לחילונים, שהיה בשיאו בשנות התשעים לאחר רצח רבין, הוביל להקמת גרעיני התיישבות בעיקר בשכונות מבוססות המזוהות כחילוניות בערי המרכז. גרעינים אלו ביקשו לקדם פעילות חינוכית והסברתית בקרב הציבור הרחב שתחבר אותו לערכי היהדות. כך למשל, ארגון ‘שעלי תורה’, שהוא גוף המאגד גרעינים, מגדיר עצמו כ"חלוץ חינוכי של הציונות החדשה". לצד חינוך ליישוב הארץ, המטרה החינוכית משלבת גם ערכים דתיים של הפצת ערכי התורה, השפעה תורנית ודתית על הערים ותושביהן וחיזוק זהות יהודית. לבסוף, גם מצבן הדמוגרפי של הערים המעורבות, שידעו עזיבה מסיבית של אוכלוסיה יהודית לאורך השנים, עורר את המוטיבציה להתיישב בהן לצורך חיזוק צביונן היהודי ושמירה על איזון דמוגרפי.
מתבדלים בעל כורחם?
בעוד שתופעת הגרעינים התורניים סימנה את השאיפה להשתלב בחברה הישראלית, בפועל, הגרעין מזוהה בערים רבות כקהילה מתבדלת. בחלק מהערים, למרות המאמצים של חברי גרעינים בתחילת דרכם להשתלב במסגרות הפנים-עירוניות, עם השנים חל תהליך של התכנסות פנימית ובידול מהמרחב העירוני ותושביו. אתאר תהליך זה בשלושה שלבים (ראה תרשים 1):
בשלב הראשון, שלב ייסוד הגרעין, המטרה החברתית של התערות בקרב תושבי העיר הובילה למגורים בפיזור ברחבי העיר והשתלבות במוסדות העירוניים. גם מספרם המועט של חברי הגרעין לא אפשר להקים בתי ספר או בתי כנסת בנפרד אלא להשתלב באלו הקיימים. בהמשך, משפחות חדשות שנכנסו לערים לא תמיד היו מונעות מאידיאולוגיה חברתית שאפיינה את מייסדי הגרעין, נטו להתגורר בקרבה למשפחות גרעין אחרות ויצרו ריכוזי מגורים. כך, עם הזמן, חברי הגרעינים הקימו מוסדות חינוך, תרבות ודת (בעיקר בתי ספר ובתי כנסת). בנוסף, גידולו של הגרעין יצר צורך בקרב החברים לגבש ולהכיר ביניהם. לכן קודמו יותר ויותר פעילויות פנים-גרעיניות שנועדו לגבש בין החברים ולא יועדו לטובת תושבי העיר כולה. כך, עם הזמן וגידולם של הגרעינים נוצרה הסתגרות וריכוזי מגורים באזורים מסוימים בערים. בכמה מקרים לאורך הזמן, ועם הביקוש של משפחות דתיות נוספות להגיע לעיר, הוקמו שכונות נפרדות לחברי הגרעין והתעצם הבידול המרחבי מתושבי העיר. תהליך זה התעצם בערים המעורבות בהן ביקשו חברי הגרעינים התורניים להשפיע יותר מבחינה לאומית ולהעצים נוכחות יהודית. על מנת למשוך מסה של משפחות יהודיות הבינו מייסדי הגרעינים שעליהם להשתמש ביותר תמריצים כלכליים וקהילתיים ולבנות מתחם מגורים שיהווה, לפחות בשלב ההתחלתי, גם השקעה טובה שתבטיח לרוכשים מגורים בסמוך לדומים להם. הקמת שכונות דתיות, כגון 'רמת אלישיב' בלוד ו'אגרוף הצפון' בעכו, (אשר תוארה בתרשים 1 כשלב שני בהתיישבות) מהווה אפוא נקודת מפנה משמעותית בהתפתחותו של הגרעין ויחסיו עם הסביבה העירונית. בתהליכים אלו, המטרה הלאומית והמוטיבציה הכלכלית אמנם חיזקו אחת את השנייה, אך פגעו במטרה החברתית של ההתערות עם תושבי הערים ועוררו באופן זה ביקורת בקרב תושבים.
