ההתמודדות החברתית עם עבירות מין וחשיבות האחריות הקהילתית / עו"ד ליאת קליין

 

החשיפה הגוברת בשנים האחרונות של עבירות מין המתבצעות בקרב קהילות דתיות, פעמים רבות על ידי רבנים בולטים ודמויות סמכות, מחדדת את כוחו של השיח הציבורי והתקשורתי בנושא זה, ואת גבולותיו. לצד זאת, הקשיים והמגבלות של ההליך הפלילי, בייחוד בטיפול בפגיעות בחברה הדתית, מדגישים את הצורך בגיבוש כלים חברתיים וקהילתיים חדשים שיאפשרו לפעול לטובת תיקון.

 

"כשכבתה השמש

מעלי, 

נאלצתי אני עצמי

לההפך לשמש.

 

קשה היה הדבר, אבל עכשיו

איזו רווחה"

(אנה סווירשצ'ינסקה)

 

בשנים האחרונות נחשפו פרשיות עבירות מין חמורות מצד רבנים בולטים ודמויות מובילות בציבור הדתי והחרדי, ביניהם הרב מוטי אלון והרב עזרא שיינברג שהורשעו בפלילים. בעוד שהחשדות כנגד עזרא שיינברג התבררו כמעט ורק במסגרת ההליך הפלילי, החשדות בפרשת אלון ואופן בירורן עוררו דיון ציבורי נוקב בעקבות מעורבותו של פורום תקנה שטיפל בתלונות זמן רב לפני שנפתח הליך פלילי בעניינו. 

האישומים החמורים בשני המקרים, ומעמדם המיוחד הן של שיינברג והן של אלון, שימשו כקו פרשת מים בעיסוק בעבירות מין של בעלי סמכות רבנית ולפתיחת תיבת הפנדורה של עבירות מין שבוצעו בקהילות דתיות על ידי רבנים, תוך ניצול מעמדם ההלכתי המיוחד ויחסי התלות שנרקמו בינם לבין הפונים אליהם להדרכה ויעוץ. 

פרשה אחרת, במרכזה עומד הרב צבי טאו ועודה מתבררת בימים אלו, מעוררת שיח אחר בתכלית בכל הנוגע לטיפול המשפטי והחברתי בעבירות מין בכלל ובמקרים של פגיעה על ידי סמכות רבנית נערצת בפרט. לא רק מעמדו של הרב טאו, כנשיא ישיבת הר המור ומנהיג זרם 'ישיבות הקו' שעשרות אלפים רואים בו אב-רוחני של ממש, הופך את הפרשה למיוחדת, ולא רק אופיים של תלמידי הרב טאו הנחשבים לקבוצה טהרנית, עובדה המקשה על הצדדים למצוא גורם מוסכם לבירור העניין. הנסיבות הייחודיות לפרשה זו טמונות בעובדה כי הפרשה התבררה עד היום בזירה אחרת לגמרי – בזירה הציבורית, ברשות החברתיות ובתקשורת – עוד לפני שהחל הליך בירור רשמי. 

אופן בירורה של הפרשה הוא דוגמה נוספת כיצד הזירה הציבורית ככלי לבירור מקרים של פגיעות מיניות הפכה לאחת הזירות המשמעויות בשיח המשפטי והחברתי בשנים האחרונות וזאת כפועל יוצא ממהפכת  "Me To" ומה שהביאה איתה לעולם. 

