השיבה מהודו
מטיילים
יהודים על מסע רוחני/עמית עסיס
צעירים דתיים
במזרח מוצאים את עצמם לא פעם במסע לתיקון עולמם הפנימי. עמית עסיס מנסה להבין מה
דוחף אותם לשם ואיך נוצרת זיקה יהודית מחודשת דווקא במפגש עם תרבות זרה.
ראיונות עם
חמישה צעירים שעצרו לרגע את מירוץ החיים
"לפני עשר שנים יצאתי לטיול ארוך במזרח" – מספר אחד
המרואיינים לכתבה זו. "במשך כל הטיול, שארך למעלה משנה, פגשתי רק מטייל
ישראלי דתי אחד. לעומת זאת, בשנה שעברה, כשטיילתי שם שוב, פגשתי תוך חודש אחד יותר
מחמישים מטיילים דתיים."
נראה ש'הטיול שאחרי הצבא' במזרח, זה שהפך למסורת ומעין טקס
התבגרות ישראלי, הגיע כעת גם לציבור הדתי, וכמו מסורות חילוניות אחרות התקבל גם
הוא בחשש על ידי אותו ציבור: הטיול בהודו נתפס כמסע של חיפוש עצמי המעיד על ערעור יציבות
הזהות היהודית והציונית.
הכתבה שלפניכם אינה עוסקת בהודו, לא בתרבותה ובנופיה וגם לא
בדתה. בכוונתי לבדוק את השפעת ה'טיול אחרי הצבא במזרח" דווקא על מטיילים
מבתים דתיים, ובעיקר את השפעתו על זהותם הדתית.
רוני מספרת שכאשר החליטה לצאת לטיול בהודו לאחר שנה של
לימודים במדרשה תורנית, החברה סביבה הביעה חששות: "כולם אמרו לי 'עד שעשית
תשובה, עכשיו תסעי להודו ותחזרי חילוניה?!'". גם זאביק נתקל בהתנגדות מצד הורים
וחברים כשהודיע על רצונו לנסוע עם אשתו הטריה לטיול במזרח: "נראה לי שפחדו
שאני אוריד את הכיפה" הוא אומר "והחשש הזה לא היה לגמרי מופרך. אנחנו
באמת נסענו מתוך רצון מסוים להעמיד במבחן את ההשתייכויות החברתיות. אולי היה בכך
איזה סוג של מרד".
לאור החששות הללו מצד החברה, מפתיע לגלות כי עבור חלק גדל
והולך של אותם נוסעים משמשת הנסיעה ה'מרדנית' אל תרבות זרה נתיב המאפשר להם דווקא
לחזור אל מקורותיהם היהודיים, נתיב שאותו לא מצאו כאשר חסו בצלן של המסגרות
המגוננות כל כך של הציבור הדתי הישראלי.
רבים מן המטיילים הדתיים עמם שוחחתי, ושהעידו כי חוו מסלול
מעין זה, סרבו להתראיין. "החוויה שלי במזרח", אמרה מישהי, "היא חוויה
אישית מכדי לחלוק אותה עם כל כך הרבה אנשים". עדויות על אינטימיות שכזו ועל
הרלבנטיות שלה לזהות דתית מפתיעות את מי שמגיע מחברה שבה זהות דתית וחינוך דתי הם
עניין לכנסים רבי משתפים, אך המטיילים עצמם לא ששו לחשיפה. עם זאת היו שאזרו את
אלבומי התמונות וסיפרו את הסיפור ההודי שלהם.
ניסיתי לברר: איזה סוג של מסע חיפוש רוחני יש כאן? שוב ושוב
הרגשתי אי נוחות מול אנשים, אשר קמו והלכו 'לחפש'. 'מה יש כאן לחפש?' אתה ננער,
'האם יש משהו שאני לא הבחנתי בחסרונו?' את התשובה לשאלה הזו לא מצאתי, אולם גיליתי
כי אנשים שחשו באותו חסרון – יש ויש.