עם הזמן וגידולם של הגרעינים נוצרה הסתגרות וריכוזי מגורים באזורים מסוימים בערים. בכמה מקרים לאורך הזמן, ועם הביקוש של משפחות דתיות נוספות להגיע לעיר, הוקמו שכונות נפרדות לחברי הגרעין והתעצם הבידול המרחבי מתושבי העיר
לבסוף, בשלב השלישי להתיישבות, ככל שהגרעין גדל וככל שגדלה הביקורת הציבורית, מתפתח בקרב חלק מהגרעינים שיח פנימי המבקש להפסיק להיות מכונה "גרעין" אלא "קהילה", ואף לפרק את המסגרות הפורמליות הקיימות. על אף שנכון להיום הליך זה טרם התממש בקרב הגרעינים ברחבי הארץ, ניתן לזהות ניצנים ראשוניים לכך. אלו מרמזים על תחילת התפוררותה של המסגרת המארגנת של התיישבות הגרעינים.
תרשים 1: שלבי התפתחות התיישבות הגרעינים ויחסיהם עם המרחב העירוני
יחסים בין מתיישבים ותושבים: אתנו-ג'נטריפיקציה מוסדית
בהתאם לתהליך ההתכנסות הפנימית שתואר לעיל, חל לאורך הזמן שינוי בשיח הציבורי ביחס לתופעת הגרעינים התורניים. בעוד שבשנותיה הראשונות של התיישבות זו הביקורת היתה חלשה ופנים-עירוני, היא התעצמה עם השנים ויצאה מגבולות השיח המקומי.
שיח עם תושבים חושף תפיסות אמביוולנטיות ביחס לתופעה. מחד, חלק מהתושבים מתארים כי התיישבות הגרעינים בערים עודדה את בני מקום לחזור או להישאר בעיר והוסיפה אוכלוסייה שתורמת לפיתוחה הכלכלי של העיר, כזו המתנדבת ומעורבת בעיר. בערים המעורבות חלק מהתושבים היהודים רואים את התיישבות הגרעינים כבעלת חשיבות לאומית של שמירה על נוכחות יהודית וצביונה היהודי של העיר, מחזקת את ביטחונם הפיזי, ועוצרת תופעות שליליות כגון בניה בלתי חוקית, הזנחה ופשיעה. מאידך, חלק מהתושבים, יהודים וערבים, תיארו דחיקה מהמרחב העירוני, דחיקה בעלת היבטים כלכליים-חברתיים, עדתיים ואתנו-לאומיים. ניתן לתאר את תהליכי הדחיקה של תושבים מקומיים מהמרחב העירוני על ידי אוכלוסיה אידיאולוגית ממעמד ביניים, כמונחים של ג'נטריפיקציה.
ג'נטריפיקציה היא תהליך עירוני המתאר כיצד כניסתה של אוכלוסיה ממעמד ביניים או גבוה למרחב מובילה לדחיקתן של אוכלוסיות מוחלשות כלכלית בעקבות אי יכולתן לעמוד בעליית ערכי הנדל"ן והפיתוח. בעוד שג'נטריפיקציה בערים שונות ברחבי העולם דוחקת אוכלוסיות מוחלשות על בסיס שוליותן הכלכלית, בישראל היא אינה משעתקת רק יחסי כוח מעמדיים אלא גם יחסי כוח אתנו–לאומיים (Zaban, 2016), במה שתואר כ"אתנו–ג'נטריפיקציה" (Monterescu, 2015). אך לטענתי, דחיקה זו אינה תהליך אינדווידואלי או תוצר לוואי של הצטלבות "טבעית" בין מעמד ואתנו–לאומיות, אלא יעד ממסדי מכוון להשגת שליטה טריטוריאלית במציאות של סכסוך בין רוב ומיעוט אתנו-לאומי. משום כך תיארתי אותה במחקר קודם כ"אתנו-ג'נטריפיקציה מוסדית" (שמריהו ישורון, 2020).