פגיעות מיניות – היקף רחב, טיפול מצומצם

קמפיין "Me To", שהתחיל כאירוע ספונטני, ועודד נפגעות ונפגעים רבים לספר את סיפורם האישי ברשתות החברתיות, הפתיע מאוד בעוצמות שלו. מאות אלפי מקרים של עבירות מין, שהיו עד אז במחשכים, נחשפו בעוצמה רבה למול ציבור רחב, כמעט בלי כללי ביקורת, באופן ששינה לחלוטין את כללי המשחק בטיפול החברתי והמשפטי בעבירות המין. השימוש המאסיבי ברשתות החברתיות הביא לשבירת החומות של מנגנון ההשתקה החברתי הנוגע לעבירות המין, מנגנון שהשאיר עד אז מקרים רבים לא מטופלים ואיפשר לפוגעים רבים להלך חופשי ולהמשיך לפגוע, והצליח להביא לאור השמש המחטא מאות אלפי מקרים של פגיעות מיניות. החשיפה איפשרה לציבור הנפגעות והנפגעים להשמיע את קולן, לחוות לראשונה תיקוף לפגיעה שעברו ולסגור מעגל, גם מבלי לפנות להליך משפטי רשמי. 

השימוש המאסיבי ברשתות החברתיות הביא לשבירת החומות של מנגנון ההשתקה החברתי הנוגע לעבירות המין, מנגנון שהשאיר עד אז מקרים רבים לא מטופלים ואיפשר לפוגעים רבים להלך חופשי ולהמשיך לפגוע.

יש לזכור כי פגיעה מינית היא תופעה רחבה, הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, וחוצת מגזרים ומעמדות. בכל שנה מתקבלות עשרות אלפי פניות למרכזי הסיוע השונים הפזורים ברחבי הארץ, כאשר, על פי ההערכות, מדובר בקצה הקרחון בלבד. על פי נתוני המחקרים השונים, אחת מתוך שלוש נשים עוברת פגיעה מינית כלשהי, אחת משבע נופלת קורבן לגילוי עריות, ואחד מחמישה גברים חווה פגיעה מינית במהלך חייו. מדובר במספרים עצומים ההופכים את התופעה לתופעה חברתית מסוכנת מאין כמוה מבחינת השלכותיה. יש לזכור גם כי השלכותיה של הפגיעה המינית חורגות הרבה מעבר לציבור הנפגעות והנפגעים עצמם ומשליכות על מעגלים רבים – משפחתיים, קהילתיים וחברתיים. בעיני ניתן אף לומר כי אין תופעה שמאיימת כמו תופעה זו על חוסנה החברתי והכלכלי של החברה הישראלית. במובן זה כמעט ולא ניתן לדבר היום על תופעות קצה חברתיות שלא קשורות בטבורן לפגיעה מינית, וניתן לקבוע כי פגיעה מינית היא לא רק רעה חולה בפני עצמה, אלא מייצרת קשת של סימפטומים והשלכות חברתיות נרחבות הגובות מחירים ניכרים. כך בנוגע לקשר הברור בין פגיעה מינית והתמכרויות, הפרעות אכילה, זנות, עבריינות ועוד. אלה מסבירים, אולי, מדוע הדיון המשפטי, והחברתי, על עבירות מין חשוב כל כך.

בכל הנוגע לציבור הדתי, כפי שהראה לאחרונה אריאל פינקלשטיין במחקר שניתח את שיעור המטופלים ברווחה בעקבות פגיעה מינית, שיעור המטופלים גבוה יותר בקרב תלמידי החינוך הממלכתי-דתי. כך, על כל 1,000 תלמידים במערכת החינוך הממלכתית-דתית ישנם 2.39 תלמידים המטופלים בעקבות פגיעה מינית בשירותי הרווחה, שיעור גבוה יותר מאשר בחינוך החרדי (1.98), וגבוה ביותר מפי 2 מאשר בחינוך הממלכתי (1.04). קשה לומר בוודאות כי הנתונים מלמדים על אחוז גבוה יותר של פגיעות בציבור הדתי, שכן מדובר בנתוני הטיפול בלבד, אך בכל מקרה הנתונים מראים כי התופעה קיימת ונפוצה בציבור הדתי ומשפיעה ככל הנראה הרבה מעבר לידוע גם על המבנה החברתי בציבור הדתי.