יוחאי (25) מירושלים למד בישיבת ההסדר במעלות ובישיבת 'שיח'
ולומד כיום קולנוע ב'מעלה'. הוא טייל במזרח במשך כעשרה חדשים:
"לא נסעתי בדיוק בשביל לחפש, אני לא יודע להגדיר לשם
מה נסעתי. אני חושב שנסעתי לראות. לראות טבע, לראות אנשים, לראות עולם. הסקרנות
היא אולי הסיבה המרכזית שבגללה יצאתי לטייל.
קשה לי להפריד בין מה שעברתי בגלל הטיול לבין מה שעברתי
בגלל הודו. הטיול עצמו נותן איזה סוג של חופש: אף אחד לא מצפה ממך לכלום. המצב הזה
מעביר אותך מהתמודדות להתבוננות, וכך אתה מצליח לראות יותר. אתה לא מוטרד משום
דבר.
וישנה גם הודו עצמה, שהיא המקום הכי אחר ממה שאני מכיר: אין
כל קשר בין מה שציפיתי לו לבין מה שנתקלתי בו. אני זוכר את היום שהגעתי לדלהי, איך
ישבתי בחדר המלון מול החלון הפתוח ובמשך שלוש שעות רק הסתכלתי מהחלון בלי לזוז.
הרחוב שם כל כך תוסס, צבעוני והזוי, פרות הולכות ברחוב ולידן מוניות והמון אופניים
ובאמצע הרחוב יש מקדש ומשתנה, והכל מעורבב. למרות שמספרים לך המון מראש החוויה
קיימת רק כשאתה שם. מה שמתחיל במראות המוניים מתפרט אחר כך לשיחות עם אנשים
ולגילוי של מוסכמות אחרות. דברים שברורים לנו במערב לא מובנים להודים מאליהם.
אצלנו, המערביים, מצפים כל הזמן להתקדם, להתעשר, להשתכלל ולצבור עוד ידע וכבוד;
ואילו הם רואים את החיים כמסלול מחזורי של לידות ומיתות, מסלול שלא תגיע בו לשום
מקום. ההודים לוקחים את הזמן. החוויה שמקבלים שם היא של אנשים שפשוט חיים בקצב אחר
ולא במירוץ שלנו. אתה נכנס לקצב שלהם מפני שאתה בטיול ופתאום יש לך זמן. בארץ אתה
רץ אחרי דברים, אמנם מתוך בחירה, אבל מדובר במירוץ בו אתה אף פעם לא מסתפק בשלך,
אף פעם לא נמצא איפה שאתה נמצא. גם אם ידעתי את הדברים האלה הייתי זקוק לטיול כדי
לחוות אותם, כדי לצאת באמת מהמירוץ."
יש אנשים שיראו את היציאה הזאת מהמירוץ כפריקת עול.
"אצלי זה קרה דווקא להפך: באיזשהו מובן העול הגיע
דווקא בעקבות התהליך שתארתי. בטיול אתה חווה את הניתוק, ומתוך כך את הבחירה. מעשים
שלי שם, ובעקבות כך גם מעשים שלי כיום נובעים הרבה יותר מבחירה מאשר פעם. לא רק
שאף אחד שם לא אומר לך מה לעשות, אלא שגם אתה לא אומר לעצמך בשם אחרים, בשם
'העיניים הדמיוניות' שצופות בך. נקודה נוספת שמדגישה את התחושה הזו היא העובדה
שאין לך שום מקום להתקבע בו, כזה שאתה יוצא ממנו בבוקר וחוזר אליו בערב. התיק שלך
הוא המקום שלך ואתה צריך לבחור איפה לשים אותו כל יום מחדש, לבחור את המקום שלך.
מתוך המצב הזה נופלת עליך האחריות המלאה על עצמך. אתה יושב
במשך שבועיים-שלושה בלי אף אחד. אתה לבד. אתה תהיה מה שתעשה. זה גורם לך לחשוב מה
אתה באמת רוצה לעשות ולהיות. אין שם 'שבת', אם אתה לא תעשה שבת לא תהיה שבת. זה
נכון לא רק לגבי דברים 'דתיים', אלא גם לגבי כל מה שהוא 'אתה'.
עשיתי שם את הפסח עם אנשים שלא היו בסדר פסח מעודם, ומצאתי
את עצמי מסביר את הכל מן היסוד. במצב כזה אתה צריך למצוא לעצמך את ההסבר למעשים
ואת הרלוונטיות שלהם כלפיך, וכך מכל מוטיב שעולה נולד איזה דיון, לימוד, או חיפוש.
פתאום ה"סדר" הופך ממשהו מובן מאליו למשהו מעניין. אלה חוויות שאפשר
לעבור גם בארץ, אבל שם המצב מאלץ אותך מפני שאף אחד לא עושה את 'העבודה' במקומך.
מצאת בתרבות ההודית כלים שחסרים היו לך בתוך התרבות
היהודית?
עשיתי שם סדנא של ויפאסאנה (טכניקה בודהיסטית של מדיטציה –
ע.ע.), הכרוכה בריכוז מאומץ ושמירה על שתיקה במשך עשרה ימים. המאבק של ויפאסאנה
הזכיר לי מאד את 'מסילת ישרים': האופן שבו ההכרה שלך מוליכה אותך שולל מקביל
ל-'מפסידי הזהירות' או 'מפסידי הזריזות'. ישנן דרכים ביהדות שמוליכות בכיוון דומה
לדרכים שניתן למצוא שם. ההתבודדות של ברסלב למשל דומה קצת למדיטציה. חשוב לי למצוא
ביהדות דברים מקבילים, אבל אין לי עניין לעשות מזה אידיאולוגיה, להתחיל להוכיח
שרבי אברהם אבולעפיה עשה מדיטציה או משהו כזה. אני משתמש בכלים האלה כאמצעי, באופן
מנותק מתוכן ומזהות תרבותית. הודו היא ארץ מאוד דתית. זו דתיות ראשונית מאוד, אנשים
הרבה יותר תמימים, יותר ילדותיים, כאילו אכלו פחות מעץ הדעת. הרגשות הדתיים שלהם
יותר חזקים, וזה מאד הרשים אותי, אבל כל הזמן היה לי ברור שאין לי כוונה להפוך
הודי, להשתחוות לאלילים שלהם. לא זה מה שהיה חסר לי.
אז מה בכל זאת חסר בתרבות הדתית שלנו כאן?
אנחנו חברה שיודעת. לומדים הרבה, יודעים מה נכון ומה צריך.
זה חשוב, אבל לא נשאר מקום לסוד. החיפוש של אלוהים קשור בעיני לתחושה שיש סוד,
וכשחושבים שיודעים התחושה הזאת נעלמת. בטיול החוויה היא של מבט מהצד. לא מחשבה על
העתיד ועל אפשרויות להתקדמות אלא התרכזות במה שכבר ישנו. אם משהו מנוגד ללימוד
בישיבה – אז זה הדבר: כשאתה לא משתתף במירוץ של ההתקדמות וההתחזקות אתה יכול
להתבונן ולראות את הסוד שבעולם.
אריאל (31) ותמר (30) הם הורים לשניים. אריאל עובד
כמהנדס מכונות והנחה בעבר בבתי מדרש קהילתיים, ותמר מרפאה בעיסוק ומלמדת יוגה. הם
חזרו מהודו לפני כשש שנים.
אריאל, כמו יוחאי, התרשם במיוחד מקצב החיים המיוחד
בהודו; הוא מספר: בהתחלה חששתי מהנסיעה. ידעתי שזה עומד להיות מסע שיש בו גם
גילוי רוחני, גילוי שמצריך שינוי ועבודה, ואני קצת עצלן מדי בשביל זה. אבל כשהגעתי
לשם נתקלתי בגורם שמאד שינה את הגישה שלי: תפיסת הזמן שם היא שונה מזו שלנו. אתה שואל
שלושה אנשים מה השעה וכל אחד עונה לך משהו אחר. גם כתייר אתה נתפס להרגשה הזו,
משתחרר מהלחץ 'להספיק' שנראה כאילו לא קיים שם. זה נתן לי את האומץ לעשות 'פוס'
בחיים ולחשוב מה אני רוצה מהם. האם לחשוב כל הזמן על קריירה ובית או להשקיע גם
בפיתוח עצמי, בקשר עם אנשים, עם הקב"ה? ניסיתי שלא להתבייש לחפש מי אני באמת
ומה אני באמת מרגיש וללכת בעקבות זה, שיננתי לעצמי כל הזמן 'רחמנא ליבא בעי'.
היינו עדים שם לטקסים של חיבור בין גוף לנפש, דברים שלא ראיתי בבית כנסת, ושמאד
הרשימו אותי.
לא הרגשתם שיש בטקסים מעין אלו ובהיטמעות בתרבות שכזו משום
'עבודת אלילים'?
אריאל: אני לא יודע, אולי זו עבודת אלילים, אולי זה
הסטרא אחרא, אבל כשהלכתי לאיזה מקדש לראות איך מתפללים זה היה מפני שהחלטתי שאני
רוצה ללמוד לעבוד את הקב"ה גם עם החוויה שלי. אני לא רוצה ללכת לבית-כנסת,
'להתייבש' שעה וללכת. אבל יחד עם התחושה שיש לי מה ללמוד תמיד הייתה תודעה שזו לא
הדת שלי. הרגשתי שמשהו מהאוירה האלילית חוסם את התפילות שלי, כאילו התפילה נעצרת
בעננים ולא עולה עד לשמים. הציקה לי הידיעה שזו תרבות זרה. ידעתי שקיימת גישה
שמפרידה, שאומרת 'חכמה בגויים- תאמין', ומנסה לקחת מהגויים רק את הכלים, בלי
הערכים. אבל בהתחלה זה לא היה פשוט בשבילי. הטרידה אותי המחשבה: איך אני לא מוצא
את הכל ביהדות וצריך לחפש דברים בתרבויות אחרות? למה בהודו? למה לא למצוא את הכל
בארץ ישראל? ממש הייתי צריך להצדיק את עצמי, לומר שגם יעקב אבינו הביא את הכל מחוץ
לארץ והסברים כאלה. כעת אני יכול לומר בכנות שבאמת הייתי צריך לצאת לשם כדי למצוא
את זה. בהודו יש אוירה של נסיון להתקדם מבחינה רוחנית. אדם ברחוב יכול לאמר לך ‘material is nothing’.
נדיר למצוא בארץ מישהו שיגיד לך בלב שלם 'מה זה משנה הכסף, העיקר שתהיה טוב
לאנשים'. אני חושב שגם בעניין זה כולנו, כחברה, צריכים להתקדם, 'לעשות תשובה'.
פגשנו הודי שעזב את העיר והתמסר לחיפוש רוחני. הוא כל הזמן
אמר 'I see god in everything'. אני קיבלתי את הרושם שבהודו רוב האנשים חיים כך וחושבים כך, לא
פעם אנשים עוזבים את הכל והולכים לחפש.
זה מרשים אבל, כאמור, אני ידעתי שאני לא רוצה להיות הודי.
היהדות מתלבשת בחומר, במסגרות של חיים: איך לאכול, זמנים, חגים, לדעת להתענג על
האוכל, לדעת להודות עליו. אני לא צריך לעזוב את החיים כדי להיות יהודי טוב יותר, אבל
בהחלט הצלחתי ללמוד גם מהגישה ההפוכה.
במה נבדלים מטיילים דתיים מהאחרים בתוך האוירה שאתם מתארים?
כשהיינו באשראם (מרכז ללימוד יוגה – ע.ע.) הרגשתי שאני נמצא
במקום שונה מתיירים שנראו כמין עדר שבא לצרוך משמעות, בלי שום עמידה עצמאית. אנחנו
היינו במקום אחר: זוג, בתוך מערכת דתית קיימת, בתוך ההקפדות שלנו סביב השעון: לדאוג
לשבת כבר מיום רביעי, המסגרת של טבילה, של תפילות קבועות. תמר: רוב המטיילים
שם לא יודעים את היום בשבוע, וכשסיפרנו לאנשים שאנחנו שומרים שבת, הם לא האמינו
שאנחנו זוכרים "איזה יום היום" כל הזמן. אמרו לנו "בטח פיספסתם
פעם".