התמיכה בגרעינים התורניים היא ממוסדת ורחבת היקף. הגורמים המשמעותיים ביותר שתומכים בגרעינים הם המדינה והרשויות המקומיות, באמצעות כמה מנגנונים סלקטיביים. ראשית, המדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, מקצה לגרעינים קרקעות לבניית שכונות דתיות ומפריטה דיור ציבורי למגורים או פעילות של חברי הגרעינים. באופן דומה, הרשויות המקומיות מפריטות מבנים עירוניים ופעילות עירונית או חינוכית לידי עמותות של הגרעינים התורניים. בנוסף על תמיכה בקרקע או במבנים, המדינה מספקת תמיכה כספית באמצעות קולות קוראים של משרדי הממשלה השונים, ביניהם משרד החקלאות, משרד הבינוי והשיכון, המשרד לפיתוח הנגב, הגליל והפריפריה ומשרד החינוך. לבסוף ישנה גם תמיכה סימבולית הכוללת ביקורים של קובעי מדיניות בפרויקטים של ההתיישבות תוך שימוש בשיח המאדיר את חברי הגרעינים ומציב אותם כאוכלוסיה 'איכותית', 'מלח הארץ' (שמריהו ישורון, 2021). לצד המדינה והרשויות המקומיות, ארגוני גג וקרנות שונים ביניהם קרן שח"ף, קרן קהילות ושעלי תורה וכן תורמים פרטיים, תומכים בגרעינים התורניים בייעוץ ליווי וסבסוד פעילות או מגורים.
תהליך הדחיקה אינו אפוא תוצר של "השוק החופשי" בלבד, אלא מושפע מההתערבות המוסדית. בשיח עם תושבים יהודים וערבים הם תיארו דחיקה רב –מימדית. ראשית, ריכוזי מגורים או הקמת שכונות דתיות לחברי הגרעינים נתפסים כדוחקים את התושבים ומייצרים בידול מרחבי. אלו נתפסים כביטוי להתנשאות, ניכור והסתגרות של חברי הגרעינים. הביקורת על הקמת שכונות גדלה בשיח של תושבים ערבים שרואים במהלך אפליה מכוונת ונסיונות ליהד את הערים ולדחוק אותם מהן. גם בפריפריה, האמירות והמטרות של חברי הגרעינים לקידם הפריפריה ותושביה נתפסות כנסיונות הצלה אליטיסטיים ומתנשאים אשר נקשרים בשיח המקומי להיסטוריה של ערי הפריפריה ולשיח העדתי המציב את האשכנזים כאליטה למול תושבי הפריפריה המזרחים.
בנוסף לדחיקה פיזית תארו תושבים דחיקה תעסוקתית. כניסתה של אוכלוסיה משכילה לערים תוארה כתורמת לפיתוח השירותים הציבוריים בעיר מחד, אך דוחקת תושבים ממקומות תעסוקה מאידך. באופן דומה תוארה דחיקה תרבותית ודתית בעקבות השינוי שמחוללים חברי הגרעינים במוסדות החינוך, התרבות והדת בערים. למול תרומתם לפיתוח מערכות אלו, הכוללת התנדבות וסיוע לאוכלוסיות מוחלשות, פעילות חברתית ותרבותי ושיקום וחידוש של המרחב הפיזי, תוארה תחושת דחיקה על רקע תרבות עדתית ודתית שונה בין המתיישבים והתושבים. דוגמאות מרכזיות שציינו תושבים כביטוי לדחיקה הם הפרדה מגדרית בבתי הספר הממלכתיים-דתיים, הקמת תלמודי תורה חרד"לים שאינם מקבלים את בני המקום, שינוי נוסחי התפילה בבתי הכנסת לצד הקמת בתי כנסת חדשים לחברי הגרעינים ואירועי תרבות בעלי אופי זר לתרבות המקומית.
לבסוף, תושבים התייחסו למדיניות העירונית והממשלתית כמדירה אותם מהזדמנויות ומשאבים חומריים וסימבוליים ומציבה את המתיישבים כאוכלוסייה 'איכותית', 'תורמת', 'ציונית' ו'חלוצית', בעוד שהם נותרים בשולי ההיררכיה החברתית. לצד ביקורת על השיח הממשלתי, תושבים טענו כי הגרעינים התורניים זוכים למשאבים ממשלתיים סלקטיביים באמצעות תמיכות תקציביות של משרדי הממשלה השונים. בחלק מהערים הועלו טענות גם על שימוש גרעינים תורניים בדיור ציבורי על חשבון אוכלוסיית זכאים. בנוסף, חלק מהתושבים ביקרו את הכוח הקבוצתי, הפוליטי ומעורבותם של חברי הגרעינים בקבלת החלטות עירוניות. לפיהם, הבידול מועצם כאשר הכוח הקבוצתי של המתיישבים מתורגם ומומר לכוח חומרי ופוליטי ברמה העירונית והממשלתית.