אולם, למרות היקפה הרחב של התופעה, רק מיעוט מבין מקרי הפגיעה המינית מגיעים בסופו של יום לגדרו של ההליך הפלילי. בהתאם לנתוני הדו"ח השנתי של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מעל ל14,000 נשים וגברים פנו למרכזים בשנת 2022, בעוד שבמשטרה נפתחו 6922 תיקים בלבד. אכן, למרות המודעות ההולכת וגוברת בקרב הציבור לפגיעה המינית, מדובר עדיין בתופעה מושתקת וסמויה מן העין. נכון להיום, מהלכות ומהלכים בינינו נפגעות ונפגעים רבים, שפחד ובושה מונעים מהם לספר את סיפור הפגיעה, לקבל סיוע ולזכות בשיקום שהם כל כך זקוקים לו. העובדה שההליך הפלילי, הזירה הרשמית לטיפול בעבירות המין, עוסק רק באחוז מועט מהמקרים, כאשר לפי הנתונים בשנת 2021 הוגשו 717 כתבי אישום בגין עבירות מין בלבד, מחייבת חשיבה מחודשת באשר לגורמים ולחיפוש אלטרנטיבה שתאפשר מענה למעגלים רחבים יותר.

הכלים המשפטיים הרגילים לרוב אינם מתאימים לטיפול בעבירות מין לאור מאפייניהן המיוחדים. עבירות המין ייחודיות בקשיים המשפטיים והראייתיים שהן מייצרות, אך בעיקר בשל מורכבות התופעה עצמה.

 

מגבלות ההליך הפלילי

רובן הגדול של הפניות למשטרה אודות פגיעות מיניות, גם אלו מתוכן המגיעות לכדי פתיחת תיק בפרקליטות, מסתיימות לרוב בסגירת התיק ואינן מגיעות בסופו של יום לכדי הרשעה. הכלים המשפטיים הרגילים לרוב אינם מתאימים לטיפול בעבירות מין לאור מאפייניהן המיוחדים. עבירות המין ייחודיות בקשיים המשפטיים והראייתיים שהן מייצרות, אך בעיקר בשל מורכבות התופעה עצמה. פגיעה מינית, שמשמעותה פלישה אל המקום האינטימי ביותר וחילולו, מייצרת כאוס עמוק ובלבול גדול בנפש האדם. היא מחריבה ומפלגת. אם מצרפים לכך את העובדה שהיא לרוב נעשית בין שני אנשים, בחדרי חדרים ובאין רואה, הרי שהקושי לתרגם את שפת הפגיעה לרף הראייתי הגבוה הדרוש לצורך ניהול הליך פלילי, מקשה עד מאוד על היכולת להביא לטיפול משפטי הולם. אכן, ניתן לומר כי עבירות המין מסמלות את הביטוי החריף ביותר לאותו פער בין השפה המשפטית לשפה הטיפולית, והן מאתגרות, בכל פעם מחדש, את הגבולות שבין משפט וטיפול, בין שפת החוק לשפת הרוך. הפגיעה המינית, שמשמעותה בלתי נסבלת כל כך לנפש האדם, מלווה לרוב במנגנוני הגנה מוכרים, כמו הדחקה והכחשה, מינימליזציה, או שכחה, שעוזרים אמנם לנפגעת לשרוד את הפגיעה, אך הופכים לרועץ באולם בית המשפט. ההליך המשפטי מחפש תשובות ברורות, קוהרנטיות, חד–משמעיות, נחושות, מנוסחות, מלאות בתאריכים ופרטים מדויקים, זאת בשעה שחוויית הפגיעה המינית אצל הנפגעות והנפגעים לרוב מתאפיינת בתכונות הפכות בתכלית. לרוב הסיפור אינו בהיר, אינו חד משמעי ובוודאי אינו מסופר בביטחון ונחישות. בית המשפט חותר לצדק אך לעיתים הנפגעות אינן מרגישות עצמן צודקות בתוך היכלי הצדק. הנפגעות מצפות שבית המשפט יחזיר את תחושת הסדר הטבעי, שיגדיר מהו טוב ומהו רע, ויעביר את האחריות חזרה אל פוגע. כל אלו, יחד עם הסברים נוספים הנוגעים למחירים הכרוכים בהגשת תלונה, ובוודאי בחשיפה הנלווית אליה, מסבירים מדוע מרבית הנפגעים לא אוזרים עוז ומגישים תלונה על הפגיעה שעברו. 

כאשר מדובר בפגיעות מיניות בחברה הדתית, הרי שהקשיים הנוגעים לניהול הליך פלילי גדולים לפעמים עוד יותר. כאשר מדובר בפגיעה שנעשתה בחברה הדתית, ובפרט אם מדובר בבעל סמכות רוחנית שפגע, הקושי לצאת ולדווח גדל, והסיכוי לזכות במענה משפטי הולם, הולך וקטן. השפה האחרת, הפחד שזה "לא צנוע" לדווח, או החשש מלשון הרע, מחזקת את מנגנון ההשתקה ומקשה על דיווח. כאשר מדובר בדמות נערצת, אוטוריטה הלכתית, הפחד מחוסר אמון גובר, ולרוב לא תוגש תלונה רשמית.

גם המחירים האישיים הכרוכים בניהול הליך פלילי גדולים יותר במקרה כזה. רוב התלונות הפליליות על עבירות מין נסגרות בסופו של יום בעילה של חוסר ראיות. כאשר תיק נסגר מ'חוסר ראיות', האשמה מופנית מיד אל הנפגעת, על כך שכביכול מדובר בעלילת שווא, והתוקף הופך בעיני רבים לקורבן של תלונת שווא. למרות שיש הבדל תהומי בין תיק שנסגר לבין תלונת שווא, הציבור לרוב יפרש את סגירת התיק כעלילה. תיק שנסגר מחוסר ראיות, כיוון שאינו עומד ברף הפלילי הגבוה הנדרש להוכחה מעבר לכל ספק סביר, לא מלמד כי לא היתה פגיעה. ההערכות הן כי בדרך כלל דווקא היתה פגיעה, אלא שישנו קושי משמעותי להגיע להכרעה בשל רף הראיות הגבוה הנדרש ושאינו מותאם למאפיינים המיוחדים של תיקי עבירות המין. במקרים של דמויות ציבוריות, רוחניות ואחרות, המשמעות היא של פגיעה לא רק ברב, אלא גם בתומכיו ובתורתו, דבר המרתיע מאוד מלהגיש תלונה.

עבירות המין מסמלות את הביטוי החריף ביותר לאותו פער בין השפה המשפטית לשפה הטיפולית, והן מאתגרות, בכל פעם מחדש, את הגבולות שבין משפט וטיפול, בין שפת החוק לשפת הרוך.

מעבר למשמעות הדבר מבחינת ציבור הנפגעות והנפגעים, יש לזכור כי משמעות מטרידה עיקרית לדברים אלו היא העובדה שהעבריינים נשארים בשטח, חופשיים להלך ולפגוע. עברייני מין, כך מגלים המחקרים, לרוב לא פוגעים פעם אחת בלבד. לא רק הנפגעות מבינות את המסר העולה מנתוני הדיווח – גם העבריינים מבינים שמעשיהם יישארו תחת מעטה הסוד, והם יצליחו לחמוק מענישה. לכן חשוב להדגיש כי הקשיים המהותיים של ההליך הפלילי הן לא בעיה של הנפגעים, אלא קודם כל בעיה של החברה. 