האם גיליתם עומק נוסף דווקא במזרח לעניינים שהיו מוכרים לכם
קודם לכן מן המקורות היהודיים?
תמר: למדנו מהם יחס חדש ורציני לגוף באמצעות היוגה.
אריאל: גם ביהדות מצאנו עיסוק בתחום של קשר בין גוף לנפש אצל רבי נחמן ואחרים.
כיוונים כאלה היו ביהדות, אבל אבדו. תמר: לדעתי הם לא אבדו, הדברים
כתובים אבל משהו בנו איבד את היכולת לקרוא אותם הלכה למעשה. לשם כך צריך להשקיע
ולעבוד, ואת הכיוון הזה פיתחנו שם. יוגה היא עבודה שמתחילה מהגוף: אתה מאריך את
השרירים, משנה בכך את מבנה הגוף, ומביא למצב של שקט גם מעבר לגוף עצמו. התנועה
משפיעה על הנפש, הנשימה קשורה לנשמה. בדרך כלל אנחנו לא חושבים על הגוף שלנו,
אנחנו מסתובבים בעולם כמו ראשים מהלכים. אנחנו מתיחסים לגוף רק כשיש בו בעיות,
מדברים עליו רק בהקשר של היצר, שוכחים שיש גם גוף 'סתם'.
האם מבחינתכם יש ביוגה משהו מקביל לתפילה?
אריאל: הלוואי שהתפילות היומיומיות שלנו היו מרוממות כמו
שהיוגה בשבילנו. כשאתה עובד יותר על הגוף אתה חש את המקור האלוקי שלו.
נשמע שאתם מחברים היטב בין העולם הרוחני ה'מזרחי' שלכם לבין
זה היהודי.
אריאל: מרגע שנקשרנו לכיוון ה'מזרחי' הרגשתי שאני לא
עושה הפרדה בינו לבין היהדות שלי. כל דבר שאני עושה קשור בעיניי לכך שאני יציר
כפיו של הקב"ה. אם אני לומד או אוכל – אני מנסה לכוון את זה למציאות שאני
עובד בה את הקב"ה. למדתי שעבודת ה' היא דבר שממלא אותי, שלא מדובר במשהו שאני
מקריב את עצמי עליו או צריך לסבול אותו.
תמר: אני חושבת שבאנו מהארץ אל הודו עם חוסר. בעיקר
בכל העניין של אהבה. אהבת ה' והאהבה 'לרעך כמוך' הם נושאים שתמיד דיברו עליהם אבל
לא הסבירו איך לקיים אותם. מה שאני עומדת לומר נשמע קצת כמו ססמאות אבל כך באמת
חשנו: יצאנו מתוך מערכת חינוך שמאוד מקפידה על גבולות, ואילו שם ראינו שם אנשים
שחיים בדת שבה הכל הפוך. כאן חשוב מתי אתה מגיע לתפילה, כמה חזק אתה מתנדנד, וכמה
בקול אתה מברך, אבל אף פעם לא אמרו לי מה זה לעמוד מול הקדוש ברוך הוא, איך
מכניסים את זה לחיים שלנו, איך מחנכים ילדים לאהוב את הבורא. שם אפשר לראות עם שלם
שמקיים את הדברים שעליהם אנחנו מדברים.
על חשיבותם של גבולות המסגרת הדתית המקובלת, אומרת תמר "אני
לא מזלזלת בזה אבל כשזה כל מה שיש לך ורק על זה אתה מתחנך, אתה עלול בקלות
ליפול".
דבריה מזכירים לי את האופן בו נוהגים מחנכים לפטור את החוויה
עליה מדברת תמר.בניגוד ליוחאי, תמר ואריאל, מספרים מטיילים דתיים אחרים כי את
הקירבה המחודשת לתורה ולמצוות חוו בהודו דווקא מתוך דחיה כלפי דברים שראו, או מתוך
תחושה שבתרבות הדתית שם חסר משהו.
זאביק
(26), הלומד בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, מספר:
לאורך כל הטיול חשתי שחסרה לי קדושה. הקדושה בעיניי היא דבר
גדול ממני, משהו שלא אני המצאתי ושאיננו תלוי ברצון שלי. בטיול, לעומת זאת, הכל עומד
רק עליך, אתה מחליט מה לעשות. התחושה שאתה עושה מה שאתה מחליט איננה מספקת זהות.
הזהות בנויה מאבני בנין ולא מרצון חופשי. התחושה של חופש היא אשליה. בצורה ספונטנית
אתה נוסע עם כולם להודו, בצורה ספונטנית אתה מגיע בדיוק למקומות שכולם מגיעים.
הגעתי למצב שבמקום לבנות את הווייתי מחומרים שלי – חיפשתי
'בחוץ', כאשר חלק מהתנועה של החיפוש היא ההתעלמות ממה שכבר יש לי. הרגשתי שהחיפוש שלי
הוא הליכה לאיבוד, שאני מאבד את כל מה שהוא אני, שורף את כל מה שהבאתי מהבית. בתוך
אוירת החופש האופנתי הזה התגעגעתי למשהו שהיה לפני וישאר אחרי.
אצלי ההתחברות לקב"ה היא לא פניה חווייתית כזו שאני יכול
להמציא. התחברות לעליון היא התחושה שמדובר במשהו שלא צריך אותך כדי שתמציא אותו. ההתנסחות
הזאת היא משהו שהודו נתנה לי, דווקא על דרך השלילה. זה שיעור שלמדתי בדרך מאוד קשה.
הודו היתה לגבי כעין 'ארץ גזירה' כדי ללמד אותי שיעור כזה. חשתי שהודו היא מקום
טומאה, כפשוטו. יש מין הרגשה שיש הכל, שהכל טוב, אבל אתה לא במקומך. אתה מנותק ממה
שאתה, מנוכר לאבני הבנין שלך. זו הבדידות הגדולה ביותר שיכולה להיות.
אבל יש בהודו גם יתרונות לאנשים שמגיעים מתרבות דתית. הודו
היא מדינה דתית מאוד והיא מכבדת אנשים דתיים. אתה מסביר שאתה לא יכול לאכול כי אתה
יהודי דתי וזה נראה לאנשים ברור. מדובר בעולם דתי פגאני, המגלה סובלנות כלפי אלים
רבים. לכל אחד יש את האל החביב עליו, אבל הוא מקבל את האל המקומי. באופן בסיסי זה עולם
הרבה יותר סובלני מן העולם המערבי, השגעונות של כל אדם נתפסים כטבעיים. אני זוכר שעמדתי
עם טלית ותפילין בשדה התעופה של בומבי, מקום הומה מאות אנשים, ואף אחד לא הביט בי כפי
שהיו מביטים בי בשדה תעופה מערבי.
בגלל החופש של הטיול ובגלל הסובלנות של המקום אתה נהנה
להיות שם דתי, אבל אתה נהנה גם להיות לא דתי. אתה נהנה להיות כל דבר כי לכל דבר
ניתנת לגיטימציה מלאה. זה מה שמוביל למצב "נוזלי" שבו אין לך זהות
עצמאית.
איזו
זהות דתית אימצת כשחזרת לארץ?
בארץ נשארתי 'הודי' למשך תקופה מסוימת: הלכתי עם כל מיני כובעים
מצחיקים וכדומה. אבל אני זוכר שכששהיתי בשבת אצל חברים שחזרו מהודו ואמרנו קבלת
שבת אצלם בסלון, בלי מניין, הרגשתי שאני לא שותף לזה. אני כבר לא הולך למנינים
כאלה, שבהם שרים הרבה ו"נמרחים", אני מעדיף להתפלל במנין של 'בעלי בתים'
שלא חושבים הרבה על התפילה. אני מוצא כח של קדושה בהרגלים שהיציבות שלהם לא מגיעה
מתוך מחשבה או מתוך רגש של מישהו.
רוני, מורה בת 24, גדלה באחד מקיבוצי הקיבוץ הדתי. על הטיול
שערכה לפני כשנתיים היא מספרת:
טיילתי מפני שרציתי להסתכל על כל ההקשרים של החיים שלי מבחוץ,
להיות קצת לבד. אני זוכרת שכולם סביבי חששו שאחזור מהודו חילוניה, אבל זו בכלל לא
ההשפעה שהייתה להודו עלי. יש דברים חיוביים שמהם התרשמתי מאד בהודו. למדתי מההודים
הרבה על שפת הגוף, על הצניעות הנשית, על העדינות. ההודים מתַקְשרים הרבה מאוד דרך
הגוף, מבלי שזה ייחשב כבעל משמעות מינית: אתה יכול לראות גברים נותנים ידיים אחד לשני
באופן טבעי ביותר, דבר שכמובן מאד לא מקובל במערב. המראות האלה גרמו לי להרגיש שהם
משמרים רגישות שאנחנו איבדנו.
אף על פי כן, החוויה שרוני מתארת רחוקה מלאמץ את התרבות
ההודית בשתי ידיים:
אני נהגתי לחכות בחוץ בזמן שהשותפה שנסעתי איתה לטיול הייתה
נכנסת למנזרים ולמקדשים, מפני שבכל פעם שאני נכנסתי – יצאתי בתחושה רעה. הייתה לי
שם הרגשה של שקר, הפולחנים שלהם היו בעיניי מין משחקים: בכל רגע יש להם חג, בכל חודש
יש פסטיבל אחר, וזה משחק ב"כאילו". זה הפריע לי מפני שבשבילי אלוהים הוא
'באמת'. עבורי דת היא עניין חוייתי, עניין של החלטה, ואילו אצלם הרגשתי את השיגרה,
ההרגל. לא ראיתי איך הדת מפתחת ויוצרת בהם גדלות אישית. אין להם חובות, הם לא
צריכים לעבוד על עצמם, הם זורמים עם המסורות והמנהגים.
ביהדות המסורת מלווה באמונה: אדם בוחן את עצמו בעמידה מול
השאלה אם הוא מאמין בקב"ה או לא. המפגש התרבותי-דתי בהודו הבהיר לי שאני רוצה
לבחור שהתורה תהיה החיים שלי, שאני אאמין שהיא אמת. אני מרגישה שבעקבות החוויה
שעברתי שם, בחרתי שהיהדות תהיה החיים שלי. כשחזרתי לארץ עברתי איזו 'חזרה בתשובה'.
אמנם באתי מבית דתי, אבל גדלתי בנתק בין התורה לבין החיים. אחרי השירות למדתי שנה
במדרשת 'ראשית' במעון, עברתי שם איזה תהליך של התקרבות לקיום מצוות, אבל הוא היה רק
ההתחלה. הודו השלימה את התהליך הזה. היהדות שלי היא לא זו של ההורים שלי אבל אני
לא מרגישה שעשיתי איזו מהפיכה. יש לא מעט חבר'ה שאני מכירה מבתים דתיים שהיהדות
שלהם משמעותית עבורם אבל היא לא זו של ההורים והמורים שלהם. נדמה לי שבני הדור הקודם
היו עסוקים בהישרדות, ובכך הם איפשרו לנו את הפנאי לשאול שאלות על איך אנחנו רוצים
לחיות. אצלי האפשרות הזאת צמחה מתוך הטיול".
"לדעתי רוב המטיילים שאני פוגש הם אנשים שנמצאים בחיפוש,
גם אם הם לא מודעים לו ומתעקשים לומר שזהו 'סתם טיול' " מסכם מיכי (32). מיכי
ערך בעצמו טיול ארוך במזרח לפני כעשר שנים וכיום הוא מלמד באופן קבוע שיעורי יהדות
במרכזים של מטיילים ישראליים במזרח:
לי ברור שכל טיול מעין זה הוא סוג של חיפוש, העובדה שבן אדם
מזיז את עצמו מנקודה לנקודה ונודד, מעידה על כך שהוא מחפש משהו.
אצל המטיילים הדתיים אני מוצא את הרצון להימלט מן המתח של
ההגדרה כ'שונה' שהם חווים ללא הרף בארץ. בהודו הם מנסים להחליש את המתח הזה מבלי
להמלט מהגדרתם כ'דתיים'. שם הם לא חייבים להצהיר באופן פומבי על נאמנותם הדתית.
