המדינה הזאת, לא של אבא שלך. לצערך. היית רוצה. למשל, שביום ההולדת השישי שלך, אבא ישוב בערב מהעבודה. מאוחר יותר מהשעה בה אתה הולך לישון. בחוץ כבר החשיך. אתה רחוץ, ולבוש בפיג'מה של חלק אחד ועליה מתרוצצות ג'ירפות. אבא נכנס עם המעיל החום הארוך שלו, ובידיו קופסת קרטון גדולה שמכסה את פרצופו. הוא מניח אותה על הספה, ואתה צריך לחבק אותו, עכשיו כשזרועותיו התפנו. רחש העטיפה המנצנצת, גרגור החפץ הנע בתוך הקרטון כענבל תחת הלשון. אמא רוצה שתפתח אותה לאט, בקפלים. אבל אתה קורע אותה בציפורניך ובשיניך. והנה בפנים, מונחת על ניירות הפצפץ, זוהרת, המדינה. המדינה שלך. המדינה של אבא שלך. שעכשיו העניק לך אותה במתנה. רק לך.
אתה כבר ילד גדול הוא אומר, ונושק לך בראשך. אתה מחייך מבלי להביט בו כי אינך יכול להתיק עיניך מהמדינה. ואתה כבר מלא עד קצות אוזניך במחשבות על המדינה, ומה תעשה בה. למחרת אתה חוזר בריצה מבית הספר, ומסדר את כל החיילים סביבה. אתה מביט בה. מלטף אותה. אתה מספר סיפור ומזיז את האנשים. אתה מזמזם לעצמך סיפור. אחיך חזר מהגן ואתה מגן בגבך ומאהיל בכל גופך על הפינה שלך.
עובר יום, עוברים יומיים. הזזת כל מה שאפשר להזיז. פירקת והרכבת מחדש. גיליתי גם כפתור שאם לוחצים עליו מספיק זמן, משמיע קול מבטן המדינה. הראית לחברים מהכיתה. ( זה מאמריקה שאל אחד מהם?). בצהריים הגיע הילד של השכנים ושאל אם אפשר לגעת. בסדר, הפטרת והסתכלת סביבך בחשיבות. עובר שבוע. כעת אתה מביט בה על המדף, לפני שאתה הולך לישון. אם אחיך מתקרב אליה, אתה עומד חוצץ ביניהם. אתה מילל בול בכייני. אמא הוא נוגע. הוא מציק לי בכוונה. אתה לא מרשה . וזו הרי המדינה שלך.
עברו שבועיים. ויום אחד בזמן שלא היית. הם שיחקו לבד עם אחיך. או אולי הוא בכלל לא הלך היום לגן. אולי הוא חולה. הוא כמו מלך שהוא חולה. אבל אתה הרי יותר גדול ממנו. ואתה מקנא בו כל כך. אתה נכנס לחדר והמדינה בידיים שלו. אתה זורק את הילקוט על המיטה. אתה צורח. אתה דופק את הידיים והרגליים על הרצפה. אתה מתפתל כמו עכביש מורעל. אמא היכן שהוא. אולי במטבח. בטח במרפסת בטלפון. אבא בעבודה. עכשיו אתה מושך את המדינה חזק, אבל היא מחליקה לך, אחיך הקטן סגר את הידיים שלו בדיוק במקום של הבליטות.
אתה מושך חזק יותר. עכשיו אתה משתמש בציפורניים. לא על המדינה אלא על אחיך הקטן. לרגע אתה מצליח. וברגע הזה אתה לוקח את המדינה וחובט איתה בראשו של אחיך הקטן. הוא מתחיל לבכות. תחילה בשקט, עיניו מתמלאות חומר מבריק. אחר כך זה בכי שוטף, הוא משתעל ומתמלא נזלת. הוא משתעל. עוד מעט הוא בטח יקיא. עכשיו אתה מושך לו בשיער. אתה מחכה כבר שאמא תגיע. או אולי אבא יחזור פתאום מוקדם מהעבודה. אבל היא עסוקה במשהו אחר.
אתה רוצה כל כך את המדינה, אתה חושב אולי לשבור אותה, אתה צורח ומתחיל לתלוש ממנה חלקים. אתה צורח. אבל הבכי הדק והגבוה של אחיך גובר. הבכי המעצבן שלו. היא נראית לך לפתע מכוערת כל כך, המדינה. חסרת שימוש. וזו הרי הייתה בכלל היומולדת שלך. אתה ביקשת את זה. והם הבטיחו את זה לך. רק לך. עכשיו אתה שם לב, שהבטרייה כמעט נגמרת. האור מתעייף וכהה ודועך. אתה רוצה לשבור את המדינה על הראש של אחיך רק שיפסיק לבכות כבר. ושייתן לך לבכות, אתה בכלל המסכן כאן. לך חטפו בלי רשות, וזו המדינה שלך.
אתה מתמלא חום עד קצות האצבעות. חום נורא מגרד לך בכל הגוף. הפיג'מה הזאת כל כך חמה. לוהטת. איפה הרצפה הקרה. אתה מחפש אותה עם הלחי. מה עוד צריך לעשות כדי שישימו אליך לב. אתה רוצה להרוג את אחיך הקטן. בהתחלה זה הבהיל אותך. אבל עכשיו אתה רוצה להרוג אותו. זה מה שאתה רוצה. אבל זו לא המדינה של אבא שלך.
_________________________________________________________________
*דעאל רודריגז גארסיה נשוי ואב לשלושה, דוקטורנט לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות במסגרות שונות ומנחה סדנאות כתיבה. ספר שיריו הראשון, "גילופין", יצא בהוצאת פרדס בשנת 2021.