חיזוק המענה הקהילתי

הבנת המגבלות והקשיים של ההליך הפלילי מחייבת אותנו כחברה לבחון מחדש את גבולותיו של הטיפול החברתי בעבירות מין, ולהבין כי אם רוצים להתחיל ולדבר במונחים של תיקון, יש להעמיד לבחינה מחודשת את סט הכלים להתמודדות עם התופעה. תפיסה זו, היא שהולידה את הפתרון, שנתפס כמורכב ואף בעייתי בקהלים רבים, של פורומים קהילתיים לטיפול בפגיעות מיניות, דוגמת פורום תקנה. הרעיון העומד מאחורי פעילות פורום תקנה הוא הנסיון להכיר בפגיעה שעברו המתלוננים ולמנוע את המשכה, מבלי להידרש להליך הבדיקה הדרקוני ולתוצאותיו של ההליך הפלילי. מדובר באחריות גדולה, המעוררת שאלות לא פשוטות הנוגעות בעיקר ליכולת האכיפה והסמכות להטיל סנקציות על פוגעים, שלא במסגרת הליך פלילי. יש לציין כי פורום תקנה פועל בתיאום עם משרד המשפטים ומדובר בפעילות חוקית, אם כי היא אינה נקייה מקשיים. במקרים של חובת דיווח, כמו במרבית הפגיעות בקטינים, בוודאי שאין לפורום סמכות לפעול מבלי לפנות לרשויות, וסוגי התלונה או הכלים העומדים לטובת הבירור מוגבלים.

כשלעצמי אני סבורה כי יש להחזיר לקהילה את הכוח לטיפול בעבירות מין וכי יש חשיבות רבה במתן סמכות קהילתית לטיפול בנושא. אך לא באמצעות הקמת פורומים, אלא באמצעות מערכת פורמלית מטעם המדינה שתוכל להוות את המענה לבעיות אלו. בתי דין קהילתיים כבר פועלים במדינת ישראל, אך לא עוסקים, בינתיים, בסוגיית עבירות המין. גם הליכים של צדק מאחה, מעין הליכי גישור בהליך פלילי בין הנפגעת לפוגע, כבר מתקיימים בישראל אם כי באופן שאינו פורמלי ובודאי לא מחליף הליך משפטי מבחינת היכולת למנוע פגיעה או להטיל סנקציות על הפוגע.

לצד זאת, הקמת מערכת פורמלית, תוך שילוב הליכים חלופיים להליך המשפטי הקלאסי, לא סותרת התמודדות בתוך הקהילה עצמה. בייחוד במקרה של הקהילה הדתית, הצורך בסמכות קהילתית חשוב במיוחד. לא רק בשל ההבנה כי קהלים דתיים רבים אינם מעוניינים לשתף פעולה עם הממסד ועם רשויות המדינה, ולא רק בשל השפה המיוחדת והרגישות הנדרשת בהבנת פגיעה מינית בידי בעל סמכות רוחנית והבנת יחסי המרות המיוחדים שנוגעים לרב וחסידיו, אלא בעיקר בשל העובדה כי בשדה הדתי ישנם כלים אחרים לקביעת האסור והמותר. בעוד שהשיח המשפטי מוגבל לדיון ראייתי בשאלות שישנו קושי רב להוכיחן, בשדה הדתי ניתן לדבר על קודים אחרים והתנהגויות אסורות ברורות. לא ניתן להתעלם מכך שישנן נורמות דתיות שאינן נחשבות פליליות, אך אנו, כאנשים דתיים, רוצים לשמור עליהן. כך למשל ניתן להביא כדוגמה, את הצורך לאסור לא רק כל מגע בין בעל סמכות רוחנית-דתית לתלמידיו, המוגדר נכון להיום במסגרת החוק למניעת הטרדה מינית, וכולל גם מגע "אבהי" כמו ליטוף ונשיקה, אלא גם בקביעת איסור על שיחות אינטימיות מסוימות אותן יש לתחום.

יש לציין כי מַעֲבָר ליצירת סט ברור של התנהגויות אסורות ומותרות מתרחש בשנים האחרונות גם בקרב קבוצות אחרות. כך, למשל ניתן להזכיר את הקוד למניעת הטרדה מינית בתעשיית הקולנוע, שעוסק גם הוא בקביעת נורמות התנהגות ייחודיות לנעשה בסט צילומים ובקביעת מנגנוני בדיקה מיוחדים. כך גם הקוד המיוחד שיועד לגופי תקשורת, או תקנות מיוחדות שגובשו באקדמיה. ככל שמדובר בקבוצות בעלות מאפיינים ייחודים מבחינת יחסי התלות וצרכי הקהילה ישנה חשיבות רבה ביצירת קודי התנהגות ברורים ומנגנוני טיפול מיוחדים.