רבים מאוד מכסים את ראשם, אבל לא בכיפה. שם הם גם מגיעים למקום שבו העיסוק הרוחני
והדתי הוא מרכזי וזוכה להערכה, ודרכו הם יכולים לחזור להשקיף במבט אחר על מה שהביאו
מהבית. הבודהיזם, למשל, הוא תנועה מוסרית צרופה לדעתי, עוסקים כל הזמן בתיקון האדם
ובתכליתו. אלא שכל זה מתוך התכחשות למציאות ה', ובכך זוהי עבודה זרה.
הקשר לתרבות דתית אחרת נותן לאנשים כלים לבדוק את היהדות שלהם.
אתה רואה תלמידי ישיבות שבאים להודו בתקופת "בין הזמנים". יש עומק מסוים
שלא מקבלים אותו בלימוד הישיבתי הרגיל."
מיכי מסכם… "על נושא זה, לדעתי, מתבטא הרב קוק
ב'אורות' כשהוא כותב: "גם אנו נואלנו וחטאנו. למדנו וחקרנו
ופלפלנו וחדשנו, כתבנו וציירנו, אבל שכחנו את האלהים ועֻזו… סוף התלמוד המעשי לבדו
להיות חרב אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחכמתא וקבלה, מים דעת האלהים,
מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים".
נחום פצ'ניק (27), פירסם בגליון 2 של "משיב הרוח – כתב
עת לשירה יהודית ישראלית" את השיר הבא, מרשמי ראש השנה בטיול שערך באותה
תקופה במזרח.
'כסה בגואנג סי':
המלך
המשפט
ואני
יצאנו לדרך ארכה
במחוז חלומנו המזרחי.
המשפט, כעוס ונקי כפים
היה מפריד במרפקנות נואשת ביני ובין המלך.
אבל המלך, המלך בחמלתו היה משכין שלום בינינו
מלטף
ומאיר בזה נופנו
כך קפצה לנו דרכנו.
ניחוחות משכרים חלפו סביב
והיו לדת ריגושנו ופינטוזנו.
את סין העממית
הפכו הנדודים ברבות הימים לארץ ישראל
ואת תרמילנו
לחלקת אדמתנו המובטחת.
מעמדת השתאותנו הקסומה
הצפורית
נצפו לפתע במרחק אנשים
שלמראה גופם ויחול תנועת גום
ידענו
ידענו ברורות כי אלו יהודים.
והיינו ברגע אחד מאד לבוכים
ובכל זאת היינו כחולמים
בדרכינו המזרחיות
כשהרי חבל גואנג –סי
היו צועקים
בעונה מסתורית אחת
המלך המשפט.
כמו המרואיינים בכתבה מבטא פצ'ניק את רשמי הטיול במזרח בשפה
יהודית מאוד. כבר במילים הראשונות מזהה הדובר את עצמו עם דרכי החסד. הפסיחה
המפרידה את 'המלך המשפט' לשתי שורות הופכת את 'המלך-המשפט ואני' ל'המלך, המשפט,
ואני' – שלוש דמויות נפרדות. המלך עומד למעלה ותחתיו שתי
המידות: מידת הדין –
משפט, ומידת החסד – אני.
עם
זאת מצליח פצ'ניק להשאר ביקורתי ביחס לזיהוי שהוא עצמו יצר, הוא מודע לתהליך של הפיכת
ה'מזרח' לדת, הוא גם מודע לכך שעם האמת שבה, הרי שמדובר בפנטזיה אופנתית. ממקומו של
המטייל הבלתי תלוי, שהוא מתאר כעמדתה של הציפור, הוא מזהה את היהודים לא באמצעות
הכרזותיהם הקולניות אלא באמצעות תנועות התפילה של גופם. רק אז הוא מצליח לבטל את
התוצאה שיצרה הפסיחה שבראש השיר ולחבר את 'המלך המשפט' לקריאה אחת בתוך שורה אחת. אז
הוא מקבל על עצמו את מידת הדין.