תושבים התייחסו למדיניות העירונית והממשלתית כמדירה אותם מהזדמנויות ומשאבים חומריים וסימבוליים ומציבה את המתיישבים כאוכלוסייה 'איכותית', 'תורמת', 'ציונית' ו'חלוצית', בעוד שהם נותרים בשולי ההיררכיה החברתית
מה ניתן לעשות על מנת לשפר את מרקם היחסים בין חברי הגרעינים ותושבי הערים?
בכנס "הפריפריה במרכז" שנערך בכנסת ישראל בשנת 2019, הצעתי כמה דרכים להתאים ולשפר את המדיניות (שמריהו ישורון, 2019). ראשית, רצוי למסגר מחדש את ה'בעיה' של הגירה שלילית מערי פריפריה ולחשוב על פתרונות חלופיים שכוללים יצירת מנועי תעסוקה, חיזוק תחבורה ותשתיות וחיזוק הקהילה. בין היתר ניתן לעודד הקמת שכונות צעירים שלא במסגרת עמותה או ארגון בעל אג'נדה פוליטית או דתית. בנוסף, הצעתי לקדם מדיניות תקצוב שוויונית לגופי ההתיישבות השונים, בין היתר באמצעות ביטול קריטריונים סלקטיביים. כמו כן, חשוב לקדם מדיניות המציבה בקדמת הבמה את תושבי הערים הוותיקים, עמותות התיישבות של בני מקום ומנהיגות מקומית. לבסוף, המלצתי לפקח על תרומת והצלחת הפעילות הנתמכת – ולבנות מדדי הצלחה ברורים ושקופים בהתאם למטרות המשרד המתקצב. קביעת נהלים ופיקוח הם משמעותיים גם ביחס לסוגיות של מעורבות פוליטית ואתיקה של גרעינים ועמותות התיישבות.
לסיכום, תופעת הגרעינים התורניים עלתה לשיח הציבורי ביתר שאת מאז אירועי האלימות בערים המעורבות במאי 2021. מסקירה מקיפה של התופעה דומה כי אין שסע בחברה הישראלית שאינו משתקף בתופעה זו. היא מציפה סוגיות של פערים חברתיים-כלכליים בין קבוצות, מאבקים על צביון ונוכחות דתית, עדתית ואתנו-לאומית בפריפריה, בערים המעורבות ובערים במרכז הארץ. השיח האמביוולנטי ביחס לתופעה, במקביל להתרחבותה, מעלים את חשיבות ההבנה שלה לעומקה כפי שניסיתי לקדם במאמר זה. מתוך כך בלבד יהיה ניתן בהמשך גם לנסות להתמודד עם השלכותיה ולקדם טוב משותף בחברה הישראלית.
מקורות
דומברובסקי, מטי, 2015" .מארץ ישראל לעם ישראל? הגרעינים התורניים כמסמנים מפנה בציונות הדתית", משה רחימי (עורך), עמדו"ת ז: החברה הישראלית בין היבדלות וסולידריות, אלקנה ורחובות: מכללת אורות ישראל, עמ' 41–59
שמריהו ישורון, 2019 . גרעיני התיישבות בעיר פריפריה: הצעות לשיפור מדיניות. כנס "הפריפריה במרכז", מרכז המחקר והמידע בכנסת ישראל, https://main.knesset.gov.il/Activity/Info/mmm/Documents/mmmconf031219/Conf03121933.pdf וכן וידאו של הכנס בכתובת: https://www.youtube.com/watch?v=Pm765Kxu-OU.
שמריהו- ישורון, יעל (2020). מדיניות התיישבות גרעינים בפריפריה ובערים מעורבות בישראל: בין לאומיות ונאו-ליברליזם. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
שמריהו- ישורון, יעל (2021). המוסר הכפול של הדו־קיום: אתנו־ג'נטריפיקציה בערים המעורבות. תיאוריה וביקורת.
Monterescu, D. (2015). Jaffa shared and shattered: Contrived coexistence in
Israel/Palestine. Bloomington, Indiana: Indiana University.
Zaban, Hila (2016) ‘Once there were Moroccans here—today Americans’,
City, 20:3, 412-427, DOI: 10.1080/13604813.2016.1166703.
*ד"ר יעל שמריהו־ישורון היא חוקרת מדיניות מרחבית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה במדיניות התיישבות גרעינים בערי פריפריה וערים מעורבות.
לידים:
