הבן הראשון מן האבות, שללידתו ציפו הוריו שנים רבות, ושבא לעולם רק בעקבות התערבות אלוהית, עומד להישחט על ידי אביו. המדרש מספר על הקשיים שחוו אברהם ויצחק בדרכם למקום העקדה. בין השאר, השטן מתחזה לזקן שנקרה בדרכם ומנסה לעצור אותם בתואנות שונות. עיקר השיחה עם הזקן כפי שהיא מתוארת במדרשים שונים נסוב על העקדה ומשמעותה. האם ראוי להישמע להוראה כל כך נוראית וקשה? איך אפשר בכלל להיות בטוחים שהיא נכונה? השטן נמצא כאן לא רק בפרטים, אלא גם בשאלות העקרוניות. כפי שכתב פרופ' אבי שגיא (יהדות: בין דת למוסר), עקדת יצחק נתפסת לעתים כמבטאת את הדילמה – האם לציית להוראה אלוהית המנוגדת למוסר? האם יש קשר בין המוסר לבין הציווי האלוהי בכלל? זיכרון העקדה, לפיכך, הוא חלק מדיון על ערכים, מוסר והלכה.
העקדה מבטאת גם את המתח בין רצונו של האדם ליישב את העולם בעצמו על ידי זרעו – ילדיו – לבין היותו חלק מעולם נברא ונשלט, מפוקח ומצווה, שפועל מתוך גזירה וגורל. המתח הזה עולה גם היום כאשר אנחנו מתחבטים בשאלות עכשוויות העוסקות בלידה ובפריון. כמה רחוק נלך כדי ללדת את ילדינו, ומתי נסכים לעקוד אותם, ולפעמים את עצמנו, על מזבחות אחרים? המאמרים השונים בגיליון מבטאים את הפנים השונות הללו של העקדה.
העקדה עולה בתודעתי באופן נוסף. לפני זמן לא רב ציינּו (כן, יחד עם יום פטירתה של רחל אימנו) את יום הזיכרון ליצחק רבין, ראש ממשלת ישראל שנרצח בידי בן עוולה. באותו מדרש שהוזכר לעיל, אחרי שאברהם לא נשמע לטענותיו, ממשיך הזקן ופונה ליצחק, בניסיון להסביר לו כי לא כדאי שימשיך עם אביו: "עלוב בר עלובה, כמה תעניות נתענת אמך עד שלא נולדת, והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך". יצחק מגיב לשטן-זקן: "אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי שֶׁל אַבָּא". אך נראה שיצחק בכל זאת התרשם מהטיעון נגד העקדה, והוא חוזר לאביו בשאלה ובדברים. המדרש אומר: "אִם אֵין דָּבָר נִכְנָס כֻּלּוֹ נִכְנָס חֶצְיוֹ", כלומר משהו מהדברים השפיע, אך לא כולם השפיעו.
נראה לי שזה בדיוק מה שקרה לנו עם רצח רבין. לא קלטנו את הלקח במלואו, אלא את חלקו בלבד. אנחנו משוכנעים שהבעיה היא ב"רצח ראש הממשלה הנבחר", ולא בעצם הרצח ומניעיו. לא בעצם השנאה שממשיכה לרחוש בתוכנו ואצלנו – שנאה לזרים, לשמאלנים, לערבים, למי שחושב אחרת מאתנו. אנחנו משוכנעים שהבעיה היא ב"דרך", כי הרי היה צריך להפיל את רבין בצורה דמוקרטית, אבל הבעיה האמתית היא בדעה שאנחנו ממשיכים לנסות לקדם, בחוסר היכולת לנסות להבין אחרים, באגואיסטיות ובחוסר היכולת להתפשר.
יש גם שינויים לטובה: מעורבות תנועת בני עקיבא בעצרת הזיכרון המרכזית, כמות חובשי הכיפות בעצרת, והנכונות לשמוע בקשות – כמו שלנו, נאמני תורה ועבודה – להשתתף בזיכרון ולכבדו גם ללא הצורך בהזדהות פוליטית עם דרכו של רבין. אבל נראה לי כי ככלל, הציבור שלנו, ולפחות חלקים משמעותיים בו, טרם הפנים את חלקו ברצח רבין, ומגיב נגד זיכרון העקדה: מאשים את השמאל בניכוס זכר רבין, מקונן על ההגזמה שבהנצחתו, ומשתדל לעמעם את זכר האירוע ואת מהותו תוך הדגשת הצדדים הנוחים בדמותו של האיש.
עקדת יצחק המודרנית שלנו עוד לא השפיעה במלואה, וגם לא דברי השטן. אנחנו בדרך. יהי זכר יצחק ברוך.
