'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך': הרהורים חדשים על מוסר מלחמה בעת הזו / הרב יובל שרלו

 

המלחמה הנוכחית גרמה לי להבחין ביסוד שלא הכרתי קודם: שישנו אויב הפועל בדרכים המשחיתות את צלם האנוש שבו הוא נברא, כחיות טרף ובתהומות נפש. על אויב כזה צריכים לחול כללי מוסר מלחמה אחרים מאלה שבדרך כלל ניסחתי ביחס לאויבינו

 

המלחמה הנוראה שבה אנו שרויים חייבת לטלטל את ערכינו כולם. לא ניתן להיוותר אדיש כלפי הסער הנורא המבקש להטביענו. טלטול אין משמעותו בהכרח החלפה, ולא כל מה שחשבנו קודם יתברר כלא נכון או לא רלוונטי; טלטול משמעו בחינה מחודשת, מתוך פתיחות עמוקה ונכונות עצמית אמיצה לבער תפיסות שגויות, לאמץ היבטים חדשים, ולבחון כל נושא ונושא מחדש, כששערי שינוי ומהפכה פנימית פתוחים לרווחה.

נער הייתי וגם זקנתי, ולצערי ראיתי כי בדרך כלל, הבריות סוברות שהמציאות מוכיחה בדיוק את מה שכל אחד, לפי שיטתו, סבר גם קודם לכן. תופעה זו אינה מעידה על תהליך רוחני כן ואמיתי. לעומת זאת, כאשר נפתחת בנו האפשרות לכך שהמפגש במציאות יסובב את הספינה הכבדה של עצמנו וידייק יותר את נתיבה בים – יש בכך מימוש מסוים של "בינו שנות דור ודור".

מוסר המלחמה הוא בין התחומים שמחייב בעת הזו בחינה מחודשת. שנים רבות אני עוסק בסוגיות אלו, וכתבתי על כך עשרות מאמרים ותשובות מעשיות.[1] בקריאה לאחור, רוב מה שכתבתי עולה בקנה אחד, ואין בו סתירות פנימיות של ממש. מדובר בתפיסת עולם שהתגבשה תוך ליבון ודיון, הקשבה והוראה. בחלקו הראשון של מאמר זה אציג בקיצור נמרץ את עיקרי הדברים ולאחר מכן אבחן מפני מה התפיסה הזו, שלי, עוברת טלטלה של ממש, ומה נותר ממנה אחרי הסערה הגדולה שאנו מצויים בתוכה. מה לדעתי צריך לשנות, לגרוע ואולי להוסיף.

 

מקורות מנחים

המונח 'מוסר מלחמה' מקיף שני נושאים, שאף שיש קשר ביניהם, הם שונים. ראשון בהם הוא צדקת המלחמה עצמה. כתבי הקודש אינם אוסרים את המלחמה, ואנו מכירים בהלכה גם את המושג 'מלחמת רשות', לאמור: המלחמה היא כלי לגיטימי להשגת מטרות לאומיות, ולמעשה היא הכלי היחיד שבו אומה יכולה להרחיב את תחום השפעתה, לפתור את בעיותיה הכלכליות ("אין הקומץ משביע את הארי") ולפתח את מעמדה הבין־לאומי. בשל העובדה כי אין חולק על כך שמלחמתנו כעת היא מלחמת מצווה, ולא ניתן לערער כלל על ההצדקה שלה – אניח לסוגיה זו לעת עתה.

הנושא השני הוא מה מותר ומה אסור לעשות במסגרת המלחמה, גם כשהיא מוצדקת לחלוטין. זה האתגר הרוחני העומד בפנינו היום. בתנ"ך איננו מוצאים הגבלה כלשהי על דרכי המלחמה, מלבד האיסור "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת…" (דברים כ, יט). אך גם אם נניח שאיסור זה תקף במלחמת מצווה, הוא מהווה עבורנו בעיקר קושייה ולא עקרון מוסרי: על עצים חסים, ועל בני אדם לא?!

המלחמות תופסות מקום נרחב מאוד בתנ״ך. בהיקף עצום של פרקים מתוארות מלחמות שבהן נעשו פעולות איומות ונוראות, בוודאי על פי העיניים שלנו היום. ואף על פי כן, אין אנו מוצאים ביקורת מפורשת על אכזריות יתרה או על שימוש לא ראוי בכוח. לכאורה, המסקנה יכולה להיות כי התורה אינה מכירה במושג 'מוסר מלחמה', וכי הדבר המוסרי העיקרי הוא לנצח את האויב הרע. יתרה מכך, ישנה בתנ"ך ביקורת גדולה על אומות העולם ועל מעשי האכזריות שעשו לעם ישראל: "כֹּה אָמַר ה', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד" (עמוס א, ג) – אך הטענה איננה שמדובר בדבר שאינו מוסרי, אלא שהפעולה הזו ראויה לנקמה.

האם המסקנה היא שהתורה, במובנה הרחב, איננה מכירה במוסר מלחמה, ולמעשה מתירה לעשות כל דבר במסגרתה?

לאורך שנים טענתי שאף שכאמור אין מקור מפורש לכך, מקורות שונים מלמדים שהתורה, ההלכה והאגדה, כן מכירות בקיומו של מוסר מלחמה גם כלפי דרכי המלחמה. בין המקורות הללו נוכל למנות את האיסור הכולל של שפיכות דמים; את החובה שלא להקיף את האויב מארבעה צדדים, מצווה שהרמב"ן מונה כאחת מתרי"ג מצוות, ומבאר כי אחת ממטרותיה היא לצמצם שפיכות דמים (אם כי הוא פסק שהאיסור תקף רק במלחמת רשות); את דברי דוד המלך, לפי חלק מהפרשנויות, שלא זכה לבנות את בית המקדש בשל הדמים ששפך במלחמה; את פרשנותו מרחיקת הלכת של רמב״ן על הפסוק ״כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י); את המצווה לקרוא לשלום גם במלחמת מצווה, על פי שיטת רמב״ן ורמב״ם (אם כי חובה להדגיש כי המילה 'שלום' במשמעה שונה לחלוטין מזו הנהוגה היום); ועוד.

כל אחד מן המקורות הללו מחייב דיון, ומאפשר גם ללמוד אותו בדרך אחרת, שאינה מורה דבר וחצי דבר על מוסר מלחמה. זו דרכה של תורה: "כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחוכמה הזאת מופת ברור, כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה" (רמב"ן, הקדמה לספר מלחמות ה'). ואולם, סברתי ועדיין אני סובר, כי צֶבר המקורות האלה מלמד על כך שהתורה מצווה עלינו להכניס גם שיקולים מוסריים לתוך עולם המלחמה. המקורות עצמם מלמדים על כך: דרכי המלחמה הן חלק ממצוות קידוש שם ה׳ ומניעת חילולו. אדגיש את מה שאמור להיות מובן מאליו – חילול שמו של הקב"ה מתרחש גם כשעמו נרדף ונטבח, נרצח ומושפל. לכל אלה יש להוסיף גם שורשים שאינם קשורים במוסר במובנו המדויק, ובעיקר את טענתו של הרב שאול ישראלי זצ"ל, במאמרו 'פעולת קיביה לאור ההלכה',[2] שההלכה מחייבת לנהל את המלחמה באורחות המלחמה הנהוגים בין הגויים.

 

להיות גבוהים מן העולם

בבואי לסכם את עקרונות מוסר המלחמה על פי התורה, כתבתי פעמים רבות כי המעשה המוסרי הראשוני הוא לנצח את הרע. זהו אינו אינטרס עצמי בלבד, כי אם משימה מוסרית! חשוב להדגיש יסוד זה פעם אחר פעם. מוסר המלחמה אינו עוסק רק בהגבלות על המלחמה, כי אם גם בחובה לצאת אליה, במלחמת הגנה ובמלחמת התקפה כנגד הרוע. ואולם, החתירה לניצחון צריכה להיעשות בדרכים מוסריות ככל הניתן, בכפוף לעיקרון הראשון, לאמור: החובה לנצח.

למרות העובדה שבתקופת מלחמות התנ״ך כל ההגבלות הללו לא הופיעו במפורש – הן קיימות בתורה שבכתב ושבעל פה, והן חלק ממרחב גדול יותר של התנהגות מוסרית שאנו מחויבים לה בכל התחומים. פרשת אשת יפת תואר מהווה דוגמה חשובה ומרכזית לכך. כשאנו קוראים אותה על רקע מה שאנו יודעים על היחס לנשים שבויות מתוך המקרא עצמו: "וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם וּנְשֵׁיהֶם תִּשָּׁכַבְנָה" (ישעיהו יג, טז; ובעוד הרבה מקומות) – אנו מבינים את המצווה כתביעה מוסרית גבוהה יותר ממחנה המלחמה הישראלי. תשומת הלב המרכזית צריכה להינתן לפסוק שלא היה יכול להיכתב בשום עם ובשום לשון באותה תקופה: "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (דברים כא, יד). בספרי על אתיקה יהודית, שנמסר לדפוס בתקופה ה"פרה־היסטורית" לפני כמה שבועות, אני מסכם את הסוגייה במילים: "התורה קובעת בכך כלל יסודי איתן: לעולם מצווים כורתי ברית המצוות עם ריבונו של עולם לנהוג באופן מוסרי יותר מהמקובל בעולם, ולא להתמכר למערכת ההתנהגויות הכלליות של העמים מסביב".[3]

האם עקרונות אלה מחייבים אותנו ליטול גם סיכון מסוים? אם מדובר בסיכון ישיר – בוודאי שלא. אולם מעצם טבעם, משעה שמכניסים שיקולים מוסריים לתוך שיקול הדעת הנדרש בהחלטה על פעולה צבאית כלשהי, עצם הכנסתם קובעת כי לא רק השיקולים הביטחוניים יכריעו מה נעשה, כי אם גם שיקולים אחרים. זהו אתגר עצום, שמחייב לשנן שוב ושוב את העיקרון הראשון של המלחמה: לנצח את הרוע ולהגן על עם ישראל, ולאחר מכן לדון בכל השאלות האחרות.

 

אויב מסוג אחר

לאחר שהצגתי את תפיסתי זו, איזו טלטלה גורמת לי המלחמה הנוכחית?

נוח לי להציג את המנענע המרכזי דרך תשומת לב לשלוש קטגוריות של יחס התורה לאומות שנלחמו בנו. בקטגוריה הראשונה נאמר על מצרים ואדום ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח). אלו הן מצוות מרתקות, המעלות סימני שאלה רבים. האם היינו מקבלים את העיקרון 'לא תתעב אומה נאצית כי ישבנו בקרבה שנים רבות'?[4] אולם קטגוריה זו מלמדת כי גם לאחר שנים ארוכות של דיכוי ושעבוד, אפשר לעבור תהליך של פיוס והשלמה, ולאחר שלושה דורות אפשר אף להינשא לגרים הבאים מתוכם. קבוצה שנייה של עמים, עמון ומואב, נאסרו באיסור עולם, ואין לנו דרך להינשא עמם. כאן האירוע ההיסטורי נשמר לדורות, ואין לוותר על זיכרון העוול המוסרי. גם כאן, יש לברר את משמעות הטענות הייחודיות כלפיהם.

ברם, קיימת גם קבוצה שלישית, והיא בעלת איבר אחד בלבד – עמלק. בקטגוריה זו, לא זו בלבד שאין כל דרך להגיע להסכמה ופשרה עמם, אלא אנו מצווים לדורות למחות את שמו תחת השמיים. לא ברור מתוך התורה עצמה מהן הטענות המדויקות כנגד עמלק, האם עצם המלחמה ("אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"), האם בשל מוסר המלחמה ("וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ"), או סיבות אחרות. במשך שנים רבות עסקנו כולנו בשאלת המוסריות של המלחמה בעמלק, למן הסיבות לה, ועד להצדקת "וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' טו, ג). קשה למצוא דיון הדומה בהיקפו לסוגיות אלה, ואין ספור מאמרים נכתבו על כך. שאלה זו נשאלה לכתחילה, לא רק על רקע מוסר המלחמה של היום, אלא גם על זה שבתקופת המקרא. התשובות כולן ניסחו את ההבדל שבין עמלק ובין שאר אומות העולם: הרוע בהתגלמותו; מלחמת החורמה בישראל; שבטים שוסי מדבר; החובה לעקור את הרע מיסודו, ועוד.

אלא שמאז שבא סנחריב ובלבל את האומות, השמדת זרעו של עמלק הפכה להיות ביסודה שאלה תיאורטית. אמנם המאבק בהמן האגדי נקשר למלחמה זו בעמלק, אך לא דובר שם על מלחמה בעם שממנו בא המן הרשע, כי אם בהיותו "איש צר ואויב". בית בריסק היו היחידים שהנכיחו את המלחמה בעמלק לדורות. הם דייקו מלשון הרמב"ם, שבמצוות השמדת שבעה עממין, ציין ״וכבר אבד זכרם״, ואילו במצוות מחיית עמלק שנפסקה לדורות, לא ציין. מכאן הסיקו שלאורך הדורות, כאשר עומדת קבוצה או אומה שמבקשת להשמיד את ישראל עד שלא ייזכר שם ישראל עוד, ונוקטת דרכי מלחמה של ״וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ״ – אומה זו היא בגדר עמלק.

לאורך השנים קשה היה לי לקבל עמדה זו. ולא משום שסברתי שפרשנות זו אינה מוסרית, אלא מסיבות הלכתיות למדניות פנימיות. סברתי שמתוך התורה וההלכה עולה שמדובר בציווי על עם עמלק ממש, ולא כתפיסה רוחנית המבקשת לעקור את קיומו של עם ישראל.

המלחמה הנוכחית אמנם לא מביאה אותי להגדיר 'עמלק' בהגדרה הרחבה של בית בריסק, ולא לקבוע כי מוסר המלחמה משמעו להרוג מ״איש ועד אישה״ – צריך להיזהר מזיהוי האויבים שלנו כעת עם עמלק במובן המקורי המוחלט של המילה, ולו רק בשל העובדה שהדבר יחייב אותנו להשמיד, להרוג ולאבד כל זכר של מי שקשור לעם הזה, כולל נשים וילדים, ולאבד את זכרם מעל פני האדמה. חס ושלום שנאמץ תפיסה כזו, שהיא מנוגדת ליסודות המוסריים הבסיסיים ביותר שלנו! אולם היא כן גרמה לי להבחין ביסוד שלא הכרתי קודם: שישנו אויב שהוא ״בחינת״ עמלק, לאמור: אויב הפועל בדרכים המשחיתות את צלם האנוש שבו הוא נברא, באכזריות בלתי נתפסת, בדרכים המגונות ביותר, כחיות טרף ובתהומות נפש. על אויב כזה צריכים לחול כללי מוסר מלחמה אחרים.

 

אחריות פחותה לפגיעת אגב

שני שינויים עיקריים מתווספים כעת ליסודות מוסר המלחמה: ראשית, בהגדרה המוסרית של מטרתה. בראש מטרות המלחמה אין מדובר רק בניצחון על האויב כי אם בהכריתו ובעקירתו. אמנם איני בטוח כי הדבר אפשרי מבחינה מעשית, מסיבות שונות שעיקרן התהייה האם ניתן לעקור מן השורש להט פונדמנטליסטי, אולם זו סוגיה אחרת שאינה קשורה לדיון המוסרי. אציין רק שיש בי רתיעה מכך שנבטיח לעצמנו הבטחות שלא ניתן לקיימן. מבחינה מוסרית, ההגדרה הזו קיצונית בהרבה מהקודמות. רבים טוענים כי כיוון שלא הבנו את זה מלכתחילה – התקשינו להעריך כי הטבח שחוללו הוא בגדר אפשרי. אני חושב שהם צודקים, וצריך לשנות את העמדה המוסרית כלפי האויבים האלה. חובה קדושה מוטלת עלינו להטמיע את ההכרה הזו, ולא להשלות את עצמנו ביחס לאויבים שלנו.

שינוי נוסף הוא באחריות להימנעות מפגיעת אגב במי שאינו במעגל המלחמה, שהיא פחותה בסוג כזה של אויב. הדבר נובע מהעובדה שחייך קודמים לחיי חברך, וכל מה שאנו צריכים לעשות כדי להשיג את מטרת המלחמה – מותר לעשות. אך גם מהסיבה שטרור צומח על רקע סביבתו, ואמת הדבר שההבחנה בין מי שנמצא בתוך מעגל הלחימה ובין מי שמחוץ לו – אינה אפשרית. אדגיש כאן ובהמשך כי מדובר בפגיעות אגביות ולא כמטרת המלחמה.

מסקנה זו היא טלטלה גדולה בעולמי. עד היום סברתי כי המחויבות המוסרית שלנו במלחמה כלפי אויבינו קיימת במידה, וכי דרכי המלחמה צריכות להיות מושפעות מהאמונה העמוקה שלנו שגם האויב נברא בצלם א־לוהים, ושאנחנו מצווים במיעוט שפיכות דמים. עמדה מוסרית עקרונית זו לא השתנתה, אולם מימושה כן; נוספה לה קטגוריה חדשה שלא הכרתי קודם לכן: אלה שפעלו בדרך של איבוד צלם הא־לוהים שבהם, והשחתתוֹ. כלפיהם, הניסיון שלנו להימנע מפגיעה במי שאינו במעגל הלחימה פחותה, בשל העובדה שהם פועלים בצורה ההפוכה לגמרי, וזוכים לגיבוי ולתמיכה של סביבתם. על אף הציווי לצמצם שפיכות דמים בעולם, על אף חזון השלום שאליו אנו חותרים, על אף הכמיהה לשאוף לעדינות מוסרית ולהעצמה אנושית – כאשר אנו ניצבים בפני האויב הזה אסור לנו לטעות ולשגות.

כמו בכל דיון שאני דן בו, עולה שאלת הגבול לצד השני: האם על מלחמה זו לא חלים כללי מוסר המלחמה התורניים? אבהיר כי השאלה אינה עוסקת בהיבט הפרקטי, ובסכנה כי אם נגזים נקים עלינו את אומות העולם ונמצא את עצמנו במצב שאין אנו יכולים לנצח. אלו שיקולים שיש להביא בחשבון, אולם אין לכנותם שיקולים מוסריים. שאלתי נוגעת למוסר עצמו – האם אנחנו מחויבים להגביל את עצמנו מלעשות פעולות אסורות? האם מצוות התורה ״כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״ אינה רלוונטית כאשר אנו עוסקים במלחמה העמלקית הזו?

חס ושלום! אנו צריכים להישמר מהרע, גם בשל העובדה שהרע הזה עלול לפגוע בנו ובנשמותינו, ולהשמיט את הקרקע מתחת לבשורה שאנו מבקשים לבשר בעולם, וגם בשל האיסור לחלל את שמו של הקב״ה בעולם ונשיאת שם קדושתו. פגיעה מכוונת לכתחילה במי שאינו במעגל הלחימה – אינה מותרת גם בעת הזו!

יהי רצון שיעצים הקב״ה את כוחנו, ילמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה, ולא נשוב עד כלותינו אותם. יהי רצון כי נוכל לשוב לקרוא לשלום, ושלא נינזק מתוצאותיה של המלחמה, לא נזק הגוף ולא נזק הנשמה, ונוכל למלא את תפקידנו בעולם מימות אברהם אבינו ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״.

________________________________________________________________________________________

*הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת 'אורות שאול' וראש המרכז לאתיקה, ארגון רבני צהר

 

[1] אַפנה כאן לשני מקומות בלבד: מאמרי 'שאלות על מוסר המלחמה', צהר, יא (קיץ תשס"ב), עמ' 97–104; וכן מאמרי 'ארבע פתיחות על מוסר המלחמה', אתר ישיבת אורות שאול. שני המאמרים מופיעים ברשת במקומות שונים. ניתוח עמדתי במחקר אקדמי מופיע במאמרו של עמוס ישראל־פליסהואור, 'ניתוח גישות הלכתיות בדבר גבולות השימוש בכוח', משפט ועסקים, יז (אוגוסט 2014), עמ' 605–662 – וקיים אף הוא ברשת.

[2]  הרב שאול ישראלי, 'פעולת קיביה לאור ההלכה', התורה והמדינה, ה-ו (תשי"ג-תשי"ד), עמ' עא-קיג.

[3]  יובל שרלו, כי ישרים דרכי ה' [בדפוס]

[4] עסקתי בסוגיה זו במאמרי 'עמלק או מצרים', בשבע, 879 (23 בינואר 2020). המאמר מופיע ברשת.