תהליכים אלו, והחזרת הטיפול בתופעת הפגיעות המיניות לגורמים קהילתיים, מלמדים יותר מכל על הצורך הגובר והולך באחריות של ערבות הדדית. להליך המשפטי הפורמלי לא תמיד ישנם הכלים המתאימים, החוק לא תמיד עונה על כל הליקויים, ולא תמיד קיימים נהלים מתאימים. קודים קהילתיים יכולים לתת מענה חשוב לקשיים אלה. 

השאלה הפתוחה של השיח הציבורי

עם העיסוק בערבות ההדדית והאחריות הקהילתית, ישנו צורך לדבר גם על השדה הציבורי והתקשורתי העוסק בעבירות המין. פרשת החשדות כנגד הרב טאו, איתה פתחנו, העלתה את סוגיית העיסוק התקשורתי והציבורי בצורה חריפה. הדבר אינו חדש. עם חברת ההמונים המודרנית, הפכה דעת הקהל למרכיב חשוב בהליך עשיית הצדק בחברה, והמתח בין ההליך המשפטי לפרסום הנלווה מעסיקה את השיח הפלילי בכלל וזה העוסק בעבירות מין מזה זמן רב. 

הבנת המגבלות והקשיים של ההליך הפלילי מחייבת אותנו כחברה לבחון מחדש את גבולותיו של הטיפול החברתי בעבירות מין, ולהבין כי אם רוצים להתחיל ולדבר במונחים של תיקון, יש להעמיד לבחינה מחודשת את סט הכלים להתמודדות עם התופעה.

אבל, כאשר מדובר בשיח ציבורי שאינו נלווה להליך פלילי כלשהו, גבולות השיח מעוררים שאלות מיוחדות. יש לזכור כי בשונה מהזירה המשפטית, העוסקת בפוגע ובשאלה האם ביצע או לא ביצע את העבירה, או מהן הנסיבות המשפיעות על רף הענישה במקרה בו בוצעה עבירה, ובשונה גם מהזירה הטיפולית ששמה במרכז את הנפגעים וחוויותיהם האישיות מבלי להטיל ספק ותוך אמון מוחלט בסיפור הפגיעה, הזירה הציבורית מחייבת אותנו לנקוט עמדה, כאשר כל בחירת צד משמעותה חריגה מהזכויות של אחד הצדדים. לרוב מדובר במשחק סכום אפס. אמון בנפגעת מטיל קלון אוטומטי על החשוד, ואמון בפוגע הופך את המתלוננת ל"הזויה", מעלילה או לכל הפחות שקרנית. 

ההבנה הזו היא ההופכת את הזירה התקשורתית לסבוכה כל כך. מצד אחד, עומדת לנו כחברה החובה לעודד יותר נפגעות ונפגעים לספר את סיפור הפגיעה שחוו, לא רק בשל הצורך הפרטי שלהם אלא מתוך אותו צורך במניעה באמצעות חשיפה והרחקת פוגעים. פרסום הוא כמעט והכלי האפקטיבי ביותר למול פוגעים שפרסום הוא החשש העיקרי שלהם. לצד זאת, הסכנות שבניהול הליך ציבורי שאינו מבוקר, מחייב בחינה של גבולות הבירור והשיח. זו, בעיניי, המחלוקת המרכזית, ועיקר מה שצריך להעסיק אותנו בפרשת הרב טאו גם בטווח הרחוק, אם וכאשר תסתיים.

_________________________________________________________________________________________

*עו"ד ליאת קליין היא ראש מרכז כדת וכדין מבית נאמני תורה ועבודה – קולך. לשעבר היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.